על "מייד אין אמריקה לטינה", של סנטיאגו גמבואה ושל טרינו מלדונדו, בהוצאת "תשע נשמות" (94 עמ', מספרדית: סוניה ברשילון ויוסי טל)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

שני סיפורים קצרים ארוכים יש בקובץ הזה, שהוא הראשון בסדרה החדשה, "תשע נשמות", של אוריאל קון, אחד משני עורכי הוצאת "זיקית" זכרה לברכה. במקור יצאו שני הסיפורים – הראשון נכתב בידי הסופר הקולומביאני סנטיאגו גמבואה והשני בידי הסופר המקסיקני טרינו מַלדונָדו (אני מקווה שניקדתי נכון – לא מצאתי ניקוד של שמו על הכריכה או בעמודי הפתיחה) – בקובץ אחד ב-2015. ואכן יש הרבה מן המשותף לשני הסיפורים: שניהם סיפורים של גברים לא מבוגרים המספרים את סיפורם בגוף ראשון וסיפורם זה עוסק בסקס. אלא שהראשון הוא מהתלה מוצלחת והשני רציני יותר. כך לפחות לכאורה.

הראשון, "הטרגדיה על האיש שאהב בנמלי תעופה", מספר את סיפורו של צלם קולומביאני בשם אניבָּל אסטרהאזי החי כעת בפריז, אך נודד בין יבשות בגין משלח ידו. אניבל זה מתאהב בדיילת אסייתית בשובו מאחת ממשימותיו בדרום מזרח היבשת. הדיילת נענית לחיזוריו וקובעת איתו בבתי מלון שונים בערים שונות בעולם בהתאם ללוח הזמנים הצפוף שלה וללוח המרחקים המרווח שלה. מהר מאד מתווספים לרומן, שכבר כך הוא חריג, מוזרויות נוספות: כשאניבל, המופתע אם כי לא בהכרח מסויג, מקבל במקומות המפגש המיועדים לו ולמאהבת הסינגפורית שלו את פניהן של עמיתותיה הדיילות. האם היא שלחה אותן? ולמה? ומה זה אומר על אהבתם המנצה? במרוצת הסיפור נפתרת התעלומה ופתרונה הוא עילה לתסבוכות ומהתלות נוספות. הסיפור השני, "כמו לשחות בקרח", הוא סיפורו של מורה מקסיקאי בן עשרים ותשע שמפוטר ממקום עבודתו. הפיטורים הם חלק ממאבק חברתי שמסעיר את עירו (אולי את המדינה בכללותה – איני בטוח) בין איגודי המורים לשלטונות. האווירה בעיר רותחת בעקבות המתיחות הפוליטית הזו, אבל רותחת גם סתם כך, כי אנחנו בקרבת קו המשווה, הרי. וכך, בערב לוהט, מוצא עצמו הגיבור, שיחסיו עם חברתו על סף התפוררות, בבאר עם חבר ושתי תיירות שוודיות לוהטות שמתפעלות מהדם החם המקסיקני. בעוד החיים בשוודיה, אומרת אחת מהן בתיעוב, "זה כמו לשחות בקרח". אלא שהגיבור מתרעם על הרומנטיזציה של מקסיקו הענייה, שלחיות בה, הוא מיידע את אחת השוודיות, "זה כמו לשחות בחרא". בהמשך, בתהפוכה דרמטית שאותה לא אחשוף, מתברר שהיחסים בין השוודיות העשירות שביקשו לקנות מעט דם חם גברי לטיני, אינם מה שהם נראים, אינם גם מה שחשב שהם הגיבור, האינדיבידואל אך בעל התודעה המעמדית.

שני הסיפורים נקראים בהנאה גדולה ובמהירות רבה (ותודה לעורכת שלי!). אבל ברצינות: זה שבח מוחלט, המהירות, הרי "למען ירוץ הקורא בו" כבר נכתב בתנ"ך. ההנאה אינה בלתי קשורה לכך שאלה סיפורים על גברים צעירים ונשים לוהטות. היא גם לא נפגעת, ההנאה, מהקוסמופוליטיות ודילוגי המיקומים בעולם של הנובלה הראשונה, ומהמפגש בין תרבויות (ואקלימים) מנוגדים בנובלה השנייה. לכאורה, כאמור, חלוקת העבודה בין הסיפורים היא שבעוד הראשון הוא מהתלה רבת דמיון, קומדיה מינית עכשווית, הרי שהסיפור השני מכיל תוכן רציני ועניינו התנגשות בין עשירים לעניים, בין "עולם שלישי" לעולם ראשון. ניתן אולי בדוחק לומר שהסיפור הראשון גם הוא רוצה "לומר משהו" על מציאות גלובלית חסרת שורשים. אבל זה יהיה לדחוק גוף חי ורוטט למיטת סדום פרשנית, למיתה פרשנית. אלא ששני הסיפורים הם למעשה בידור אינטליגנטי ומהנה. לא פחות. לא יותר. כי המהפך המפתיע שמתחולל בשני – ואותו איני רוצה לחשוף – הוא אכן מפתיע ומהנה, אבל כשחושבים עליו מעט הוא אינו תורם באמת לאמירה הרצינית של הסיפור, ומוריד אותו מסמל כללי ליחסי עשירים עניים (שוודיות מול מקסיקנים), למקרה פרטי חריג וקוריוזי, אכן משעשע.

בכלל, לאחר קריאת שני כותרים של יוצאי "זיקית", הספר הזה כעת בעריכת קון, והספר "השעה לילה", בהוצאה המקבילה של שירה חפר "לוקוס", ניתן אולי לטעון בזהירות שאת ריבוי הצבעים של זיקית חילקו ביניהם האקסים כך שחפר תיטול לעצמה את הצבעים הקודרים- רציניים וקון את הצבעים העליזים. "השעה לילה" הוא ספרות נוקבת. "מייד אין אמריקה לטינה" הוא בידור אינטליגנטי מהנה. הוא בידור בגין שניים מהמובנים (הסותרים) של בידור: הוא הסחת דעת מהנה (זו התפיסה של הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-17 פסקל ביחס לאמנות הבידורית), והוא מוֹצא לפורקן יצרי תחת אליבי של עלילה משעשעת (וזו ההגדרה של פרויד לאמנות הבידורית). אבל אולי מוקדם מדי לעריכת הבחנות כאלה.

בכל מקרה, לספרות רהוטה, אינטליגנטית ובידורית יש בהחלט מקום. ומאידך, הרי תחת מסווה של "רצינות" מסתתרים לעתים השעממנים הגדולים ביתר של הספרות. אבל רק אוסיף ואומר שכשהבחירה היא בין ספרות רצינית מצוינת לספרות בידורית מצוינת – תמיד אבחר בראשונה. ומטעמים אגואיסטיים לחלוטין: הרצינית מחזירה לחיי את כובד המשקל שחסר להם. שחסר לכולנו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: