על "פֶּקח", של יהודה ויזן, הוצאת "אחוזת בית" (261 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הגיבור של הרומן בוחר לעצמו את שם העט התנ"כי "פֶּקח". הוא חי בעיר הגדולה, ככל הנראה תל אביב, שגם לה מוענק שם עט: בָּטָלוֹן עלית. השם המנדלאי, בטלון, ניתן גם לשם עיירת מחצבתו של פקח (ללא העלית). פרקי הספר מדלגים לסירוגין בין הבטלוניות. את בטלון תחתית מאפיינת אכזריות ואלימות. צדים שם חיות למיניהן (חולדות, נחש, דגים ועוד) ואוכלים שם חיות אחרות – ממולאות בחיות נוספות. מלמדים שם ילדים לירות באקדחים ואיך לשסף בעפיפוניהם את עפיפוני שכניהם. ועם זאת, המשפחה של פקח, משפחה טריפוליטאית פרובינציאלית, מתוארת גם באהבה גדולה. ויש מה לאהוב. בבטלון עלית, לעומת זאת, דווקא מחלקים מנשרים נגד אכילת חיות. אבל בהבל שבה ובאופנותיה היא אינה מעוררת אהבה כלפיה. אין בה עופות ממולאים בעופות אחרים, רק ריקנות גדולה מחותלת בעצמה. הטון הוא סאטירי ביחס לשתי הבטלוניות. פקח מתאהב בקופאית אתיופית שעובדת בבטלון עילית אך באה מעבר לנהר הסמבטיון, מהפרובינציה שהוא עצמו בא ממנה. אבל מה הסיכוי לאהבתו של מי שמואס בשתי הגדות גם יחד?

פקח רוצה להיות סופר ובפתח הרומן הוא שולח כתב יד להוצאת ספרים שאחריתו מתבררת רק בסוף הרומן. סיפורו של פקח עצמו מסופר באופן ספרותי מאד. מסופר בג'יימס ג'ויסית שבורה ודלגנית, שכמו אצל ג'ויס אולי יותר משהיא "זרם תודעה", כפי שגורסת הקלישאה, היא "זרם ידיעה", זרם של ידע בספרות המערבית לדורותיה. כך המספר העוקב אחר "זרם התודעה/ידיעה" של פקח משבץ אינספור (מטבע לשון) של שיבוצים מהספרות העברית והכללית. הנה דוגמה, כשפקח מבקר בחנות ספרים גדולה: "בלב החנות פירמידה. אינקה. קודקוד קטום. תל ספרים מזן אחד. (דרוֹך על במותם ודע כי בא מותם, חשב). אותו הספר. הודפס מראש עם הכיתוב: רב מכר. מהדורה ממורבילית. חתומה ביד המחבר, בצירוף הקדשה אישית: לךָ/לךְ בידידות, ממני. כתב יד של נוכל. רופא. חשב פקח. נה-נה-נה. בשום רופא אין ביטחון של מאה אחוזים. חשב. עת למיתה פושעים יוכָנו/ ביד הרופאים יוּתָנו. חשב. טוב שברופאים לגיהינום. חשב. וכו'" (יש כאן ציטוטים – כך מופיע בהערות – מאבן גבירול ור' משה זכות).

זה, אם כך, ספר ליחידי סגולה. וזו בפירוש לא רק מחמאה. כמו "הרוצחים" של דרור בורשטיין מלפני עשור, שהספר הזה כתוב במובהק במסורת שלו, מספר ויזן את סיפורו של איש הספרות הגבוהה כאיש הניכור, כאיש שמקומו לא יכירנו לא בבטלון עילית ולא בבטלון תחתית. העמדה הזו מעניינת ואף חשובה כעמדת ביניים. אבל ספרות גדולה, שפקח משכנע שהוא ממעריציה, צריכה להיחלץ מהטהרנות המודרניסטית הזו, מההתכנסות הזו בעצמה, ולשוב אל החיים. לא ג'ויס צריך להיות המודרניסט החביב עליה, אף לא קפקא, לבטח לא בורחס (שניצב על הסף של הפוסטמודרניזם), כי אם פרוסט ותומס מאן. ורצוי לדלג אולי לעבר הרוסים הריאליסטיים הגדולים (וגם, ואפילו, בלזקים ודיקנסים דרושים לנו). מנעד הרגש והחוויה האנושיים שנגישים לספרות מתכנסת כזו ומונגשים על ידה, לספרות מתכנסת בכתבי הקודש שלה כזו, מוגבל.

אבל זה רומן מעניין ואף מהנה למרות זאת. קודם כל, בגלל המודרניזם הזה עצמו. המודרניזם היה רגע של רתיעה מהזוהמה של החברות המערביות וכניסה למקווה הטהרה של הטקסטים עצמם. המודרניזם היה דת שביקשה למצוא באמנות היגיון בתוך עולם כאוטי. ובכך הוא היה כישלון מפואר. גם פקח נרתע מכל מגע גופני בסביבתו, האנושית והאחרת. באותם רגעים בהם הטקסט אינו סנוביסטי כי אם פשוט אנין הוא עושה רושם על הקורא ואף מדבק בהתלהבותו לספרות ולספרות העברית בפרט. וזה, אגב, עיקר ההבדל: האם הבריחה לעבר הקאנון נובעת מרצון להתהדר באיזו גדולה בעולם מבלבל ונטול היררכיות, או שהבריחה לעבר הספרות הגדולה נובעת מאותה תחושת זוהמה, מאיסטניסיות. ואולי מה שתורם יותר לכך שזה רומן מעניין ומהנה בסופו של חשבון הוא ההומור. הרומן, לרגעים, מצחיק מאד ושנון מאד. הנה תיאור שנון: "איש דק. איש קלף. נאחז בתלת-מימד באמצעות חוטמו". ועוד אחד, של בית פקח: "שני אריות אבן, בגודל של כלבים. פסלוני מחמד אדמדמים כמו-ישנים. ניצבו משני צידי השער. שואגים בקול גדול: כאן גר נובוריש". והנה הפיליפינית הסועדת את סבתו של פקח: "חוקית לגמרי. אישורים וחיסונים. יודעת ספרדית ואנגלית. מה שצריך. אפילו עברית! קוראת את הברית החדשה בשירותים. שלא יראו. ספרות זולה. תלתה את ישו על הקיר. תמונה של אלוהים עם מבט שרמנטי, מחוברת לחשמל, זוהרת בחושך. אלוהים באמצע החדר! אלוהים ישמור! אין לה 'לא תעשה'. עושה הכל. פסל, תמונה, ספונג'ה, שפכטל". או העובדה הבאה, שאיני יודע אם היא נכונה, אבל גם אם כן, על רקע האובססיה הספרותית של מכלול הספר היא בדיחה מוצלחת מאד: "המזגן (שהומצא במקרה, במהלך ניסיון לקרר מכונת דפוס) השיב לגופו את החיות שנטלה השמש לצרכיה היא". או התיאור הגרוטסקי הבא של חוכמת החיים של אביו של פקח, שנמסרת לבנו, שגרם לי פרוץ בצחוק בקול רם, דבר נדיר: "בכל משחק. אמר. תמיד. המטרה העיקרית היא הניצחון. הוא ביטל את כל השטויות על השתתפות ועל רוח ספורטיבית. – זה לילדים שמנים. שתדע".