על "האחים טאנר", של רוברט ואלזר, בהוצאת "עם עובד" (מגרמנית: ארז וולק, 294 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה של הסופר השוויצרי הייחודי, רוברט ואלזר (1878-1956), הוא הרומן הראשון שפרסם, בשנת 1907. אחריו ראו אור הרומנים "עוזר לעל עת" (1908) ו"יעקב פון גונטן" (1909) שתורגמו לעברית כבר לפני כמעט שלושה עשורים. ואכן, יש סיבה לסדר התרגום ההפוך: רומן הביכורים של ואלזר נופל מהם בהיותו ארכני ולהגני לפרקים, ולא חד וממוקד כמותם (עד כמה שזכרוני מגיע). ועם זאת, הרומן הזה מציג את מלוא הייחוד והעניין שיש בואלזר, וייתכן שאף אותם היעדר מיקוד ופזרנות, עם היותם פגם מבחינה אסתטית אחת, מוסיפים נתונים מעוררי מחשבה על הייחוד והחידה של ואלזר, מעבר לרומנים החטובים והמהוקצעים המאוחרים יותר.
הייחוד והחידה של ואלזר, בקצרה, הם התמהוניות העמוקה של הגיבורים שלו, שגובלת בפרברטיות ואף חוצה את הגבול. השאיפה העמוקה של גיבורי ואלזר היא להיות נעדרי שאיפות, המרי הגדול שלהם הוא הסתפקותם בעמדת המשרת, האינדיבידואליות שלהם מתבטאת בשאיפתם למחיקה עצמית של אישיותם. ברומנים הבשלים – ושוב, עד כמה שזכרוני מגיע – זה סוג של מזוכיזם אך לא בדיוק מזוכיזם, כי הוא נעדר תשוקה מינית מצד אחד, ומצד שני יש בו קו של ביקורת חברתית עקרונית. כמו אולבלומוב ביצירת המופת של גונצ'ארוב, וגם, בקרבה פחותה, כמו ברטלבי של מלוויל, הגיבורים של ואלזר מוחים נגד עולם העבודה בפרט והסדר החברתי בכלל, בכך שהם כופרים בתחרות המריטוקרטית שמכוננת אותו. הם מעדיפים שלא – מעדיפים שלא להתחרות, להתבלט, להשיג, לנצח, להרוויח. אלא שברומן הביכורים, התווספו כמה נתונים מעניינים לחידת ואלזר, שיפורטו מיד.

ב"האחים טאנר", המסופר בגוף שלישי, הגיבור המרכזי הוא אחד האחים מהכותרת, סימון. סימון הוא כבן עשרים, בחור בעל נפש פיוטית וכישרונות לא מבוטלים, שמתפטר מעבודה אחרי עבודה. למעסיק חדש, סוחר ספרים, הוא מספר בראיון העבודה בגילוי לב: "את כל המקומות שעבדתי בהם, עזבתי אחרי זמן קצר, מכיוון שלא נראָה לי ראוי לתת לכוחות הנעורים שבי להתנוון במשרדים קטנים וטחובים, אפילו אם כולם מסכימים שהם המשרדים הכי טובים שיש, למשל מוסדות בנקאיים". עד מהרה הוא מתפטר גם מעבודתו החדשה, המבטיחה, בחנות הספרים. וכך מתחיל הנאום שהוא נושא באוזני המנהל: "אדוני, אכזבת אותי. אל תיראה מופתע כל כך, את הנעשה אין להשיב, אני עוזב היום את העסק שלך […] תוך שבוע נמאס עלי כל העסק הזה של מכירת ספרים, אם מכירת ספרים פירושה לעמוד מעלות השחר עד רדת הערב, כשבחוץ זורחת שמש חורפית נעימה מאין כמוה, לעמוד ליד שולחן, בגב כפוף, כי השולחן נמוך מדי לאדם בגובה שלי, לכתוב כמו איזה לבלר עלוב, ולעשות עבודה שאינה הולמת את שכלי".

לסימון יש ארבעה אחים שמייצגים אופציות קיומיות אחרות. קלאוס, מלומד רציני וחמור סבר שמודאג מסירובו של אחיו להתברג, להתברגן. הדוויג, מורה שחיה בעוני בכפר. קספר, צייר שחי בפריז. אמיל, צעיר מבטיח שהשתגע. האופציות הקיומיות של שני האחרונים קרובות לזה של סימון (ויש לזכור שואלזר עצמו בילה את העשורים האחרונים לחייו בבית משוגעים). גם האמן הוא מי שבאופן עמוק מסרב לעבוד. אלא שהאמן המצליח, כלומר מי שמקבל גם הכרה חברתית על אמנותו, הוא מי שהתחיל מעצלות וחולמנות, זו נקודת המוצא הנפשית שהציבה אותו בעמדת המתבונן, אך הפך אותם לבסיס בלבד לעבודתו, שהינה עבודה קשה ומפרכת לעתים קרובות. וזה – ההדגשה שהאופציה הואלזרית קרובה לאופציה של האמנות, אך אינה כזו – החידוש הראשון שמציב הרומן בפני מי שהתחיל לקרוא את ואלזר בסדר ההפוך (כלומר, אחרי הרומנים המאוחרים יותר). היסוד השני המעניין שמתגלה ברומן הוא עד כמה שפלות הרוח והיהירות שוכנות בצמידות בנפשו של סימון. המרד שלו בחברה נובע הן מרגש נחיתות (רגש שיש בו הרבה מסתורין, לעתים) והן מרגש עליונות, ולא תמיד ברור מה הרגש הראשוני. נקודה שמובילה לחידוש השלישי ברומן (או, אם זכרוני בוגד בי, לא ל"חידוש", אלא, פשוט, לַעניין שהוא מעורר) והוא המורכבות של המזוכיזם המיני שמתגלה בו. אחרי שיטוטים וחיי בטלה מוצא סימון לזמן מה עבודה כמשרת אישי של גבירה הדורה. כאן התשוקה המינית המזוכיסטית מתגלה בבירור. למשל, כשהגבירה מצווה עליו לצחצח את נעליה: "מאז ומעולם הייתה לסימון משיכה לנעליים […] מאז ומעולם נראו לו רגלי נשים כדבר קדוש". או: "סימון הזדרז לומר לה בוקר טוב, והיא הגיבה בניד ראש בלבד. כל זה היה מקסים בעיני סימון, אפילו מענג, לתת לאדם לומר לך בוקר טוב ולענות רק בניד ראש שכזה". יש כאן כמה תובנות פסיכולוגיות מעניינות מאד בקשר למזוכיזם, ואף ליחס בין המזוכיזם ועולם העבודה. למשל: המשרת, טוען סימון, זוכה ליחס טוב יותר מאשר הפועל, דווקא משום שהוא נשלט באופן טוטאלי, גם מעבר לשעות העבודה – הוא הופך לבן משפחה.

הרומן הזה בפרט, ויצירתו של ואלזר בכלל, מהווה נקודת מוצא יוצאת מן הכלל לדיון על היחס בין אמנות לטירוף. הרי ברור, מצד אחד, שואלזר מציג תופעות שבחלקן ניתן לאפיין כפתולוגיות. ומצד שני, אם נמהר להרחיק אותן ולאשפזן נפסיד הרבה. כי דווקא חריגותן הנפשית הופכת את היצירות למעמיקות ולמלאות רגש, ואף לנקודת מוצא לביקורת חברתית על הסדר "הנורמלי" של המציאות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: