Monthly Archives: מאי 2016

על "הספרות העברית כספרות אירופית", של מנחם ברינקר, הוצאת "כרמל" (218 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ישנם רעיונות מקומיים מעניינים רבים בקובץ המאמרים החדש של חתן פרס ישראל לחקר הספרות, מנחם ברינקר. אבל עיקר חשיבות הקובץ היא בדברים שלא נאמרים בו במפורש אלא עולים מתוכנו ואף מעצם ההברקה שהיא שמו: "הספרות העברית כספרות אירופית".

דווקא חלק ניכר מאותם רעיונות מקומיים מעניינים עומדים בסתירה מסוימת לכותרת הזו. ברינקר דן דווקא בהבדלים שבין הספרות העברית (הוא מתמקד בספרות ההשכלה העברית של המאה ה-19 ובעיקר בספרות "התחייה" העברית של מפנה המאה העשרים) לספרות האירופאית. ברינקר, למשל, דן רבות בתופעה המאלפת שרעיונות התנועה הרומנטית – כלומר העיסוק בעולם הטבע וביחס אליו, ובהלכי נפש המשורר הפנימיים והחד פעמיים וכדומה – פרצו בספרות העברית (למשל: אצל ביאליק וטשרניחובסקי בשירה, אצל ברדיצ'בסקי בפרוזה) כמאה שנה לאחר שזו, הרומנטיקה, סחפה את הספרויות האירופאיות הגדולות. "ביאליק וטשרניחובסקי וכמעט כל המשוררים האחרים בני דורם חוזרים אל המודלים של פושקין ולרמונטוב מראשית המאה התשע-עשרה או אל שילר וגתה הגרמניים". אין מדובר כאן ב"פיגור" מובן מאליו של הספרות העברית אחר אחיותיה הגדולות (בדומה לטענה המוכרת, מלפני עידן האינטרנט, שאנחנו בארץ "מפגרים" בחמש עשרה שנה בערך אחר האופנות התרבותיות האמריקאיות), כי הרי, טוען ברינקר, קדמה להתפרצות המאוחרת של הרומנטיקה בספרות העברית תקופה שבה צעדה הספרות העברית יד ביד, באופן מתואם כרונולוגית, עם ספרות אירופאית גדולה: "למשך תקופה קצרה אחת, שנמשכה שנות דור או דור וחצי, בשנות הששים והשבעים של המאה התשע-עשרה, שנותיהם של יל"ג, מאפו, ברוידס וסמולנסקין, התקיימה הספרות העברית כמקבילה לצדה של ספרות אירופאית גדולה אחת, היא הספרות הרוסית". התשובה לאי התאמת הזמנים הזו בין הספרות העברית לאירופאית צריכה להימצא במקום אחר, במעמדה המיוחד של הכתיבה בעברית באותה תקופה וביחסיה המורכבים עם הציונות כתנועה חברתית-פוליטית (יחסים לא מובנים מאליהם, כפי שניתן היה לחשוב – מדגיש ומנתח ברינקר באחד מהמאמרים). כך גם במאמר על השפעת ניטשה על הספרות העברית מדגיש ברינקר דווקא את ההבדלים בין ניטשה לסופרים העבריים שהתוודעו אליו ואף התרשמו מהגותו. הניטשיאני המפורסם ביותר בספרות העברית, ברדיצ'בסקי, טוען ברינקר, חורג מתורת ניטשה בעניינים עקרוניים מאד: ביחסו החיובי לטבע, או בתפיסה התיאורטית שלו של המעשה הספרותי. בכלל, ברדיצ'בסקי הוא הגיבור המרכזי של הקובץ הזה (מבחינה כמותית ועקרונית כאחד) ובדמותו של הסופר, האינדיבידואליסט ובו בזמן המרכזי, הזה נעוצה חשיבותו העיקרית של הקובץ כולו בעיניי, שאינה נוגעת להיסטוריה של הספרות העברית כי אם להווה שלנו, להווה הישראלי.

כי הדיונים של ברינקר בהיסטוריה של הספרות העברית – שמלכדים בתלכיד נדיר ביותר בעולם האינטלקטואלי שלנו את בקיאותו בספרות הזו ואהבתו אליה יחד עם השכלתו ונקודת המבט הפילוסופית שלו ועם מחויבותו לתובנות של "תורת הספרות" – הם כאמור מאלפים, אך, גם כן כאמור, לא בהם טמונה חשיבותו של הקובץ הזה. חשיבותו עולה, ראשית, מהכותרת שלו, שבמציאות הישראלית הנוכחית היא מתריסה. במציאות הישראלית הנוכחית היא גם יכולה להיתפס בטעות כמתריסה בכיוון הלא נכון. "האירופית" כאן אינה מקניטה כנגד הדיונים המייגעים והריאקציונרים על "מזרחיות" נגד "אשכנזיות" שהומים מכל עבר בשנים האחרונות, ובייחוד בספרות הישראלית בשנים האחרונות. "האירופית" כאן משמשת כהתרסה כנגד דבר מה אחר: כנגד תפיסה הסתגרותית של התרבות הישראלית בהווה, תפיסת "עם לבדד ישכון" שעושה חיל לאחרונה. וההתרסה נעשית באמצעות תזכורת ליחסים המורכבים אך האמיצים בין שורשי התרבות המודרנית שלנו והתרבות האירופאית. במחשבה שנייה, ועם התרבות האירועים האקטואלים האחרונים שמדגישים את היטמעותה של ישראל במזרח התיכון ואולי אף את צעידתה בעקבות המודל התורכי (אוכלוסייה שמרנית-מסורתית, מנהיג חזק ונצחי, כרסום ביסודות דמוקרטיים, עימות בין המסורתיים לצבא ונאמנותו למשטר החילוני וכו'), ההתרסה גם מועילה בדרבון חיזוק ההקשרים המערביים של התרבות שלנו (בלי להכחיש את הרווחים שיש בעיניי לרכיבים מזרח תיכוניים מסוימים בזהות הישראלית).

אבל הקובץ, בדיון המפורט שלו בברדיצ'בסקי ובאחיו-עמיתיו הצעירים (בראש ובראשונה ברנר, שלו הקדיש ברינקר את ספרו הקודם שעסק בספרות העברית), הוא בעל פוטנציאל גדול לעודד את רוחנו להמשיך בבנייתה של תרבות ישראלית שורשית ומקורית. דורו של ברדיצ'בסקי, מייסדי התרבות שלנו, נאבקו מאבק תרבותי כפול: נגד התרבות הדתית היהודית מחד גיסא, אך גם נגד ההתבוללות מאידך גיסא. דרך הספרות שלהם הם ביקשו ליצור יש מאין תרבות חילונית שתחליף את הזהות היהודית הדתית מחד גיסא, אבל גם תציע זהות יהודית מודרנית אך ייחודית. והם הצליחו, יש לזכור.

אך השנים האחרונות מחזירות את תוקף חשיבותה של האמביציה הזו ליצירת זהות תרבותית ישראלית ייחודית, אך כזו שאינה משועבדת לדת ולמסורת. זו חשיבות ההשראה שניתנת לנו מבין דפי הספר הזה. מה גם שישראלים בני זמננו, שחווים בחריפות יתרה את המציאות הקיומית של האבסורד (חריף יותר לחוש באבסורד בתל אביב, כאשר אתה נתבע מכל צד להיות נאמן לאידיאולוגיה כזו או אחרת, או פשוט חי במציאות שברירית, מאשר כשאתה חי לך שאנן יחסית בלונדון או בברלין או בניו יורק – וזה, לטעמי, המקור הנסתר של פריצת המונח "סחי" לתודעה בשנים האחרונות, כי "סחי" הוא מי שמסרב להכיר באבסורדיות הבסיסית של הקיום – "האבסורדיות", קרי, המקריות ובו בזמן השרירותיות של הקיום, היעדר "תוכנית גדולה" שאתה חלק ממנה, היעדר משמעות ותכלית מובנית לקיום, היעדר מארגן ולבטח היעדר מארגן-מיטיב של הקיום – וזו, אגב, הבחנה שאינה קשורה במידת המוסריות של האדם: יש אנשים רקובים שמכירים באבסורד ויש אנשים טובי לב שמכירים בו, כמו שיש טובי לב ומנוולים בקרב אלה שמתכחשים לו) – יכולים לשאוב השראה גדולה מהספרות שכתבו ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין, שופמן ובני דורם – שלא היה בספרות העברית (ומעטים גם המקבילים לו בספרות הכללית) דור שהיה חשוף לתודעת האבסורד כמוהם, דור שהתמודד עמה כמוהם.

הערה על רוח התקופה (בעקבות שלושה שירים מהמוזיקה הפופולרית)

שלושת השירים שמופיעים להלן בנספח – "מתנות קטנות" של רמי קליינשטיין (מילים: נועם חורב), "זוכר אני" של ישי ריבו ו"החיים שלנו תותים" של חנן בן ארי – מתנגנים ברדיו בעת האחרונה. אני חושב שרבים – גם אלה שלא יסכימו עם העמדה שאבטא בפוסט הזה – יסכימו שאלה לא שירים גדולים (אם כי השיר של בן ארי מציג שנינה ותחכום מילולי והוא גם המורכב מבין השלושה מבחינת העמדה המבוטאת בטקסט שלו, ההגשה של ישי ריבו עדינה, ואילו בזירת הלחן מצטיין השיר של רמי קליינשטיין, יוצר מוכשר ובעל זכויות רבות, שמרוכזות, למרבה הצער, בעיקר בתחילת הקריירה שלו). אבל אינני מבקש לדון באמנים הספציפיים אלא בדבר מה המשותף לשלושת השירים שלהם. זאת כי הפופולריות של השירים משקפת משהו בסיסי ב"צייטגייסט".

שלושת השירים מדגישים שהמציאות היא טובה בבסיסה, שעלינו להודות על הקיום ("הכל זה טוב", "זמן לומר תודה", "מה עוד אפשר לבקש"). הם מקדמים תפיסת עולם אופטימיסטית. נכון, "לא הכל ורוד", ויש קשיים – אבל ביסודם של דברים אל לנו להיות כפויי טובה ("פתחנו פה ג'ורה, קיטרנו מספיק, כפינו טובה").

השאלה אם המציאות היא טובה או רעה הפכה להיות סוגייה פוליטית בישראל העכשווית. בשמאל רואים שחורות ובימין ורודות.
כפי שכתבתי במקום אחר, המחלוקת בין השמאל לימין בישראל הפכה בחלקה לא רק למחלוקת ערכית, אלא למחלוקת בקריאת המציאות. נציגים של השמאל רואים את מצבה של ישראל כמצב הגרוע ביותר אי פעם (בידוד בינלאומי גובר והולך, שחיקת הדמוקרטיה בגלל הכיבוש או סכנת איבוד זהותה היהודית של ישראל בגלל הכיבוש, פערים חברתיים מהגדולים במערב שגם הם סכנה לדמוקרטיה וכו'), ואילו נציגים של הימין כופרים בכך (ישראל היא אי של יציבות במזרח תיכון סוער ומפורק, האלימות הפלסטינית הוכלה ונבלמה, גז מתגלה בידי יזמים נועזים במעמקי הים, כלכלת המאקרו נפגעה הרבה פחות מאשר במדינות אחרות במערב אירופה וכו').
בשולי השיח – לעת עתה – ובלא מודע שלו, נשמעות גם דעות קיצוניות ומפחידות לפיהן ראיית העולם השמאלית הקודרת היא ראיית עולם פסיכופתולוגית, פרי של דכאוניות וחוסר יכולת (אשכנזי?) ליהנות מהחיים.

ולמרות שאת קיצוניות העמדה הזו ואת הדמוניות שבה אני דוחה מכל וכל, כאיש שמאל אני בהחלט פתוח לבדיקה עצמית ולאפשרות שיש אוטומטיות בראיית העולם השמאלית הקודרת, או אי הפרדה מספקת בין מצב רוח אישי ירוד או מעמדם הפיננסי הרעוע של "המעמדות היצירתיים" בכלכלה העכשווית (בקצרה, מעמדה הכלכלי הרעוע של מה שהורגלנו לחשוב עליו כ"תל אביב") לבין ניתוח אובייקטיבי של המצב הישראלי.

(בהערת ביניים: מאלף איך תמונת העולם האופטימית של הימין חברה למגמות דומיננטיות ב"ניו אייג'" העכשווי, מגמות א-פוליטיות, שמעודדות חשיבה ותפיסת עולם חיובית ("תחשוב טוב – יהיה טוב") ורואות בפסימיות מכשול עצמי ונבואה שמגשימה את עצמה.)

מאידך גיסא, מבקרי הקיטש לאורך הדורות, מימין ומשמאל כאחד, דיברו על הקיטש כחוסר יכולת להתעמת עם הצדדים האבסורדיים, השליליים, הכואבים, הלא הרמוניים של המציאות והטיוח שלה בתמונת עולם ורודה ומצועצעת. כדאי לזכור את אזהרותיהם. הניסוח של מילאן קונדרה (סופר שאינו איש שמאל ואף נתפס כריאקציונרי בעיני חלקים בשמאל העולמי) על כך שהקיטש מתכחש לחרא, כלומר הוא מסב פניו מהמציאות האבסורדית שאנו חיים בה, מציאות שבה בני האדם יוצרים את הדבר המביך הזה שנקרא הפרשות, הוא רלוונטי לביקורת על שלושת השירים דנן.

ומכיוון אחר, כדאי גם לזכור את התובנה הפסיכולוגית הבסיסית שלפיה הרבה פעמים דווקא כשמצבנו רע ומדכא אנחנו מדחיקים את העצבות והקדרות ומאמצים מצב רוח "שמח", "מאני" ועולץ. פרויד קרא למגנון ההגנה הזה "תצורת תגובה": מי שחש ברגשות קשים ומדכאים שעולים בו מבטא בהתלהבות שמחת חיים ועליצות שנועדה להסתיר, קודם כל מעצמו, את העובדה שהוא שרוי בדיכאון.

אבל אני רוצה להסב את המבט לנקודה נוספת. שלושת השירים הם שירים "אופטימיים". אבל שלושת השירים הם גם שירים שמבטאים אמונה באלוהים ("אני יודע זה מלמעלה", "תודה על הרוח…תודה על השבת", "עיגולים של אמונה"). הם אינם קשורים רק לראיית העולם "החיובית" והאופטימיסטית של הימין, אלא גם מבטאים אמונה באלוהים. בכך הם מחלישים את התזה האופטימית. כלומר, על מנת להודות על הקיום ("הכל זה טוב", "זמן לומר תודה", "מה עוד אפשר לבקש") מסתבר שלא מספיק פשוט להתבונן במצב, במציאות, ולראות כי טוב. אלא אנו זקוקים לאמונה בכוח עליון שיודע מה הוא עושה. לא ניתוח קר ואובייקטיבי של המצב יוצר את האופטימיות, אלא אמונה בריבון עולמים, אדון לבירה, שמנהג את עולמו בחסד וברחמים. כי בלעדי האמונה, אולי קשה היה לראות את המציאות כטובה כל כך?

אחזור על טענותיי בתמצית: המחלוקת בין הגישה האופטימית לגישה הפסימית בפרשנות המציאות הישראלית הפכה לאחרונה למחלוקת בין הימין לשמאל בהתאמה; המחלוקת הפוליטית בישראל אינה רק מחלוקת בין ערכים מנוגדים, אלא הפכה למחלוקת בתפיסת המציאות – כאיש השמאל הציוני, אני חושב שאל לנו להימנע מביקורת עצמית ולא לבדוק אם יש משהו בטענה שראיית השחורות של השמאל נובעת גם מסוג המשקפיים התל אביביים שאנו חובשים על אפנו (למשל, מהסערה הנפשית שהנה חלק בלתי נפרד מהמזג האמנותי; או בגין המצב הכלכלי המעורער של "המעמדות היצירתיים") – אבל יש לזכור, מאידך גיסא, את הערותיהם של מבקרי תרבות בעבר נגד מה שחלקם כינו "קיטש", דהיינו חוסר יכולת לשאת את הרוע והאבסורד והיעדר ההרמוניה הבסיסיים של המציאות, יש לזכור זאת ולבדוק האם חלק מהמוזיקה הפופולרית הישראלית של העת הזו אינו אלא קיטש גמור, כלומר ראיית עולם "אופטימית" שהינה טיוח וחוסר יכולת נפשי להכיר בכך שהמצב דווקא לא משהו – יש לזכור גם את התובנה של הפסיכולוגים על כך שהצהרה גאה על כך שאצלך הכל בסדר גמור, הכל נפלא, מעידה לעתים דווקא על ניסיון להדחיק רגשות דכאוניים ומרה שחורה – כמו כן, יש לשים לב, שבשלושת השירים הנידונים, על מנת שנוכל לקבל את העמדה האופטימית, נזקקו הפזמונאים לעזרתו של אלוהים. כלומר, בלעדי האמונה, "בניתוח קר של המציאות", אולי המצב לא נראה כל כך טוב.

נספח:

1.
ישי ריבו
מילים ולחן: ישי ריבו

זוכר אני את כל הדרך
ויש קשיים זה לא שאין
על כל פנים הכל זה חסד
ורחמים גדולים

ומי אני בכל הרצף
״הרי חיים לא קונים בכסף
קונים בחסד
ומעשים קטנים״

פזמון:
וכל היום וכל הלילה
בלא משים
ניסי ניסים
עוברים עלי עוברים עלי
אני יודע זה מלמעלה
ולא הכל ורוד
אבל הכל זה טוב
טוב בחיי

זוכר אני בכל הכח
ויש דברים שאני לא יכול לשכוח
על כל פנים
לא הכל רשמתי
בטח גם לא הייתי
מוצא מילים

2.
החיים שלנו תותים
חנן בן ארי
מילים ולחן: חנן בן ארי

אין לנו זכות בכלל להתלונן
הכל טפו חמסה וברוך ה' כי:
החיים שלנו תותים!

שעות של תור בדואר, קשה לגמור פה תואר
והמצב בנוער, קשה לשיר כמו זוהר…
להתעורר בבוקר, להכנס לכושר
הדלק שוב ביוקר, והמוזה? היא בעוצר.
שחיתות בכל שבועיים, פיגוע כל יומיים
הארנונה בשמיים, והטסט בירושלים…
כשבעל הבית נושה, וגם הבוס נוקשה
אז הפכתי למורשה, לא הכל פררו רושה.

אבל אין לנו זכות בכלל להתלונן…

הילד קם בלילה, והאשה לא די לה
קונה כל מה שבא לה, קשה לשאוף למעלה
קשה לסגור ת'חודש, קשה לדבוק בקודש
חיים שלמים בלי שורש, אין עראק ויש יובש
הסוללה אוזלת, והתקרה נוזלת
המדינה גוזלת, והממשלה? פוזלת
שוטף פלוס שישים, העומס בכבישים
קשה עם המיסים, וכולנו אדישים

אז אין לנו זכות בכלל להתלונן…

טוב פתחנו פה ג'ורה
קיטרנו מספיק, כפינו טובה
עכשיו נחזור אחורה, אל הבסיס
זמן לומר תודה
תודה על הרוח, שאין לי זמן לנוח
תודה על השבת, על שני בנים ובת
תודה על כל היופי,
על הזכות לראות את מסי
על התיקון על המהות
תודה על הילדות!
[תודה על כל מה שבראת…]

אין לנו זכות בכלל להתלונן…

3.
מתנות קטנות
רמי קלינשטיין
מילים: נועם חורב
לחן: רמי קלינשטיין

זה עוד יום שישי נושם את האוויר
האור והצל משחקים שוב תופסת
השולחן ערוך תמונות ילדות על הקיר
שיירות לבנות חוזרות מבית כנסת
והריח הזה ששורט לי את הלב
מתגנב מתגנב ופותח דלתות
אל אושר קטן אל אותו שיר ישן
שעובר אצלנו במשך דורות

מתנות קטנות
מישהו שלח לי מתנות קטנות
רסיסים של כוונה עיגולים של אמונה
מתנות קטנות
מישהו שלח לי מתנות קטנות
כמו הכוח לקבל את מה שאין את מה שיש
מה עוד אפשר כבר לבקש

זה עוד יום שישי מרפסת ועיתון
השמש כמו הדאגות לאט נמחקת
מנגינות פשוטות זוחלות מהחלון
ושום סערה כבר לא תסתיר פה את השקט

מתנות קטנות
מישהו שלח לי מתנות קטנות
רסיסים של כוונה עיגולים של אמונה
מתנות קטנות
מישהו שלח לי מתנות קטנות
כמו הכוח לקבל את מה שאין את מה שיש
מה עוד אפשר כבר לבקש

כי בנו בחרת
ואותנו קידשת
ברוך אתה ה'
מקדש השבת

והריח הזה ששורט לי את הלב
מתגנב מתגנב ופותח דלתות
אל אושר קטן אל אותו שיר ישן
שעובר אצלנו במשך דורות

מתנות קטנות
מישהו שלח לי מתנות קטנות
רסיסים של כוונה עיגולים של אמונה
מתנות קטנות
מישהו שלח לי מתנות קטנות
כמו הכוח לקבל את מה שאין את מה שיש
מה עוד אפשר כבר לבקש

מתנות קטנות

על "מסעו של גאנדי הקטן", של אליאס ח'ורי, בהוצאת "חרגול" ו"מודן" (מערבית: יהודה שנהב-שהרבני, 182 עמ') ועל "יאלו" של אותו סופר

הביקורת שלהלן פורסמה לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות". אחריה צירפתי ביקורת שכתבתי לפני כעשור (בעיתון "מקור ראשון", כמדומני) על ספר אחר של אליאס ח'ורי.

זהו ספרו הרביעי של הסופר הלבנוני (יליד 1948), שנחשב לאחד מבכירי הכותבים בערבית כיום, שמתורגם לעברית (ביניהם "באב אל שאמס", שעסק בסוגיה הפלסטינית). מספריו הקודמים שתורגמו לעברית זה שהותיר בי את הרושם הרב ביותר, רושם רב נקודה, היה "יאלוּ" (ראה אור במקור ב-2002 ובעברית בהוצאת "אנדלוס" ב-2005). ואילו הרומן שלפנינו, שראה אור במקור ב-1989, הוא הפחות מרשים מבין ארבעת ספריו של ח'ורי שתורגמו לשפתנו.

בדומה ל"יאלו", ואף לרומן מוצלח נוסף של ח'ורי שתורגם, "פנים לבנות", הרומן הוא מעין ניסיון נואש להרכבת ביוגרפיה (כלומר, כך בחר הסופר להציגו, כניסיון); ניסיון להצגת דמות , להחייאת דמות; לכתיבת ביוגרפיה לא כרונולוגית ו"מרוסקת" של גיבור מרכזי. הגיבור של הרומן הוא אדם בשם עבד אלכרים, המכונה "גאנדי". הרומן פורש סצנות שונות מחייו, מילדותו בכפר לבנוני קטן, בריחתו מאביו האכזרי, התפרנסותו משלל עבודות מעוטות הכנסה (עובד מאפייה, מצחצח נעליים, עובד ניקיון), נישואיו לבת דודתו ומגוריו בביירות, ידידיו שם, ידידתו אָליס הזונה, קורות בתו חולת הנפש – ועד למותו בשנות הששים לחייו מאש חיילים ישראליים עם כיבוש ביירות ב-1982. באחד מהרגעים ברומן מצוטטת הפסקה המפורסמת מ"הברית החדשה" (ח'ורי בא ממשפחה נוצרית, כמדומני): "אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמים. אשרי האבלים כי הם ינוחמו. אשרי הענוים כי המה יירשו ארץ". גאנדי החביב, התם והלא יומרני, מאותת הסופר, הוא אחד מהענווים שהרומן מבקש לגאול במעשה חסד כמו נוצרי.

שני מאפיינים סגנוניים של ח'ורי בולטים כאן (ומופיעים גם ברומנים האחרים שלו). האחד הוא החזרות המרובות על משפטים וסצנות, לעתים מזוויות שונות ובוואריאציות. כך, למשל, מתוארים ניסיונות הריפוי של הבת של גאנדי או עלילות סיפור האהבה של כומר, ידיד מידידיו של גאנדי, כמה וכמה פעמים לאורך הרומן, לעתים עם הוספת פרט זה או אחר. שווה לבדוק כאן השפעה של הסופר האוסטרי החשוב תומס ברנהרד, שהחזרות האובססיביות הן תו ההיכר של סגנונו. המאפיין השני הוא הרהוריו של המספר, המוצג כסופר עצמו, על נכונות הסיפור שהוא מספר, מה גם שחלקו מוצג כדברים ששמע מפי מספרים אחרים, בעיקר אותה אליס שהוזכרה (גם זה נמצא אצל ברנהרד). כך שהרומן משובץ במשפטים כגון אלה: "אני לא יודע אם נג'את מתה, אבל יודע בוודאות שהאופה הישיש רשיד מת. לגבי האחרים אני לא בטוח. אפילו מותו של עבד אלכרים, שפותח את הסיפור, אינו ודאי. לא ראיתי אותו מת. למעשה לא הייתי שם בשעה שמת". וכן: "אליס נעלמה, וכל האחרים החלו למות לנגד עיני. האם אני הרגתי אותם או רק מספר את סיפורם?".

נדמה שח'ורי מבקש, בין היתר, לספר את סיפורה של מלחמת האזרחים הנוראה בלבנון שהחלה ב-1975 (ומלחמת שלום הגליל, מעורבותנו, היא רק פרק אחד מפרקיה) באמצעות גיבוריו. מותו של גאנדי התם, ש"כאשר מת, איש לא הבחין בזה", הוא מוות אופייני לתקופה שבה "המוות הפך חסר ערך". באופן כללי על הרומן שורה אווירת חורבן ומוות, אווירת סיום.

אבל החוויה הכוללת אינה עולה יפה, אינה נוקבת. ראשית, מתלווה לקריאה תחושה שהסופר משוטט אנה ואנה בחיפוש אחר החומרים שימלאו את הרומן שלו, כביכול הוא אינו יודע בעצמו על מה הסיפור ומלקט מכל הבא ליד. שנית, ישנה קלישאתיות בדמות של הגיבור הראשי, אותה דמות של איש קטן שנמחץ בידי ההיסטוריה, כמו גם, כמובן, בדמותה של אליס, דמות הזונה טובת הלב. ואילו שיטת החזרות המרובות שהוזכרה נחווית כאמצעי ספרותי מעט מלאכותי ולא כזה שזורם בטבעיות, שעולה מאליו. ואי הוודאות המוצהרת באשר לאמיתות העובדות המופיעות בסיפור, שהוזכרה גם היא, היא "תחכום" ספרותי מייגע למדי. הרומן גם משובץ במשפטים הגותיים-פיוטיים שמציגים למעשה עמקות מדומה, כמו גם פיוט ריק (ולכל הפחות "עמקות" ופיוט מעורפלים או בנליים): "אני מספר על אליס משום שאני משחזר את דמותה בזכרוני. ואני מגלה שהזכרונות אינם חרפה. הזכרונות הם אוסף של אשליות שאי אפשר לשזור למחרוזת אחת. המחרוזת התפוררה והחרוזים התפזרו ושקעו במצולות הים" (מדוע הזכרונות הם "אשליות" או "חרפה"? ומדוע להזכיר את העובדה הבנלית שקשה ליצור רצף מהזיכרונות? ומדוע להוסיף את מטפורת הטביעה בים למטפורה של המחרוזת המתפוררת?). או: "המילים אינן מהימנות. אדרבה, הן לוקחות אותנו לאבדון. כאילו כל מילה ומילה שקולה לרצח" (תובנה בנלית על אי מהימנות המילים מצטרפת לפאתוס שצידוקו מפוקפק על היותן של המילים שקולות לרצח). או: "ביירות היא אי, אי רדום וסביבו מים. ומתחת לעיר שוכנות חיות ים חסרות מנוח. כל שבעים שנה החיות זזות והעיר מתהפכת" (מטפורה לא לגמרי ברורה – איפה בדיוק שוכנות החיות? מתחת לאי או מסביבו? – או מקורית).

למרות כל האמור, זה לא רומן רע. ח'ורי מעלה כאן גלריית דמויות מכובדת ומאופיינת בפירוט שמעיד גם על כושר המצאה אם לא על יכולת התבוננות. אבל הוא לא רומן טוב. וברגעים מסוימים, רגעי החמרה וטהרנות ומודעות חריפה לכמויות האדירות של הרומנים שמתפרסמים, אני חושב שכל רומן שאינו טוב במיוחד הוא למעשה רומן רע.

והנה הביקורת על "יאלו" מלפני כעשור:

כמו בחיים גם בספרות תחכום ויצריות לא תמיד מסתדרים ביניהם אבל הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי, מבכירי כותבי הערבית כיום, מצליח ב"יאלו" לשרטט ביוגרפיה של דמות יצרית מאד, כמעט פרימיטיבית ולפעמים חייתית, ולעשות זאת באופן מתוחכם להפליא אשר מובא לקורא העברי בתרגומה המשובח של מלי ברוך.

תהייה על מהותה של הביוגרפיה עומדת בשורשו של הרומן הלופת הזה אשר גיבורו, דאנִיאָל אַבְּיָד (יאלו), נולד בביירות ב – 1961 למשפחה חד הורית בת לכת המיעוט הנוצרי הסיריאני. במלחמת האזרחים בלבנון, שהתחילה ב – 1976 (ושלתוכה נכנסה ישראל ב – 1982), נטל יאלו חלק כלוחם בפלאנגות הנוצריות. ב – 1989 ניסה יאלו בלא הצלחה לחיות בפריז ומשם חזר חסר כל על מנת להיות שומר בביתו של סוחר נשק לבנוני בבָּלוּנה. בחורשה בבלונה, באתר התייחדות מינית, הסתבך יאלו במציצנות ולאחר מכן בשוד של הזוגות המבוהלים ובספק-אונס. באחת מהנשים בחורשה, שִירין, נערה קפריזית ו"מתוחכמת", שמשדרת לגביו מסרים סותרים, התאהב יאלו אנושות. בפתח הרומן, כאשר השנה היא כבר 1993, אנחנו פוגשים את יאלו במעצר כשהוא עובר מסכת עינויים מחרידה, לכאורה בעקבות האשמה באונס מצד שירין אבל, למעשה, מתוך כוונה של המשטרה לקשר את יאלו להטמנת מטענים בשליחות ישראל.

הביוגרפיה "המסודרת" והמשוחזרת שלעיל מוצגת על ידי ח'ורי בצורה מרוסקת. אין מוקדם ומאוחר בהצגת הרסיסים הביוגרפיים ועל כל הצמתים החשובים בביוגרפיה חוזר ח'ורי שוב ושוב מנקודות מבט ובהקשרים שונים. הריסוק הזה, שנעשה באופן מוצלח כך שהקורא אינו מאבד את האוריינטציה הכללית ואת התשוקה לדעת עוד על יאלו, מזכיר את האופן שבו פועל הזיכרון האנושי כך שבזמן הקריאה תהיתי האם אין נפרש בפני למעשה האופן המבולגן והאובססיבי שבו רואה יאלו את חייו למרות שרסיסי החיים מסופרים על ידי מספר חיצוני. העניינים מסתבכים יותר (מסתבכים לטובה) לקראת סוף הרומן, כאשר יאלו מתבקש על ידי החוקר לכתוב את הודאתו (את "סיפור חייו", אומר החוקר). יאלו התמים, שמבין את דרישתו של החוקר כפשוטה, כלומר שמוטל עליו לכתוב את הביוגרפיה שלו, ניצב מול "שני הקירות האלה הצרים עליו: הקיר האפור של הכלא (…) וקיר הדפים הלבנים שהונחו לפניו" (עמ' 189). בשורה של טיוטות, בעקבות חשבון נפשו בתא הצינוק כשגופו המעונה משווע להקלה, מספר יאלו על חייו באופנים שונים ומזוויות שונות ומתעכב כל פעם על מוקד אחר שהוא מוצא לחייו. "אילו היה סופר", אומר המספר בחיווי שהוא למעשה אירוניה עצמית, "היה מגולל את זיכרונותיו ברצף" (עמ' 148).

אולם בצד ההישג המבני-פסיכולוגי-פילוסופי הזה, של משחקי הפירוק וההרכבה הביוגרפיים, נמצא ההישג החשוב יותר בעיני של הרומן. ח'ורי מצליח לעורר בלבנו אמפטיה לדמות של פרחח במקרה הטוב ושל פושע במקרה הרע, שאופני חשיבתו עמומים ופרימיטיביים למדי.

יאלו מעורר את אהדתנו, קודם כל, בגין תמימותו הגובלת בטיפשות. יאלו, בכנות תמימה, מנסה להסביר לחוקר מה פירושה של אהבתו האובססיבית לשירין ("האהבה היא צלב, אדוני"). בתמימותו הוא סבור שהמשפט והעינויים קשורים למעללי המין המפוקפקים שלו ואינו קולט שענייני האונס שוליים בעיני החוקר לעומת האשמתו בהנחת המטענים. במדינה מרוסקת כמו לבנון בורות פוליטית יכולה לעלות לך בחייך, ויאלו ש"לא התמצא בנבכי הפוליטיקה הלבנונית ולא בשפת המלחמה, ותמיד הרגיש שהוא זר" (עמ' 128), אינו מבין שלא לשם חזרה בתשובה מניחים לפניו את הדפים הלבנים ו"שהשיטה הזאת לסחיטת הודאות מנאשם היא השיטה הנפוצה ביותר לטיפול באסירים פוליטיים בעולם הערבי" (עמ' 189). רק במעומעם, באחד הדימויים העזים ברומן, הוא מבין שכמו במקרה של הדיונון, ייתכן והחוקרים "יבשלו אותו בדיו שלו".

הפרימיטיביות של חשיבתו מעוררת אהדה אף היא. יאלו, למשל, הוא בעל חשיבה אנימיסטית. המלים מטילות עליו אימה כי "המילים הן עיניים" (עמ' 78). כשהחוקר מטיח לעברו שהוא "חתיכת חיה" הוא תוהה בתמימות "מניין ידע החוקר שהוא נשר?" (עמ' 94) (החיה שיאלו מדמה לעצמו שהוא כמוה). אפילו בעניין מעלליו המפוקפקים בחורשה מצליח ח'ורי לגרום לנו לא לאבד את אהדתנו ליאלו, "האדם הקטן", שנלכד בסבך של כוחות גדולים ממנו שהוא אפילו לא עומד עליהם: "נכון שאנסתי, אבל לא ידעתי שזה מה שנקרא אונס. חשבתי שככה הסקס – אתה בא אל האישה, ואין צורך בהסברים. וזאת הייתה טיפשות" (עמ' 221).

יאלו, שמתקשה בכתיבת הביוגרפיה שלו, "מעדיף שיבואו הסופרים וינברו בחייו, אם יש להם עניין לכתוב סיפור אהבה שלא דומה לאף סיפור אהבה אחר" (עמ' 214). בנעוריו, אמו "הייתה שמה לו אבן חצץ קטנה מתחת ללשון, כדי שילמד לדבר בלי לגמגם" (עמ' 20). ח'ורי, מתוך היענות לבקשתו של יאלו עצמו ובדומה לאמו, מנסה ברומן הזה לתת פתחון פה לדמות שאינה מלבבת במיוחד במבט ראשון והצלחתו לעורר אהדה ליאלו, שגודל בבית עגום ושבור, ונלכד בסבך של מלחמת אזרחים ואחריה בסבך יצריו, היא הצלחתה של הספרות לקרב אלינו רחוקים, או רחוקים-כביכול. עם זאת, הרומן מעט מתארך והתובנות שמגיע אליהן יאלו לקראת סופו חורגות מיכולותיו האינטלקטואליות כפי שנפרשו לאורך רוב חלקיו.

מפתה לקשור, לסיום, את העיסוק של ח'ורי בשחזורו של נרטיב אישי, שהוא בעל השלכות לאומיות (עיסוק שבא לידי ביטוי גם ברומן הקודם שלו שתורגם לעברית, "בב אל שאמס", שעסק בשחזור הנרטיב הפלשתיני באמצעות דמויות אינדיבידואליות) להיותו סופר שפועל במציאות פוליטית שסועה, אשר בה נלחמים ביניהם במקביל נרטיבים מתחרים "המנפצים" זה את זה ללא הרף.

הודעה על אירוע בפסטיבל הסופרים

אני קורא בפעם השנייה את "חיי אהבה" של צרויה שלו (1997). קורא בהתפעלות, בהינשאות בהולה, בטרדה עמוקה מרומן שמזמן לא חוויתי כמותה, בהישארות עד השעות הקטנות של הלילה על מנת לקרוא עוד קצת, עוד קצת.
נכון, יש אלמנטים מלודרמטיים שפוגמים מעט ברומן, אבל זה רומן רושף חיים, אינטנסיבי וחריף, כתוב בדיוק ובפיוט ובמוזיקליות של משוררת ובבקיאות בגסות ובזוהמה ובנפלאות ובאימה, בקיצור ברקבוביות של הממשות, החיוניות לצמיחת פרוזה משובחת (בלוויית היכולת לבניית עלילה מחושלת אך רבת המצאות). ונדמה לי שבכל "חמישייה פותחת" של הרומנים הישראליים של שלושים השנה האחרונות (כלומר, בשנים שאחרי "סוף דבר" ו"התגנבות יחידים") הוא "בפנים".

בפסטיבל הסופרים הקרוב אנחה מפגש בין צרויה שלו לסופרת הישראלית הכותבת באנגלית והמעניינת שלי אוריה ("ניו יורק 1 תל אביב 0").

אשתדל לא להפריע 🙂

הפרטים בקישור שלהלן:

http://bit.ly/1V34iEt

על "דרכים לחזור הביתה", של אלחנדרו סמברה, בהוצאת "עם עובד" (מספרדית: אדם בלומנטל, 153 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אלחנדרו סמברה הוא סופר צ'יליאני יליד 1975 (שכבר שני ספרים נוספים שלו, שטרם קראתי, תורגמו לעברית). כלומר, ילדותו עברה עליו בצל הדיקטטורה של פינושה, שהדיחה, בסיוע ארה"ב, את ממשלת השמאל הנבחרת של סלבדור איינדה ומשלה בצ'ילה בין 1973-1990. המספר האוטוביוגרפי כותב: "פינושה – בשבילי הוא היה דמות בטלוויזיה עם תוכנית שאין לה שעות קבועות, ולכן שנאתי אותו, בגלל השידורים המשעממים הכלל-ארציים שקטעו את התוכניות הכי טובות. אחר כך שנאתי אותו כי הוא רוצח בן זונה, אבל אז שנאתי אותו רק בגלל המופעים הטורדניים ההם שאבי צפה בהם בשתיקה". הטקסט נכתב מפרספקטיבה של שנות האלפיים ובחלקו הוא מעין חשבון נפש שעורך הסופר, או חשבון שהוא בא עם הוריו ובני דורם ומעמדם, בני המעמד הבינוני, שהעלימו עין מהעוולות של המשטר הצבאי. "הסיפור הוא הסיפור של ההורים, חשבתי אז ואני חושב עכשיו. זה מה שחשבנו כשגדלנו, שהסיפור שייך להורים. כעסנו עליהם בגללו אבל גם חשנו הקלה משום שחסינו באפלולית הזאת. בזמן שהמבוגרים הרגו או נהרגו, אנחנו ציירנו בפינה. בזמן שהארץ התרסקה, אנחנו למדנו לדבר, ללכת, לקפל מפיות בצורת אניות, בצורת מטוסים. בזמן שהסיפור התרחש, אנחנו שיחקנו במחבואים, בהיעלמות". אביו אף אומר לו באחד מוויכוחיהם בהווה: "פינושה אמנם היה דיקטטור וכל זה, הרג כמה אנשים, אבל לפחות בתקופה שלו היה סדר". לרגעים המספר מתעמת עם הוריו על התנהלותם, לרגעים הוא מספר איך כילד התבקש על ידי חברת ילדות לרגל אחרי דוד שלה. אלא שבדיעבד מסתבר לסופר המבוגר שהדוד לא היה דוד כי אם אביה של חברת ילדותו, שהחליף את זהותו וחי בנפרד מבני משפחתו בגלל שהיה קומוניסט ונרדף על ידי השלטונות.

אבל הדרמה שבספר הצנום הזה אינה מתמקדת רק בחיים תחת משטר פינושה וסגירת חשבון ובחשבון הנפש עליהם בדיעבד. הדרמה הנוספת היא הדרמה של כתיבת הטקסט עצמה. המספר מתלבט אם ואיך להמשיך אותו. לרגעים מחליט לנטוש את כתב היד. בפעם אחרת הוא מראה אותו לאקסית שלו, השניים חוככים בדעתם אם לחזור לחיות יחד, ומחכה לשמוע את חוות דעתה. האקסית מעט מתרעמת שהיא מופיעה בטקסט (אני בכוונה לא קורא לו "רומן", גם בגלל שהוא קצר וגם בגלל אופיו). יש רמז מסוים בטקסט שהאקסית ששמה אֵמֵה, היא היא חברת הילדות המוזכרת ששמה קלאודיה, שבחלקים אחרים בטקסט מסופר איך כאישה בוגרת היא שבה לצ'ילה מארה"ב בה היא חיה, שבה לצ'ילה בגלל מות אביה (אותו "דוד" שאחריו ביקשה מהמספר הילד לעקוב) ומנהלת רומן קצר עם המחבר.

המסורת המובהקת ביותר של הכתיבה בלשון הספרדית, זו שמתחילה עם סרוונטס עצמו (ונציגים נוספים מובהקים שלה הם אונמונו, בורחס, קורטזר ובולניו), היא זו שאובססיבית ביחס להבדלים ואי ההבדלים בין הבדיון למציאות (כידוע, דון קיחוטה לא רק שבעצמו איבד את יכולת ההבדלה בין ספרי האבירים הפנטסטיים לחיים האמיתים, והוא מנסה לחיות בחייו את חיי האביר הנודד של הבידיון, אלא גם סרוונטס עצמו כמו איבד את יכולת ההבדלה בין הבדיון למציאות ובחלק השני של דון קיחוטה מפגיש את גיבורו עם התיאור של עלילותיו בחלק הראשון, כלומר הגיבור שלו כמו יצא מתוך הטקסט אל המציאות ומתעמת עם אופן ייצוגו). סמברה, שדן במלאכת כתיבת הטקסט הזה שלפנינו בטקסט עצמו, פועל כאן במסורת הזו, שהפכה גם לאוניברסלית בדורות האחרונים באגפים של הכתיבה הפוסטמודרנית.

חוויית הקריאה אוורירית ועדינה. אם כי, לעתים, מרוב עדינות ואווריריות היא כמעט חסרת מהות, חסרת משקל. הספר הזה שייך גם במובהק למגמה האוטוביוגרפית בספרות של השנים האחרונות. אלא שלא כסופר כמו קנאוסגורד, למשל, סמברה חמקני באשר לאמיתות המידע האוטוביוגרפי שהוא חולק עם קוראיו. משפטים כגון: "הרומן מתקדם לאט. אני מבלה את הזמן במחשבות על קלאודיה, כאילו היא קיימת, כאילו הייתה קיימת אי-פעם. בהתחלה הטלתי ספק אפילו בשמה. אבל זהו שמן של תשעים אחוז מהנשים בדורי. הגיוני שזה יהיה שמה. גם המצלול לא נמאס עלי. קלאודיה. מוצא חן בעיני מאד שלדמויות שלי אין שמות משפחה. זו הקלה", משפטים כאלה, שעקרונית היו יכולים לעצבן, בגלל חמקנותם ביחס לאמיתות הסיפור, בגלל המידע שלאו דווקא מעניין את הקורא ביחס לתהליך הכתיבה, לא מייגעים כאן. הכל הוא שאלה של מינון, כנראה, של טון ושל מוזיקליות. סמברה, גם אם הוא לא מגביה לפסגות, לא מועד לתהומות.

ארבעה קצרים

1. הבעיה בשיר של קליינשטיין ופלס היא לא רק התוכעס-לעקריות הניו-אייג'ית האופיינית לתקופתנו ביחס לקיום ("תודה, עולם!"), אלא גם חוסר האומץ ללכת עד הסוף עם הביקורת, שדווקא ישנה בשיר על הקיום, הפסיחה על שתי הסעיפים.

2. הנפש חפצה אבל הבשר רפה רלוונטי גם לענייני בשר בלבד, אם אתם יורדים לסוף דעתי.

3. שינה, אכילה ואלכוהול מסיחים את הדעת מהעצמי על שלל מכאוביו ומוזרויותיו. אני, לכן, אוהב את שלושתם.
אבל כך גם הקריאה, בעצם.
ההערה הגאונית של שופנהאואר על כך שהדתות מילאו צורך נוסף – נוסף על הצורך המובן מאליו שהן מילאו, צורך בפשר לַעולם ומחסה מפני עוינותו – והוא: אמצעי להעביר את הזמן, ולכן שלל הטקסים והפולחנים המסובכים האופייניים לדתות וכו' (ועל כך יש לשבח את הדתות דווקא, אומר שופנהאואר האתאיסט), ההערה הזו רלוונטית גם לספרות בעצם.

אני קורא ספרים ברעבתנות כפי שלמדתי ארבע עשרה שעות ביום בישיבה הגבוהה – גם כדי להתעסק בדבר מה שאינו אני.

4. בין סוקרטס לאריסטופנס

כשסוקרטס ב"המשתה" מבאר שארוס הוא לא רק השתוקקות לַיפה, אלא השתוקקות לְיצירה, "להוליד בתוך היפה", הוא "מעדן" את המיניות בכך שהוא מצביע שתכליתה היא יצירת דבר מה חדש, היא פעילות יצירתית, וכך מוסט המוקד מהעונג הלא יצרני של הסקס אל פעולת ההולדה (זה מהלך העידון הראשון) – לכך מוסיף סוקרטס מהלך נוסף, עידון נוסף: מכיוון שהאהבה היא הולדה, הרי שהיא גם הולדה ברוח, באמצעות חינוך אנשים צעירים או יצירה רוחנית או המצאה של מכשירים. האמנים, טוען סוקרטס, "יולדים" יצירות והמחנכים "יולדים" נפש יפה בחניכיהם.

אבל בכך לא מסתכמת פעולת העידון של סוקרטס: פעולת ההולדה עצמה אינה רק אינסטינקט, או רצון אגואיסטי שמישהו יטפל בך בזקנה וכיו"ב, אלא היא מבטאת תשוקה לנצחיות (תשוקה לחיות לנצח באמצעות צאצאיך וצאצאי צאצאיך)! הארוס מבטא את תשוקת האלמוות, כך שפתוחה הדרך לפני סוקרטס לומר שתשוקת האלמוות כשהיא לעצמה יכולה להתנתק מהארוס הגשמי.

היריב הרציני ביותר של סוקרטס ב"המשתה" הוא מחבר הקומדיות אריסטופנס. אבל לאו דווקא בתוכן נאומו היפיפה על כך שהאהבה היא חיפוש אחר "החצי השני" (בגלל שבני האדם נולדו כפולים במקורם, בצמדים של זכר-נקבה, נקבה-נקבה וזכר-זכר, צמדים שהאלים חצו לשניים – ולכן: סטרייטים, הומואים ולסביות).

לטעמי, המחאה הגדולה של אריסטופנס – כפי שיצר אותה כאן אפלטון בגאוניותו – היא מתקפת השיהוקים שפוקדת אותו וגורמת לו לוותר על תורו לנאום ולחכות להיפסקם (את נאומו המוזכר הוא נושא רק אחרי שהשהיהוקים הללו פסקו ו"דילגו" על תורו).

זהו הנאום הגדול של אריסטופנס – השיהוק! אנחנו גוף קודם כל, אומר אריסטופנס, הגוף המביך לעתים כמו בשעת שיהוק, הגוף שפולט קולות מוזרים וחסרי פשר ותכלית במקום נאום מלא דברי חוכמה – וכל נאומי העידון והאידאליזציה של ארוס שאתם נואמים לכם הם מסך ערפל סביב העובדה שארוס הוא עונג גופני בראש ובראשונה.

על "גבר מאוהב", של קרל אוּבה קנאוסגורד, בהוצאת "מודן" (מנורווגית: דנה כספי, 552 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

באחד הרגעים בחלק השני מתוך שישה של היצירה האוטוביוגרפית של קרל אוּבה קנאוסגורד, "המאבק שלי", חלק המתאר בעיקר את חיי המשפחה שלו, מצלצל הטלפון הנייד של קרל אובה. אחיו אינגבה מתקשר. אבל קרל אובה אינו פנוי באותו רגע והוא מודיע לאחיו שיחזור אליו. חולף יום או כמה ימים, וכמה עשרות טובות של עמודים. את השיחה שכחנו מזמן. כעת קרל אובה יורד למטרו בסטוקהולם להמתין לרכבת לפגישה. ואז הוא שולף את הטלפון הנייד שלו ומחייג. למי? תוהה הקורא. וקרל אובה עונה מייד בכך שהוא פונה לאחיו: אינגבה, אני מחזיר לך צלצול, זה היה משהו דחוף? לא, לא דחוף עונה האח והשיחה מסתיימת. פשוט כך. ההתרחשות היא הבנלית ביותר שניתן לתאר: אח מחזיר טלפון לאחיו. הוא עושה זאת, כפי שאנו עושים זאת, ברגע מת, ברגע של המתנה בתחנת רכבת הוא נזכר שעליו להחזיר צלצול ומנצל את זמן ההמתנה. ואז שום דבר דרמטי לא נאמר. האפקט של המיקרו-סצנה הזו כביר. כך הרי נראה חלק ניכר מהחיים שלנו. החלק שבדרך כלל לא נכנס לספרות. כי הוא לא חלק מעלילה, והוא לא דרמטי. הוא סרק. אבל הוא פיסת חיים, פיסת אמת. חלק מהסיבה שהרומנים של קרל אובה קנאוסגורד הם סנסציה ספרותית ברחבי העולם (אם כי לא אצלנו, משום מה) נובע מהריאליזם המיקרוסקופי המרשים שלהם. אלה רומנים שרוצים להציג את החיים במלואם, או, מכיוון שזו משימה בלתי אפשרית, במלוא המלאות האפשרית. והם עושים זאת, למרבה הפלא, בלי לשעמם. הם מצליחים לחמוק מהאמירה של וולטר שמי שרוצה לשעמם את שומעו שפשוט יספר לו ה-כ-ל.

"גבר מאוהב" מתמקד ביחסיו של קנאוסגורד הנורווגי עם לינדה השוודית. קנאוסגורד נמלט לסטוקהולם בתחילת שנות השלושים שלו (הוא יליד 1968), כשהוא פרוד ממי שהייתה בת זוגו בשמונה השנים שקדמו לבריחה. הוא היה שרוי במשבר נפשי חמור. בסטוקהולם הוא יוצר קשר ידידותי עם לינדה, משוררת שניסה לחזר אחריה בעבר ללא הצלחה. בסופו של דבר הם הופכים לזוג ונולדים להם שלושה ילדים. קנאוסגורד מספר את הסיפור בשורה של "גלישות". הוא פותח בתיאור החיים התזזיתיים עם שלושה ילדים. "גולש" משם לאחור לתיאור מסיבת יומולדת לאחת מחברותיה של בתו (תוך כדי יצירת סב-טקסט מדהים של אנלוגיה בין התנהגותו בחברת ההורים במסיבה להתנהגות בתו הפעוטה בחברת הילדים). "גולש" משם לאחור אל הגעתו לסטוקהולם. "גולש" משם אל יחסיו הראשוניים עם לינדה וכדומה. ואז חוזר, לעיתים אחרי מאות עמודים, לנקודה שממנה התחילה הגלישה. הכנות רבת רושם. קנאוסגורד מתאר איך חתך את פניו כשלינדה לא נענתה לו בהתחלה, הוא מתאר את ההתקף המאני של לינדה, הוא מתאר איך גילה שחותנתו שותה אלכוהול בזמן שהיא שומרת על נכדיה, הוא מתאר איך הוא מגגל את שמו וכיו"ב. ועם זאת, המילה "חושפנות" אינה נראית לי הולמת לתיאור הפרויקט יוצא הדופן הזה. התחושה היא לא מציצנית. התחושה היא של מפגש עם האנושיות שלנו. נכון, הרבה פעמים זו האנושיות על רגעיה הלא פוטוגניים, השבריריים, הקטנוניים. אבל זו הגדולה של הכתיבה כאן. זה מה שמנחם ומרשים בה.

את "מוות במשפחה", הכרך הראשון בסדרה, תיארתי כ"מאורע ספרותי". הרגשתי שזה ספר נדיר, לא רק באיכויותיו אלא בפיתרון העקרוני שהוא מציע לספרות בעידן הזה. הספרות היא דרכו של הסופר להשיג בעלות על חייו, לחלוש עליהם ולכבוש אותם מחדש. הקורא, ביצירה האוטוביוגרפית כמו של קנאוסגורד, שואב השראה להשיב לידיו את בעלותו על חייו שלו. כלומר, דרך פרישתם ואז גיהוצם של הקמטים העדינים כל כך של הקיום והנפש שיוצר קנאוסגורד בפרוזה שלו, נפרשים גם קפליה העדינים של נפש הקורא. "גבר מאוהב" פחות מרשים מהכרך הראשון. ועם זאת הוא עדיין ראוי מאד לקריאה. אני לבטח אחזור ואקרא בו בשנית. הסיבה שלאחר הקריאה הראשונה לפחות הוא נדמה כנופל מקודמו היא זו: "מוות במשפחה" הציג תלכיד יוצא דופן בין המבט המיקרוסקופי של קנאוסגורד לבין תובנות-על פילוסופיות מעניינות. היה כאן שילוב מרהיב של ריאליזם רב עוצמה, היפר-ריאליזם, למעשה, עם יכולת הפשטה והכללה משמעותית. מה גם שתובנות-העל נגעו בדיוק בהיפר-הריאליזם הזה עצמו, הם דנו בטיב המגע שלנו כסובייקטים עם העולם שעוטף אותנו. ואילו ב"גבר מאוהב" הנסיקה אל תובנות-העל, שנעשית מדי כמה עשרות עמודים, מציגה תובנות שנראות מסקרנות מאד אם כי התחושה היא שאינן אפויות דיין. כאן השחרור הגדול של הכותב שמוחש בכתיבה הייחודית הזו היה בעוכריו של הכתוב. התובנות הפילוסופיות לא חושלו מספיק, לא נחשבו מספיק. כך שהקורא נותר עם ההתבוננות המיקרוסקופית.

אבל היא נהדרת. קנאוסגורד מתאר בספר דנן בקצרה איך משבר אמון בספרות, בבדיון הספרותי, הוביל אותו אל הפרויקט הנוכחי, אל סדרת "המאבק שלי". ואכן, הכתיבה של קנאוסגורד מחזירה את האמון בספרות. הנפש האנושית שבתוך הגוף האנושי שבתוך החברה האנושית שבתוך הטבע שבתוך היקום, כל זה הרי דבר מה כל כך מורכב! ומי שיכול לראות את המורכבות הזו יכול לתארה במדיום אחד ואחד בלבד: לא ציור, לא מוזיקה, לא ריקוד, לא טלוויזיה ולא קולנוע. הרומן ורק הרומן. כך הפכה האוטוביוגרפיה למצדיקה במובן העמוק את ז'אנר הרומן באחת משעותיו הקשות.

וכבונוס, די קורע לראות את קנאוסגורד הנורווגי הפרובינציאלי מכניס לשוודים המחזיקים מעצמם והאנליים מדי כמה עשרות עמודים.