על "בחדר זר", של דיימון גאלגוט, הוצאת "אחוזת בית" (מאנגלית: אסנת הדר, 187 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כשאתה מבקר ספרות לא ישראלית ממקום מושבך בקצה מזרח אי אפשר להימנע ממעט פרובינציאליות. אם כי אני מתנחם בזה שעל היעדר ההיכרות האינטימית עם חלק מהאקו-סיסטמז הספרותיות הזרות שאני מבקר, מפצה אותו מרחק עצמו, שאינו מאפשר למי שמתבונן מקרוב מדי על תרבותו לזהות את כוחה וחולשתה. וכן – אני ממשיך להתנחם – מפצה היעדר ההיכרות החברתית על קהות השיניים הביקורתית, כי ההיכרות החברתית מולידה גם בתרבויות גדולות וענפות משלנו ביקורות חנפניות (וזה נושא בהחלט מדובר בביקורת הביקורת בארה"ב). כשקראתי לפני עשור את הרומן הקודם של דיימון גאלגוט שתורגם לעברית ("הרופא הטוב", ראה אור ב"כתר") וזיהיתי בו את השפעתו של קוטזי, נזפתי בעצמי: טוב, הפרובינציאל מכיר ממכלול הספרות הדרום אפריקאית בייחוד את קוטזי אז ישר הוא מייחס לסופר דרום אפריקאי אחר קוטזיאניות. אבל כעת, עם קריאת הרומן היפה הזה, "בחדר זר", ההשפעה של קוטזי ברורה. ולמרבה השמחה אף הפלא, כמו ב"הרופא הטוב", ולמרות שההשפעה כבדה, היא לא פוגמת בתחושת המקוריות והכוח שבכתיבתו של גאלגוט.

כמו "הרופא הטוב" שהיה מועמד לפרס הבוּקר (כלומר, עלה לרשימה הסופית) בשנת 2003, כך גם הספר הזה היה מועמד לבוקר בשנת 2010. אבל אם "הרופא הטוב" הסגיר השפעה צורנית ותוכנית כאחת של קוטזי, הספר הזה מסתפק בהשפעה הצורנית. הטון מאופק. המשפטים קצרים ו/או פשוטים. הכתיבה בלשון הווה. באופן האחיד המדוד הזה מסופרים בשלושת חלקי הספר שלושה סיפורי מסע שהם תיאורים של שלושה מפגשים אנושיים. בשלושת הסיפורים מופיע גיבור בשם דיימון שהוא בן דמותו של המספר. בסיפור המסע הראשון דיימון נפגש בצעיר גרמני בשם ריינר בשעת טיול ביוון. נקשרת ביניהם היכרות קצרה בעלת מתח מיני (לפחות מכיוונו של דיימון). לאחר זמן מה מגיע ריינר לביקור בדרום אפריקה והשניים יוצאים למסע למדינת לסוטו. ריינר הוא טיפוס אנלי וסגפן ומעט תוקפני והמתח בין השניים, שגם כך מועדים לחיכוך במסגרת הצפופה של מסע רגלי ושינה בשטח בשניים, מתגבר והולך. במסע השני, הפעם בדרום מזרח היבשת, פוגש דיימון צעיר שוויצרי ושוב מתח מיני נוצר ביניהם. אבל הפעם זה אינו סיפור על חיכוך, אלא על החמצה, בגלל נרפות ובגלל שהעולם ונסיבותיו אינם בנויים להעניק לנו אושר, כפי שניסח פעם פרויד. ואילו בסיפור השלישי, סועד דיימון את ידידתו חולת הנפש בזמן מסע משותף להודו, אבל החברה מועלת באמונו ומנסה להתאבד הרחק מביתה. הפעם זה סיפור על קוצר ידינו להושיע ורגשות המרירות שגואים בנו כלפי חברינו, בצד אהבתנו אליהם. למרות שיש פה ושם כמה הערות מוסריות באופיין בסיפורים של גאלגוט, הנוגעות ליחסם של המערביים העשירים לילידים במחוזות התיירות, הרומן לא, למרבה המזל, מידרדר לדרשה מוסרנית תקינה פוליטית. העיקר, מבחינה תכנית, הוא היחסים הפסיכולוגים המתוחים בין שני אנשים שמצויים מחוץ להקשרי חייהם הרגילים, דבר מה שיוצר לחץ וחרדה (אתה לא בבית) אך גם פותח אפשרויות (מאותה סיבה בדיוק). גאלגוט מעמיק בתיאור הדיאדות הללו, ואולי יותר מכך הוא מעודן ובעל טאקט בתיאורן. הוא לא שוגה בתיאור היחסים יותר מאשר קולע אל השערה.

אבל כאן מגיעה גם סוגיית הצורה, שתורמת לא מעט ליופיו של הטקסט. הצורה, עבור חלק מהמבקרים, היא צרה צרורה. קל יותר להסביר מה יש בתוכנו של הרומן, מאשר מה מרשים בצורתו. מה גם שלעתים ההתמקדות בצורה יכולה להיות מקוממת. ללא הצורה שבה נכתב "זכרון דברים" הוא לא היה יצירת מופת, אבל ללא משפטים כמעט אגביים שבהם מתאר שבתאי, למשל, איך אביו של צזאר הגוסס מתחנן בפניו שישיג לו בחורה בת שמונה עשרה לשכב אתה לפני מותו, הרומן היה כלום. פלובר, בחזון שפרש במכתביו על יצירת רומן ללא תוכן, רק כזה המושלם צורנית, רק הדגים כיצד גאונים יכולים לדבר שטויות.

וכאן יש לגאלגוט בחירה צורנית מובהקת: הוא עובר תדיר ובאופן חד מגוף שלישי (בו דיימון מתואר כ"הוא") לגוף ראשון וחוזר חלילה. למשל: "גם הוא [דיימון] נמשך לקיצוניות […] יש בריינר משהו שמביט בכל החולשות האנושיות בחוסר עניין, אולי אפילו בבוז. מה עורר בו קרירות כזאת אני לא יודע". כעת, אפשר להסביר את הבחירה הצורנית הזו באופן שקשור בתוכן: אולי המספר עובר לגוף ראשון כשהוא מתאר את מחשבותיו לאחר מעשה, או בזמן הכתיבה, ואילו את מי שעליו הוא מספר, כלומר על עצמו בעבר הרחוק, הוא מציין כ"הוא". ואולי, לעתים, נועד לסמן המעבר ל"אני" עוררות רגשית של הכותב, שכמו מסיר את המסווה הספרותי המהוגן של הגוף השלישי. אבל התחושה שלי היא אחרת, ושדבר מה עקרוני נחשף כאן באשר ל"צורה" – וזו טיפשותה (לא במובן זה שהיא מיותרת, אלא במובן זה שהיא לא תמיד נושאת משמעות ובכל זאת היא אפקטיבית). נדמה לי שהכוח של הבחירה הצורנית לעבור מגוף ראשון לשלישי וחוזר חלילה נובע פשוט מהחידוש הספרותי שיש בכך וכן מהגיוון המרענן שהתחלופה מעניקה לטקסט ומהדריכות המעוררת שהיא תובעת מהקורא.

תשבי יתרץ קושיות ובעיות. אך כך או כך – רומן מוצלח.

————–

אני מצרף כאן, גם מטעמי נוסטלגיה פרטית, את הטור שכתבתי לפני עשור לעיתון "מקור ראשון" ובו כלולה ביקורת על ספרו הקודם של גאלגוט (או גלגוט) אשר תורגם לעברית:

הרופא המצוין

"הרופא הטוב" (מאנגלית: מרב זקס פורטל) הוא רומן מצוין שמשלב במיומנות סוגיות הגותיות עקרוניות בעלילה סוחפת והדוקה. דֵיימון גַלגוּט הדרום אפריקאי, שספרו היה מועמד לפרס הבּוּקר ב – 2003, נחשב על ידי כמה מבקרים ליורשו של ג'.מ. קוטזי. ואכן, יש דמיון פואטי ורעיוני בין "הרופא הטוב" ל"חרפה" של קוטזי. שני הרומנים כתובים באופן "רזה" ותכליתי, ללא סלסולים רגשניים או מילוליים, אך בעיקר: שניהם מציגים עמדה פילוסופית פטליסטית ופסימית.

כדאי להתעכב מעט על העמדה הרעיונית של השניים כיוון שהיא אינה מקומית וספציפית בלבד, כלומר, אינה נוגעת רק למצב הדרום אפריקני. קוטזי וגלגוט מבטאים בעצם עמדה (לא "אוחזים ב" אלא "מבטאים", כיוון שהרומנים שלהם אינם חד משמעיים מבחינה רעיונית) שמרנית במובן הבּרקיאני של המושג. אדמונד בֶּרק, אבי הגישה השמרנית בפילוסופיה המדינית, טען בספרו "מחשבות על המהפכה בצרפת", ששינויים פוליטיים מהירים שאינם מתחשבים במרקם חברתי נתון הם הרי אסון. גם קוטזי וגם גלגוט מבטאים את העמדה הזו – בעקבות הניסיון הדרום אפריקני – בתוספת יותר מקורטוב של פטליזם ופסימיות שנכרכו בענפים אחרים של ההגות השמרנית (ולא אצל ברק). באופן מעט מפתיע, צריך לומר, הספרות הדרום אפריקנית העכשווית מציגה עמדה פילוסופית שאינה מקובלת בדרך כלל בחוגים הספרותיים המערביים, שהנם ליברלים ורדיקלים ביסודם. כמו שכתב בסרקזם מרטין איימיס ב"המידע": "בטח שגווין מזדהה עם הלייבור (…) מפני שגווין היה מה שהיה, סופר, באנגליה, בשלהי המאה העשרים. אדם כזה לא יכול להיות שום דבר אחר (…) לעתים קרובות, כשהסתובב בחוגים שבהם הסתובב וקרא מה שקרא, נדמה היה לו שכולם באנגליה תומכים בלייבור, חוץ מהממשלה" (הוצאת "כנרת", עמ' 18). ביחס לקורפוס הספרותי הדרום אפריקאי המתגבש מתגלים החוגים הליברליים במערב כאופטימיים באופן מתמיה בכל הנוגע להבנת טבע האדם.

על מה הרומן? פרנק הוא רופא יגע בבית חולים פרובינציאלי בדרום אפריקה שאליו מגיע לורנס, צעיר תם ואידיאליסט. לורנס מנסה להפיח חיים בבית החולים ולשנות את מצבה הקשה של האוכלוסייה השחורה שסביבו. פרנק רואה בניסיונות הללו אמצעים להשקטת המצפון בלבד, שהיחידים שירוויחו מהם הם הפוליטיקאים שיעשו בהם הון פוליטי. מצבה של האוכלוסייה קשה כל כך שכמה מחוות סמליות לא ישנו אותו. העניינים מסתבכים בגלל ישרנותו המגושמת של לורנס בתוך חנות החרסינה הדרום אפריקאית. לורנס, למשל, לא יכול לשאת את הגניבות מבית החולים של טֶהוגו, האח השחור שעובד שם, בלי להבין שהסטטוס קוו עדיף על מידת הדין; עדיף שטהוגו ימשיך בגנבותיו ולא לעורר את השדים הגזעניים מרבצם.

פרנק, לעומת לורנס, ער לגיחוך שבניסיון לפעול מעמדה המוסרית בסיטואציה הדרום אפריקאית חסרת התקנה. הוא רואה איך טהוגו "המסכן" ו"המקופח", למשל, "לא נראה כמו קורבן. הוא היה צעיר ונאה, לבוש תמיד בבגדים חדשים(…) היה עלינו להתייחס אליו כאל טהוגו המסכן, המנושל והחבול, ומעניין היה להיווכח כמה כוח יש בחולשתו" (עמ' 68). הוא חושף את האירוניה בכך שאהובתו האידיאליסטית של לורנס שופטת אותו, את פרנק, בחומרה על שירותו בצבא בזמן האפרטהייד ובו בזמן נמסה מהתרגשות מול שליט-הבובה השחור, המושחת והמודח, של האזור (עמ' 136). פרנק גם יודע שהיכולת לקיים יחסים שוויוניים משוחררים בין שחורים ללבנים היא כמעט בלתי אפשרית. הוא ניהל מערכת יחסים עם שחורה שאחרי זמן מה בקשה ממנו כסף כי בניגוד אליו, הסתבר לו, היא לא ראתה את יחסיהם כשוויוניים (עמ' 38). אבל לורנס הנאיבי, למרות המוסריות הבתולית שלו, מצליח לערער את אמונותיו של פרנק שמגלה כמה נוח לו בעצם לשקוע בעמדה הפטליסטית והפסימית שלו שאינה מחייבת אותו לפעול.

החיסרון היחיד ברומן הוא הסיום שלו. על מנת לכתוב טרגדיה מודרנית מושלמת היה על גלגוט להנבּיע את הסיום באופן אורגני מאישיותו של לורנס, מ"הפגם הטראגי" הבסיסי באופיו. אבל הסיום אינו נובע מפגם זה, פגם הנאיביות, באופן מוחלק.

עוד זה מדבר וזה בא

לא יודע אם כקוראים אתם מכירים את זה אבל אני זוכר את הרגע בו הבנתי שספרות עמוקה יכולה גם להיות סוחפת. זה היה כשקראתי, לפני כעשור, את "סוף הדרך" של הסופר האמריקאי ג'ון בארת. כיום, ברבות שנות קריאה, נדמה לי שבמסורת האנגלו-סכסית קיים חוסר סובלנות בריא כלפי השעמום יותר מאשר במסורת האירופאית.

ההקדמה הזו נכתבת בעקבות קריאה בספר הסוחף של ג'ונתן טרופר, "ספר ג'ו". 367 עמ' יש ברומן הזה של הסופר האמריקאי העכשווי והם נבלעים בשקיקה. הסיפור? ג'ו גופמן הוא סופר שספרו הראשון נחל הצלחה עצומה ואף הוסרט. ספרו תיאר באכזריות את החיים בעיירה אמריקאית פרובינציאלית ושמרנית החגה סביב נבחרת הכדורסל שלה. גופמן, שחווה ילדות קשה בעיירה (אמו התאבדה והוא גם, להבדיל, לא היה מוצלח בכדורסל), לא תכנן לחזור לעיירת הולדתו לאחר כתיבת הספר, אבל כשהוא מתבשר שאביו נכנס לתרדמת אין לו ברירה. בביקורו בעיירה הוא נאלץ להתמודד עם שנאת התושבים כלפיו.

הספר כתוב בגוף ראשון כובש, מלא חיוניות, הומור, פיקחות ושנינות, והקריאה עד אמצע הרומן פשוט מתרוננת (דוגמה אחת למטאפורה פשוטה אך מלאת חיוניות: "בימים האחרונים צצים רסיסיו הפזורים של עברי כמו סניפים של סטארבאקס" – עמ' 179). כבונוס נותן טרופר תיאור אמין של הצלחה ספרותית פנומנלית וחוסר הנחת הנפשי שהיא מביאה. הוא חושף אותנו גם ללבטים של סופר אמריקאי עכשווי. כך, למשל, אומר סוכנו הספרותי של ג'ו: "ריאליזם פנטסטי הוא לא תנועה ולא טכניקה. זהו פעלול שכוחו היה בחידוש, והחידוש כבר מזמן נעלם. הקוראים מוכנים לסבול את זה אצל מארקס וקאלווינו, כי ככה ה'ניו יורק טיימס' אומר להם. אתה יהודי ממנהטן ואף אחד לא יקנה את זה ממך. לדעתי אתה סופר טוב מכדי שתבזבז את הזמן שלך על פוסט-מודרניזם ניסיוני" (עמ' 34). רלוונטי, לא?

עד כאן דבר ההגנה. וכעת דבר התביעה: חבל שממחצית הספר ואילך, למרות העניין הרב שנלווה לקריאה עד סופה, גוברת והולכת התחושה שטרופר מסתבך והולך הולך ומסתבך בכתיבה רגשנית ונוסחאתית (המפגש עם אהובת נעוריו, עורכת העיתון בעיירה; "התיקון" ביחסיו עם חברו מנוער; הפיוס המשפחתי וכד'). התחלתי את הקריאה עם סרט עצמאי וחצוף וסיימתי אותה עם סרט אוסקרים "איכותי" ו"מרגש". ועדיין – היכולת לא לשעמם לרגע מעוררת התפעלות.

"הרופא הטוב" – דיימון גלגוט. "כתר"
"ספר ג'ו" – ג'ונתן טרופר. "ספריית מעריב"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • carmelal1  On מרץ 17, 2016 at 11:00 AM

    עוד זה מדבר וזה בא – במובן הכי חיובי – טרם הספיקותי לרכוש את "השעה לילה", מסתבר שאני מריכה להרחיק עד רחוב עמק רפאים לשם כך, וכבר אני מעוניינת ומתעניינת "בחדר זר". מה יהיה? יגרשו אותי מהבנק!
    באמת ובתמים, הגם שאין לי אלא מעט שבשמץ מהידע וההיקף של היכרותך את הספרות העולמית – אני אומרת שאתה כותב נהדר. כלומר: תענוג לקרוא את דבריך. לא כך, ממש לא כך, כותבים אחדים מהמבקרים שאני קוראת לעתים את דבריהם…
    הידעת שאם מישהו אומר "יופי" סימן שהוא די די קשיש. אם היא אומרת "אחלה", היא בערך בת ארבעים-חמישים. אם הוא אומר "סבבה" הוא בן שלושים-ארבעים. אם היא אומרת "סבבה" ומתכוונת בכך לומר "בסדר" – היא בת פחות משלושים. בשביל מילת התפעלות היא תגיד "בטירוף".
    אני כתבתי לעיל "נהדר", ואני מסרבת בכל תוקף להסגיר את שנת הולדתי!
    תודה לך!

  • אריק גלסנר  On מרץ 17, 2016 at 6:55 PM

    תודה רבה, כרמלה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: