על שלושה רומנים של אהרן מגד זכרו לברכה

* אני מעלה לכאן ביקורת ישנה שכתבתי לפני עשור שנים על הוצאתם ב"אחוזת בית" של שלושה רומנים של אהרן מגד שנפטר לאחרונה. בשולי הביקורת ישנן הפניות לשתי ביקורות נוספות שלי על אהרן מגד המאוחר.

——-

סלחו לי על הניסוח הוולגרי ו"הצרכני", אבל העסקה המשתלמת ביותר כעת בשוק הספרים הישראלי היא קניית "שלושה מהם" של אהרן מגד. במחיר של רומן אחד תקבלו שלושה רומנים שיזכירו לכם כמה הנאה יש בשקיעה בקריאת רומנים כתובים היטב. ולא רק הקורא שוקע בספרים אלא העולם החיצוני מצדו שוקע גם הוא ומאפשר לקורא את חוויית ההתכנסות (סליחה על המילה הגסה) האינטימית של הקריאה.

ולא שהרומנים מושלמים. אחד מהם, לפחות, אינו כזה. אבל הם מקיימים את הדיבר הבסיסי של הספרות שהוא "לא תשעמם". אחר כך מקיימים הרומנים גם מצוות-עשה, בסיסיות פחות, למרות שאינטלקטואלים שאינם רגישים דים לחוויה הספרותית מחשיבים יותר, כמו "היה רלוונטי למציאות הישראלית", "היה ביקורתי כלפי הנרטיב הציוני" וכדומה.

שלושת הרומנים שכונסו ב"שלושה מהם" הם "על עצים ואבנים" מ- 1973, "מחברות אביתר" מאותה שנה ו"החי על המת" מ- 1965. בהתאמה ניתן לתאר את שלושה הרומנים כשלם, המתוחכם והמהנה.

"על עצים ואבנים" הוא הרומן השלם מהשלושה. זה רומן ישיר, נטול-עודפים, שצורתו מותאמת בצורה אלגנטית ביותר לתוכנו. עיקר הרומן הוא וידוי של צבר ישראלי, יפה בלורית ותואר, שמראהו עומד בניגוד לריקבון מוסרי שהוא שרוי בו. הוידוי נעשה לאוזניו של מכר סופר, שאת תגובותיו לוידוי איננו מקבלים ומסיקים אותן רק מהתייחסויותיו של המתוודה. כך מתקבל מעין "מונולוג-דיאלוגי" אלגנטי.

הגדולה של הרומן הזה מצויה דווקא במינוריות שלו. כי הריקבון של המתוודה אינו בעצם נורא כל כך. הוא לא רצח ולא אנס ואפילו לא הטריד מינית. המקסימום שהמתוודה הגיע עליו הוא קלפטומניה, גניבות קטנות שהן סוג של הפרעה נפשית יותר מאשר פשע, ופלירטים זעיר-בורגניים, שכוונו להתרסה כלפי הסדר החברתי "המהוגן" יותר מאשר לניאוף לשמו. דווקא המינוריות הזו מאפשרת למגד להעמיד דיוקן ישראלי מאד, של "מלח הארץ", שחש שהוא חי חיים כפולים, וחייב לחשוף אותם בוידוי.

הרומן עתיר דקויות שמעדנות ומעשירות את הפורטרט של גיבורו. ביקורו בארה"ב, למשל, הארץ שמהוגנותה, ניקיונה וחביבותה הבורגנית מוציאות אותו מדעתו, מגרות את עצביו ודוחפות אותו לרמות את מארחיו האמריקנים ואחר כך להרגיש אשם אוטו-אנטישמי: "עיירה נקייה של ואספס (…) קיבלו יהודי לבית, והוא חירבן באמצע הסלון" (עמ' 38). ה"חירבן" הישראלי הוולגרי קופץ מתוך הטקסט המחוטב והמעודן.

מעניין לעניין באותו עניין. הגיבור מכנה את פרצופו היפה פרצוף "ארי". "גם פרצוף יפה עלול לאמלל בן אדם" (עמ' 43), הוא מסביר בשנאה כלפי יופיו שלו. הפרצוף הזה, מעורר האמון המיידי, הוא שאפשר את שחיתויותיו הקטנות.

תו אופי מרתק של הגיבור הוא הנטיות האמנותיות שלו. הגיבור, שנוהג לגנוב מחנויות ספרים רומנים פורנוגרפיים תחת המסווה של קניין ספרות רצינית, באמת קורא את הספרים הרציניים. ג'ויס, מרקוזה, לאנג, ובמרתף ביתו: פורנוגרפית. "איך תסביר שאני נהנה כל כך מקריאת ספרות טובה?" (עמ' 88).

הרומן עומד ללא סמוכות כפורטרט פסיכולוגי דק. אך לחובבי הניתוחים הסוציולוגיים-אידיאולוגיים ניתן להוסיף: חטאיו של הגיבור הם למעשה מרד כלפי החיים בישראל הקטנה, טרום 67', ישראל "הצודקת" והצדקנית, ובו זמנית גם חשיפת השחיתות המסתתרת מאחורי המסווה החסוד שלה.

גם שני הרומנים האחרים כתובית במתכונת וידויית. "מחברות אביתר", המתוחכם, כתוב בז'אנר ברנרי במובהק של כתבים וידויים שהובאו כביכול לבית הדפוס "מן העיזבון". גיבור הרומן, אביתר לויטין, הוא למדן נחבא אל הכלים, שעבד כמגיה בהוצאת ספרים, והיה איש סודו של הסופר האניגמטי והמוערך יוסף ריכטר (מעין שילוב-על בדיוני של עגנון, שופמן, אצ"ג וברנר). הרומן מורכב מארבע מחברות שהתגלו כביכול בעיזבונו של אביתר זה. במחברות נחשפת ואריאציה על מוצארט וסאליירי ועל הסוגייה הנצחית של אמן גדול הצומח בגוף של אדם קטן.

ריכטר הדמוני והאגואיסט ניצל את אביתר ששימש כמגיה נאמן לכתביו, הציל אותו מטעויות מביכות ופרסם את שמו בעולם הספרות. ריכטר, משהתפרסם, זנח את אביתר, שהיה בצעירותו גם הוא בעל פרטנזיות ספרותיות אך פרש מהספרות בעקבות ביקורת אכזרית במיוחד.
פרשת יחסיהם משנות השלושים לשנות הששים מגוללת ונקראת בעניין עז.

הרומן מתוחכם מאד בעיקר בגלל שהוא מצליח לתאר לנו את הייחוד ביצירתו של ריכטר בלי שאנו ממש קוראים אותה! אלא מקרעי חיוויים ופרשנויות של אביתר. הכתיבה כאן גם אקספרימנטלית במובהק. אחת "המחברות", למשל, היא ניתוח ספרותי של אביתר לאחד מסיפורי ריכטר ובסוף הטקסט אף מביא "המביא לבית הדפוס" שורת הערות ל"מחברות" כאילו לפנינו טקסט "מדעי" מוער. אבל האקספרימנטליות אינה פוגמת בחוויית הקריאה, בחוויה הרגשית העזה של קנאת הסופרים, בעיקר, אלא רק מעשירה אותה.

"החי על המת" הוא הרומן הבעייתי מבין השלושה. הוידוי הפעם הוא של יונס, סופר מתחיל שהתבקש לכתוב ביוגרפיה של אחד מגיבורי "העלייה השלישית", דוידוב. כבר בתחילת הרומן מספר לנו יונס שהוא זנח את כתיבת הביוגרפיה באמצעה ושהוא נתבע למשפט על ידי ההוצאה. מדוע נזנחה כתיבת הביוגרפיה? מגד נותן במרומז ובמפורש שני נימוקים סותרים לזניחה. האחד: דוידוב היה גיבור גדול בעשיית מעשים גדולים מהחיים (עלייה לקרקע, לחימה בערבים), אבל בחיי היומיום, בגבורת החולין, התגלה לביוגרף כגיבור קטן מאד. כך מספרת אלמנתו: "(דוידוב) נסע לירושלים לעזור בהגנה מפני שאצלנו היה שקט אז? שקר! הוא נסע מפני שלא רצה להיות בבית!" (עמ' 321). הכיוון השני שמבאר את זניחת הביוגרפיה הפוך לחלוטין: דוידוב הגיבור הוא סוג של צדיק נעלה שנוכחותו הטהורה בלתי נסבלת עבור יונס, האדם הקטן וחטאיו הקטנים.

הבעיה ברומן אינה ששני הנימוקים סותרים. הבעיה שהם מוצגים באופן סכמטי ולא מספיק משכנע. הסכמטיות הזו נוכחת גם כשמגד מנגיד באופן מפורש מדי את חיי ההוללות של הבוהמה הספרותית בראשית שנות הששים, שיונס מצטרף אליה, לעולם העשייה הפעלתנית של דוידוב. האמנים משתכרים, נואפים, מקנאים איש ברעהו ואילו דוידוב היה עסוק בבניית הארץ.

אבל כל זה לא מונע מהרומן הזה להיקרא בהנאה מרובה. כי דווקא התיאור המפורט של חיי הבוהמה התל אביבית (שיש בהם יותר משמץ של תיאורים ביוגרפיים להווי המרתק של "כסית"), תיאור מלהיב ומושך מאד, הוא זה שעושה את הרומן.