על "חגיגת אי-המשמעות", של מילן קונדרה, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן (מצרפתית: רמה איילון, 112 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אני יודע שאני מנג'ס עם וולבק. אבל אני נשבע שזה קשור. ב"החלקיקים האלמנטריים" מתאר וולבק באופן קריקטורלי וארסי את אחד מאנשי הרוח הצרפתיים בני הדור הקודם, "דור 68'", פיליפ סולרס (דמות אמיתית). וולבק מגחיך את היומרות של איש הרוח השמאלי הצרפתי האופייני והאופנתי, איש "השמאל הניטשיאני", ל"נועזות" ולאורח חיים חופשי וססגוני. חלף עבר עידן האמנים הבוהמיינים, טוען וולבק בשנות התשעים, אין מקום לאורח חיים אינדיבידואליסטי שאינו יודע להמיר את עצמו בכסף (הוא מנגיד בין סולרס לאמני היפ הופ מפורסמים – כלומר, בין הבוהמיין לסלבריטאי, שהוא למעשה גרסה קריקטורלית של אינדיבידואליזם, כי הוא יוצר תופעה שהיא ההיפך המוחלט ממנו – סגידה אחידה של מיליונים). אין לו מקום והוא בעצם פוזה מגוחכת ועבשה. במובן מסוים, הספר הזה של קונדרה, יליד 1929, הוא תשובה לוולבק (נדמה לי שאפשר אף לטעון שקונדרה אכן כתב אותו כתשובה, כלומר היא אינה כזו רק בעיני המבקר). אמנם קונדרה, מהבולטים בין הסופרים החיים, שייך לדור 68' שונה לחלוטין מסולרס, לא 68' של פאריז, אלא 68' של צ'כוסלובקיה, לא 68' שמאלי אלא 68' שהרחיק את קונדרה מהשמאל – אבל בכמה רגישויות בסיסיות, הנוגעות למקום של האינדיבידואליות בחיים, קונדרה וסולרס שניהם כאחד מייצגים מסורת מסוימת בתרבות האירופאית, תפיסה מסוימת של איש רוח. וקונדרה כאן, בספר שהוא אולי ספרו האחרון, חוגג ומספיד אותה. הגיבור הקרוב אליו ביותר בספר, רמון שמו, חושב כך: "דעותיו הנון-קונפורמיסטיות, שהצעירו אותו בעבר, הפכו אותו כעת, חרף הופעתו המתעתעת, לאדם מיושן, מעידן אחר, ובמילה אחת – זקן".

זה רומן קצרצר, שקונדרה בן ה-84 פרסמו בצרפת (ובצרפתית, בה הוא כותב מזה כמה עשורים) ב-2013 אחרי אחת עשרה שנות שתיקה. הוא מספר על חייהם של ארבעה גברים פריזאיים, ארבעה חברים בני גילאים שונים: אלן, ראמון, שארל וקאליבן (שמכונה כך כי שיחק בהצגה את דמותו של קאליבן של שייקספיר). ארבעת החברים חיים בעת הזו, כלומר באלף השלישי. המשפט המרגש ביותר בספר מובא מיד עם הצגתם של הארבעה: "באוצר המילים האפיקורסי שלי יש מילה קדושה אחת: ידידות. ארבעת הרעים שהכרתי לכם – אלן, רמון, שארל וקאליבן – אני אוהב אותם". אבל זה דווקא לא רומן מרגש, אלא רומן מענג, רומן שנגמע בעונג, וחוויית הקריאה כמו ממחישה את המסר הקליל של הרומן עצמו. הרומן אוורירי, השיטוט של קונדרה ממיקרו-סיפור אחד למשנהו, מאנקדוטה היסטורית או פסאודו-היסטורית לחלום או הזיה, משוחרר וטבעי, הקריאה מתרוננת והמסר מדבר בשבח הקליל – וזה מסר שהנו דווקא בעל משקל ומוצקות. משהו לא טוב מתרחש מסביב, בצרפת, באירופה, אולי בעולם בכלל, חש קונדרה. וכמו אומר: אני אמנם דמות זקנה ואולי כבר לא רלוונטית, החירות האישית, הסנסציוניות המינית, היעדר המשקל של הקיום המזוהים איתי נראים לכם מגוחכים, אבל אני רואה היטב את הבעיות שלכם והבה אומר לכם: המראה לא נעים. שתי תובנות עיקריות שם קונדרה בפי דמויותיו באשר להווה המערבי הנוכחי: ההווה הזה מוחק את האינדיבידואליות והוא גם נעדר הומור. מה המשמעות שבמילניום החדש חושפות נשים רבות כל כך דווקא את הטבור? שואל את עצמו אלן, ועונה: "צורת הירכיים, השדיים והישבנים משתנה אצל כל אישה. מכאן ששלושת מכרות הזהב האלה אינם רק מגרים, אלא הם גם מבטאים את האינדיווידואליות של האישה. את הישבנים האהובים תזהה בין מאות אחרים. אבל לא תוכל לזהות את האישה שאתה אוהב לפי הטבור שלה". והמחלה הנוספת של העידן היא היעדר הומור, כולם כל כך רציניים וקפוצים, "שקיעת ההלצות! תקופת הפוסט-בדיחות!". באחרית הדבר המעניינת שלה מביאה המתרגמת, רמה איילון, דברים שאמר קונדרה לפיליפ רות כבר ב-1980 בעניין הזה: "את ערכו של ההומור למדתי בתקופת ההומור הסטליניסטי. הייתי אז בן עשרים. יכולתי לזהות מי אינו סטליניסטי, מי אינו צריך לעורר בי חשש, לפי החיוך. חוש ההומור הוא סימן היכר מהימן. מאז אני אחוז חרדה לנוכח עולם שאיבד את חוש ההומור שלו". והנה ברומן הזה, למרבה האירוניה, סטלין – דווקא הוא – הנו מי שהוא בעל חוש הומור מפותח, ודווקא כרושצ'וב, יורשו הנאור-יחסית, מתגלה כחסין-בדיחה.

אבל בצד האמירה, ובכן, הרצינית הזו על רוח הזמן הלא קלילה, הרומן (או הנובלה, בעצם) כאמור פשוט מענג. הוא נע בין הלצה הנוגעת לקאליבן, שחקן מובטל שעובד כמלצר ומעמיד פנים שהוא מהגר פקיסטני שאינו דובר מילה צרפתית, להזיה של אלן על אמו שנטשה אותו בילדותו, הזיה שהינה למעשה סיפור קצר מותח ומושלם ממש, על בחורה שמנסה להתאבד בטביעה ומסיימת את ניסיון ההתאבדות ברצח בהטבעה של הנער שנחלץ לבוא לעזרתה, הוא משוטט בין תובנה פסיכולוגית מעניינת על גזע האנשים המתנצלים לתיאור סאטירי של ידוענית במסיבה פריזאית.

זה לא ספר חשוב במיוחד, נדמה לי שגם תפסתי את קונדרה באי הבנה בסיסית של שופנהאואר, הוא לא משתווה לקונדרה בשיאו, (ואולי גם קונדרה בשיאו הוא סופר מעולה אבל לא גדול – אני צריך לחזור ולקרוא). אבל הספר מהנה מאד, והוא תזכורת חשובה שחוסר המשמעות יכול להיות אכן גם חגיגה – במקום הכובד הבלתי נסבל של הקיום, הבה, כפעם בפעם, נחגוג את קלותו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לא כול כך קצר..  On פברואר 14, 2016 at 8:48 AM

    נשים חושפות את הטבור כי זה מה שגברים רוצים: להבטיח לגבר לא מוכר ופוטנציאל, שהיא לא בהריון כי בטנה שטוחה. זה דו שיח קמאי. לפני הקפיטליזם המאוחר היו כללים התלבשותיים שאסרו על הקמאיות לפרוץ. מסתבר שהיא חוזרת איפה שאפשר, יחד עם חוסר האינדיבידואליות המובנה בה. זה מתחבר לרעיון של קונדרה, אבל יש לזה שובל מאוד ארוך של נוהל קמאי.

  • אינדה  On פברואר 14, 2016 at 12:40 PM

    מאוד נראה לי תאור 'האמן האינדיבידואליסט' שמיליונים מעריצים באחידות.. מזכיר לי שמוסיקאי (לא צעיר) קרא לעם: "שכול אחד יכוון את הגיטרה שלו בעצמו". באמת בדיחה מיושנת לא מודעת וגם מעורר חמלה קצת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: