הערה על רוח התקופה (בעקבות שלושה שירים מהמוזיקה הפופולרית)

שלושת השירים שמופיעים להלן בנספח – "מתנות קטנות" של רמי קליינשטיין (מילים: נועם חורב), "זוכר אני" של ישי ריבו ו"החיים שלנו תותים" של חנן בן ארי – מתנגנים ברדיו בעת האחרונה. אני חושב שרבים – גם אלה שלא יסכימו עם העמדה שאבטא בפוסט הזה – יסכימו שאלה לא שירים גדולים (אם כי השיר של בן ארי מציג שנינה ותחכום מילולי והוא גם המורכב מבין השלושה מבחינת העמדה המבוטאת בטקסט שלו, ההגשה של ישי ריבו עדינה, ואילו בזירת הלחן מצטיין השיר של רמי קליינשטיין, יוצר מוכשר ובעל זכויות רבות, שמרוכזות, למרבה הצער, בעיקר בתחילת הקריירה שלו). אבל אינני מבקש לדון באמנים הספציפיים אלא בדבר מה המשותף לשלושת השירים שלהם. זאת כי הפופולריות של השירים משקפת משהו בסיסי ב"צייטגייסט".

שלושת השירים מדגישים שהמציאות היא טובה בבסיסה, שעלינו להודות על הקיום ("הכל זה טוב", "זמן לומר תודה", "מה עוד אפשר לבקש"). הם מקדמים תפיסת עולם אופטימיסטית. נכון, "לא הכל ורוד", ויש קשיים – אבל ביסודם של דברים אל לנו להיות כפויי טובה ("פתחנו פה ג'ורה, קיטרנו מספיק, כפינו טובה").

השאלה אם המציאות היא טובה או רעה הפכה להיות סוגייה פוליטית בישראל העכשווית. בשמאל רואים שחורות ובימין ורודות.
כפי שכתבתי במקום אחר, המחלוקת בין השמאל לימין בישראל הפכה בחלקה לא רק למחלוקת ערכית, אלא למחלוקת בקריאת המציאות. נציגים של השמאל רואים את מצבה של ישראל כמצב הגרוע ביותר אי פעם (בידוד בינלאומי גובר והולך, שחיקת הדמוקרטיה בגלל הכיבוש או סכנת איבוד זהותה היהודית של ישראל בגלל הכיבוש, פערים חברתיים מהגדולים במערב שגם הם סכנה לדמוקרטיה וכו'), ואילו נציגים של הימין כופרים בכך (ישראל היא אי של יציבות במזרח תיכון סוער ומפורק, האלימות הפלסטינית הוכלה ונבלמה, גז מתגלה בידי יזמים נועזים במעמקי הים, כלכלת המאקרו נפגעה הרבה פחות מאשר במדינות אחרות במערב אירופה וכו').
בשולי השיח – לעת עתה – ובלא מודע שלו, נשמעות גם דעות קיצוניות ומפחידות לפיהן ראיית העולם השמאלית הקודרת היא ראיית עולם פסיכופתולוגית, פרי של דכאוניות וחוסר יכולת (אשכנזי?) ליהנות מהחיים.

ולמרות שאת קיצוניות העמדה הזו ואת הדמוניות שבה אני דוחה מכל וכל, כאיש שמאל אני בהחלט פתוח לבדיקה עצמית ולאפשרות שיש אוטומטיות בראיית העולם השמאלית הקודרת, או אי הפרדה מספקת בין מצב רוח אישי ירוד או מעמדם הפיננסי הרעוע של "המעמדות היצירתיים" בכלכלה העכשווית (בקצרה, מעמדה הכלכלי הרעוע של מה שהורגלנו לחשוב עליו כ"תל אביב") לבין ניתוח אובייקטיבי של המצב הישראלי.

(בהערת ביניים: מאלף איך תמונת העולם האופטימית של הימין חברה למגמות דומיננטיות ב"ניו אייג'" העכשווי, מגמות א-פוליטיות, שמעודדות חשיבה ותפיסת עולם חיובית ("תחשוב טוב – יהיה טוב") ורואות בפסימיות מכשול עצמי ונבואה שמגשימה את עצמה.)

מאידך גיסא, מבקרי הקיטש לאורך הדורות, מימין ומשמאל כאחד, דיברו על הקיטש כחוסר יכולת להתעמת עם הצדדים האבסורדיים, השליליים, הכואבים, הלא הרמוניים של המציאות והטיוח שלה בתמונת עולם ורודה ומצועצעת. כדאי לזכור את אזהרותיהם. הניסוח של מילאן קונדרה (סופר שאינו איש שמאל ואף נתפס כריאקציונרי בעיני חלקים בשמאל העולמי) על כך שהקיטש מתכחש לחרא, כלומר הוא מסב פניו מהמציאות האבסורדית שאנו חיים בה, מציאות שבה בני האדם יוצרים את הדבר המביך הזה שנקרא הפרשות, הוא רלוונטי לביקורת על שלושת השירים דנן.

ומכיוון אחר, כדאי גם לזכור את התובנה הפסיכולוגית הבסיסית שלפיה הרבה פעמים דווקא כשמצבנו רע ומדכא אנחנו מדחיקים את העצבות והקדרות ומאמצים מצב רוח "שמח", "מאני" ועולץ. פרויד קרא למגנון ההגנה הזה "תצורת תגובה": מי שחש ברגשות קשים ומדכאים שעולים בו מבטא בהתלהבות שמחת חיים ועליצות שנועדה להסתיר, קודם כל מעצמו, את העובדה שהוא שרוי בדיכאון.

אבל אני רוצה להסב את המבט לנקודה נוספת. שלושת השירים הם שירים "אופטימיים". אבל שלושת השירים הם גם שירים שמבטאים אמונה באלוהים ("אני יודע זה מלמעלה", "תודה על הרוח…תודה על השבת", "עיגולים של אמונה"). הם אינם קשורים רק לראיית העולם "החיובית" והאופטימיסטית של הימין, אלא גם מבטאים אמונה באלוהים. בכך הם מחלישים את התזה האופטימית. כלומר, על מנת להודות על הקיום ("הכל זה טוב", "זמן לומר תודה", "מה עוד אפשר לבקש") מסתבר שלא מספיק פשוט להתבונן במצב, במציאות, ולראות כי טוב. אלא אנו זקוקים לאמונה בכוח עליון שיודע מה הוא עושה. לא ניתוח קר ואובייקטיבי של המצב יוצר את האופטימיות, אלא אמונה בריבון עולמים, אדון לבירה, שמנהג את עולמו בחסד וברחמים. כי בלעדי האמונה, אולי קשה היה לראות את המציאות כטובה כל כך?

אחזור על טענותיי בתמצית: המחלוקת בין הגישה האופטימית לגישה הפסימית בפרשנות המציאות הישראלית הפכה לאחרונה למחלוקת בין הימין לשמאל בהתאמה; המחלוקת הפוליטית בישראל אינה רק מחלוקת בין ערכים מנוגדים, אלא הפכה למחלוקת בתפיסת המציאות – כאיש השמאל הציוני, אני חושב שאל לנו להימנע מביקורת עצמית ולא לבדוק אם יש משהו בטענה שראיית השחורות של השמאל נובעת גם מסוג המשקפיים התל אביביים שאנו חובשים על אפנו (למשל, מהסערה הנפשית שהנה חלק בלתי נפרד מהמזג האמנותי; או בגין המצב הכלכלי המעורער של "המעמדות היצירתיים") – אבל יש לזכור, מאידך גיסא, את הערותיהם של מבקרי תרבות בעבר נגד מה שחלקם כינו "קיטש", דהיינו חוסר יכולת לשאת את הרוע והאבסורד והיעדר ההרמוניה הבסיסיים של המציאות, יש לזכור זאת ולבדוק האם חלק מהמוזיקה הפופולרית הישראלית של העת הזו אינו אלא קיטש גמור, כלומר ראיית עולם "אופטימית" שהינה טיוח וחוסר יכולת נפשי להכיר בכך שהמצב דווקא לא משהו – יש לזכור גם את התובנה של הפסיכולוגים על כך שהצהרה גאה על כך שאצלך הכל בסדר גמור, הכל נפלא, מעידה לעתים דווקא על ניסיון להדחיק רגשות דכאוניים ומרה שחורה – כמו כן, יש לשים לב, שבשלושת השירים הנידונים, על מנת שנוכל לקבל את העמדה האופטימית, נזקקו הפזמונאים לעזרתו של אלוהים. כלומר, בלעדי האמונה, "בניתוח קר של המציאות", אולי המצב לא נראה כל כך טוב.

נספח:

1.
ישי ריבו
מילים ולחן: ישי ריבו

זוכר אני את כל הדרך
ויש קשיים זה לא שאין
על כל פנים הכל זה חסד
ורחמים גדולים

ומי אני בכל הרצף
״הרי חיים לא קונים בכסף
קונים בחסד
ומעשים קטנים״

פזמון:
וכל היום וכל הלילה
בלא משים
ניסי ניסים
עוברים עלי עוברים עלי
אני יודע זה מלמעלה
ולא הכל ורוד
אבל הכל זה טוב
טוב בחיי

זוכר אני בכל הכח
ויש דברים שאני לא יכול לשכוח
על כל פנים
לא הכל רשמתי
בטח גם לא הייתי
מוצא מילים

2.
החיים שלנו תותים
חנן בן ארי
מילים ולחן: חנן בן ארי

אין לנו זכות בכלל להתלונן
הכל טפו חמסה וברוך ה' כי:
החיים שלנו תותים!

שעות של תור בדואר, קשה לגמור פה תואר
והמצב בנוער, קשה לשיר כמו זוהר…
להתעורר בבוקר, להכנס לכושר
הדלק שוב ביוקר, והמוזה? היא בעוצר.
שחיתות בכל שבועיים, פיגוע כל יומיים
הארנונה בשמיים, והטסט בירושלים…
כשבעל הבית נושה, וגם הבוס נוקשה
אז הפכתי למורשה, לא הכל פררו רושה.

אבל אין לנו זכות בכלל להתלונן…

הילד קם בלילה, והאשה לא די לה
קונה כל מה שבא לה, קשה לשאוף למעלה
קשה לסגור ת'חודש, קשה לדבוק בקודש
חיים שלמים בלי שורש, אין עראק ויש יובש
הסוללה אוזלת, והתקרה נוזלת
המדינה גוזלת, והממשלה? פוזלת
שוטף פלוס שישים, העומס בכבישים
קשה עם המיסים, וכולנו אדישים

אז אין לנו זכות בכלל להתלונן…

טוב פתחנו פה ג'ורה
קיטרנו מספיק, כפינו טובה
עכשיו נחזור אחורה, אל הבסיס
זמן לומר תודה
תודה על הרוח, שאין לי זמן לנוח
תודה על השבת, על שני בנים ובת
תודה על כל היופי,
על הזכות לראות את מסי
על התיקון על המהות
תודה על הילדות!
[תודה על כל מה שבראת…]

אין לנו זכות בכלל להתלונן…

3.
מתנות קטנות
רמי קלינשטיין
מילים: נועם חורב
לחן: רמי קלינשטיין

זה עוד יום שישי נושם את האוויר
האור והצל משחקים שוב תופסת
השולחן ערוך תמונות ילדות על הקיר
שיירות לבנות חוזרות מבית כנסת
והריח הזה ששורט לי את הלב
מתגנב מתגנב ופותח דלתות
אל אושר קטן אל אותו שיר ישן
שעובר אצלנו במשך דורות

מתנות קטנות
מישהו שלח לי מתנות קטנות
רסיסים של כוונה עיגולים של אמונה
מתנות קטנות
מישהו שלח לי מתנות קטנות
כמו הכוח לקבל את מה שאין את מה שיש
מה עוד אפשר כבר לבקש

זה עוד יום שישי מרפסת ועיתון
השמש כמו הדאגות לאט נמחקת
מנגינות פשוטות זוחלות מהחלון
ושום סערה כבר לא תסתיר פה את השקט

מתנות קטנות
מישהו שלח לי מתנות קטנות
רסיסים של כוונה עיגולים של אמונה
מתנות קטנות
מישהו שלח לי מתנות קטנות
כמו הכוח לקבל את מה שאין את מה שיש
מה עוד אפשר כבר לבקש

כי בנו בחרת
ואותנו קידשת
ברוך אתה ה'
מקדש השבת

והריח הזה ששורט לי את הלב
מתגנב מתגנב ופותח דלתות
אל אושר קטן אל אותו שיר ישן
שעובר אצלנו במשך דורות

מתנות קטנות
מישהו שלח לי מתנות קטנות
רסיסים של כוונה עיגולים של אמונה
מתנות קטנות
מישהו שלח לי מתנות קטנות
כמו הכוח לקבל את מה שאין את מה שיש
מה עוד אפשר כבר לבקש

מתנות קטנות

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני ה.  On מאי 23, 2016 at 6:54 PM

    שתי מחשבות על העמדה הנ"ל:
    א) אני חושב שחלק לא מבוטל מהאופטימיות של הימין מול הפסימיות של השמאל מקורה במצב הכלכלי האישי של האנשים שם, שנובע מההשתייכות הפוליטית שלהם:
    מצד השמאל, הרבה אנשים נפגעו כלכלית בתקופה האחרונה. למשל, כי הממשלה לא משלמת בזמן לעצמאים, כי אנשי ספר לא מרוויחים הרבה (ועכשיו מבטלים גם את חוק הספרים), כי אין תמיכה ממשלתית במדעי הרוח, כי מעמד התקשורת והאמנות מתערער, כי לאנשי שמאל קשה יותר להתקבל לשירות המדינה בתפקידים פוליטיים למחצה וכו'.
    מצד שני, אנשי ימין מרוויחים מאוד מהמצב הכלכלי הנוכחי – בצבא קבע טוב (וזה מקום טוב לימניים), בישיבות ובכוללים טוב מאוד, יש אמצעי תקשורת חדשים (ערוץ 20), אוניברסיטה חדשה באריאל, ההתנחלויות זוכות לשפע ולעושר תקציבי, ויש הרבה משרות מובטחות בתקן ובפנסיה.
    רק לשם דוגמה: הודעה מאוד נחמדה של משרד הדתות לאברכים:
    onegshabbat.blogspot.co.il/2016/05/blog-post_23.html

    ב) האמונה באלוהים היא במידה מסוימת אינטרסנטית או אופנתית: מאחר שהציבור היום נוטה לימין ולדת – האמנים מתיישרים בהתאם.

  • אריק גלסנר  On מאי 23, 2016 at 6:59 PM

    מסכים, רוני

  • דינה להרס  On מאי 23, 2016 at 7:15 PM

    בביטויי התחושה כלפי המצב של אנשי שמאל יש דיכוטומיה ברורה בין שני מישורים: האישי והלאומי. כששואלים איש שמאל מה נשמע? הוא יתן 2 תשובות, האחת, אישית והשניה תלוי הנסיבות הפוליטיות בזמן אמת, כי איך יכול להיות לך טוב כשהעם הפלסטינאי חי וסובל דיכוי והתעללות? מצב הרוח האישי הוא לכן תלוי מצב הרוח הלאומי.יש איזו הרגשת סולידאריות מובנית עם האנשים הסובלים בחברה שלא מרשה להודות שטוב לך. עם זאת, איש השמאל, אם מותר להכליל, חי חיים יותר מלאים ומענינים מבחינה תרבותית מאיש הימין ויודע להינות ולהתענג על דברים רבים, גם אם יש לו נקיפות מצפון.

  • איילת  On מאי 24, 2016 at 5:49 AM

    מחשבות אחרות.
    1. אני חושבת שחלק לא מבוטל מהפסימיות של אנשי השמאל נובעת מכך שהימין בשילטון.
    ושזה מונע מהם לראות את הדברים הטובים שקורים.
    וזה גם חלק מהביכוי על כך "שהמדינה בורחת להם"
    2.לגבי ההפרשות באומנות.
    ביטוי הרע וההפרשות הם בפירוש חלק מאופנה שכניראה מיצתה את עצמה.
    זה ההסבר השיטחי.
    הסבר יותר מעמיק נובע שוב מתפיסה אמונית [לאו דוקא ימנית] שאת החושך מגרשים באור.
    3.קיטש-הגדרה של משהו כקיטש היא משהו שקשור במינון.לתחושתי האישית
    ישי ריבו וקלינשטיין נפלו כאן לקיטש. [חבל על ריבו שבדרך כלל מתעלה בהרבה בטקסטים שלו]
    לגבי קלינשטיין- שיר שהאמינות שלו חשודה בעיני.אולי בגלל שכל פעם שאני שומעת
    אותו מתנגן לי שיר מוקדם יותר שלו
    אין לי חוץ ממך כלום
    לצאת ביחד למרכז המסחרי
    להתבונן בחלונות המטופחים
    למתנ"ס שליד המזבלה לקחת את הילדים
    לים לרדת, להסתכל בגלים.
    רוח לא עולה כסף, גם לא חלומות
    רק שהרוח תקרר אותי ואין לי כסף לתרופות
    וחלומות הילדים לא יאכלו.

    גם בשיר ההוא לא האמנתי לו.
    הוא קצת רוקיסט צעצעוע.

    3.את הטענה של אריק שהאופטמיות היא מנגנון הגנה מפני הדיכאון .ובאמת ידוע שתקופות שבעולם היה קשה נחוו תקופות של אופטימיות במוסיקה פופולרית [שנות ארבעים למשל] בעולם המערבי.
    את הטענה הזאת שאני תומכת בה,אפשר וצריך להשתמש בה מצידה השני.
    בתקופות ובמקומות שהיה אופנתי בחוגים מסוימים להנות ממלנכוליה ולהתבוסס בפסימיות,
    בדרך כלל היה מדובר בקבוצות ממעמד גבוה שלא באמת חוו קושי כלכלי.
    ובכלל פסימיות היא אופנה לא פחות מאופטימיות.

    4.האמונה בקב"ה מופיעה בשירים האלה לא כשיריון כנגד הרע והקשה בבחינת הוא ידאג שיהיה טוב.
    אלה מתוך כך שמי שחי חיים אמוניים מנסה להכיר בטוב.וזה ערך גדול ביהדות.להכיר בטוב
    לא להיות כפוי טובה כלפי הדברים שבורכת בהם.
    [עיצה מומלצת גם לחילוניים.די עלוב לקטר כל הזמן ולא להכיר בטוב שיש לך].

    5.לגבי התגובות של רוני. ודינה.
    כל כך הרבה מסקנות נחרצות יש שם.
    א. אנשי ספר יש גם בימין.וגם אנשי תיקשורת ותרבות.
    ב. האם הכותבת מכירה אנשי ישיבות? אנשי התנחלויות.אנשים שגרים בפריפריה שהיא לא תל אביב? האם היא חושבת שמצבם של אנשים בגבעת אולגה למשל הוא טוב כלכלית.
    האם היא מכירה את הרגלי הצריכה של האנשים האלה?
    ג. השמאלנים שאני מכירה- כל משפחתי המורחבת- כולם במצב כלכלי טוב בהרבה
    מחברי הימניים האומנים.ולא אני לא דמות פיקטיבית.
    ד. זה בטח הנחה מאד מרגיעה לחשוב שאומנים חוזרים בתשובה רק כי זה אופנתי.
    הרי לא יתכן שאנשים אינלגנטיים באמת עוברים מהפך כזה..
    ה. למגיבה דינה-שבטוחה שאנשי ימין חווים חיים לא מלאים ומעניינים כאנשי שמאל.
    ואו! ממש קשה לי למצוא מילים בעולמי הדל והימני כדי להגיב על הערה משכילה נאורה ומיודעת כל כך. כניראה שהמוח שלי הצתמק ועולמי התרבותי התייבש מאז שהייתי שמאלנית.

    • רוני ה.  On מאי 24, 2016 at 7:02 AM

      לאיילת (אני "הוא"):
      א. נכון, אבל מקומות העבודה שתמכו בעבר בשמאל הם כיום במצב של קריסה, והם נמצאים תחת מתקפה של השלטון (ע"ע "אם תרצו" ומירי רגב). בימין, לעומת זאת, יש צמיחה ומקומות עבודה חדשים (ישראל היום, ערוץ 20 וכו', ובדומה לכך באקדמיה).
      ב. כן, אני מכיר. אני חושב שלאנשים בהתנחלויות טוב מאוד היום. אני מודע לעניין הטרור, אבל למעט העניין הזה, הממשלה עושה הכל כדי לרפד אותם, והם זוכים להרבה מאוד הטבות ותקציבים שאנשים בגילם ובמעמדם בתוך ישראל לא זוכים להן. ככלל – המדינה מותאמת היום יותר למי שיש לו אורח חיים דתי. הוא אמנם נדרש לגור במקומות מסוימים, להגביל צריכה, לחיות במסגרת משפחתית מסוימת וכו', אבל מצד שני לימודיו מובטחים וזולים, הוא פטור מצבא (אם הוא חרדי או בת דתית), הוא מסוגל להגיע בקלות יחסית לדירה ולמשרה, אינו נדרש להיות כלוא בבית בסופי שבוע ללא תחבורה ציבורית וכו'.
      ג. מי שנמצא במצב כלכלי טוב היום בשמאל הגיע לזה לרוב בזכות מה שצבר בעבר. אנשים צעירים מהשמאל הם היום במצב דומה לצעירים בימין, ולעומת חבריהם בימין קשה להם יותר להתברגן ולהשיג משרה.
      ד. אני דיברתי על הטיה של הדעות ולא על חזרה בתשובה, שהיא באמת צעד מהותי יותר. אני חושב שכמו שיעלון דיבר על השמאל כעל "וירוס" (והוא צדק לדעתי), כך יש גם "וירוס" של הטיה לימין. פשוט לרוב האנשים אין דעה מאוד מגובשת פוליטית והם נעים עם הזרם.

      • רימון  On מאי 24, 2016 at 8:57 PM

        זה לא ממש נכון ואני שמאל (נורמלי פרוישראלי). לא כ"כ בטוח שאנשים שמגדירים את עצמם שמאל כיום הם שמאל, הם אולי אנטישראלים או קפיטליסטים רכים. אני מכירה מישהי ימנית ליכוד שלא מצליחה למצוא עבודה עם כול ההשכלה שלה, אין קשר לימין במציאת עבודה, כנראה פקידים ממשלתיים מסדרים לקרוביהם ומקורביהם והפקידות לא ימין במיוחד. אגב מצחיק שמישהו שטוען שהוא שמאל קורא לעבודה בתקשורת 'עבודה' בכלל. שמאל אמיתי לא חושב ככה, עבודה צ"ל יצרנית לא מילים רכילות "פרשנות".

      • רוני ה.  On מאי 25, 2016 at 5:26 AM

        קשה להכליל על מאות אלפי אנשים, וניסיתי רק לתת צבע לתופעה. התייחסתי לתקשורת רק כדוגמה – ובתקשורת עובדים לא רק הידוענים, אלא גם כל מקצועות הצילום, המחשב, הלשון, ההפצה, הפרסום וכו'. אלא לא מעט אנשים, והם עובדים עבודה יצרנית.
        אבל אם את רוצה עבודה יצרנית קלאסית, קחי למשל את החקלאות: הממשלה הנוכחית הורסת בשיטתיות את החקלאות: שר החקלאות העביר מיליונים מתקציבי המשרד להתנחלויות, וסגר פעילויות כמו חיסוני כלבת לכלבים משוטטים, עיקור חתולי רחוב, תקצוב הגנים הבוטניים ועוד. התחיל יבוא של פירות וירקות מירדן ומארצות אחרות, והחקלאות נתפסת היום אצל משווקים זולים כמו רמי לוי כמו מקדם מכירות ונמכרת מתחת לשוויה. התוצאה היא שהחקלאות בישראל נמצאת בקרב מאסף ובסכנת קריסה. אני לא יודע מה הדעות הפוליטיות של החקלאים, אבל באופן מסורתי הם הצביעו למפלגת העבודה – שנחשבת היום למפלגת שמאל.
        לגבי המגזר הממשלתי – העובדה שהשרים הם ימניים מחלחלת לכל המערכת, ומשרדי הממשלה הופכים יותר ויותר ימניים. רואים את זה במיוחד במשרדים של בנט (הכלכלה, החינוך) ושל דרעי. האנשים שאני נתקל בהם במשרדים האלה רובם ימניים ודתיים.
        את צודקת שהשמאל נתפס היום כאנטישראלי או קפיטליסטי רך. זה נובע לדעתי במידה רבה מהמסגור שהממשלה עושה לו – לממשלה ולתקשורת שלה נוח לצייר את השמאל כבוגד במדינה – זה עוזר כדי להסית נגדו את העם. אבל מבחינה היסטורית, כל מי שהיה פעם במדינה בעד פשרה טריטוריאלית נחשב בעבר כשמאל. זה כולל למשל את לפיד, וחלקים ממפלגת כחלון וחלק לא קטן מהדתיים/חרדים, כלומר אם מגדירים ימין כמי שדוגל בארץ ישראל השלמה ושמאל כמי שדוגל בפשרה – השמאל הוא חלק לא קטן במדינה, אולי אפילו הרוב. ההגדרה של השמאל כאויב המדינה הוא אחת ההצלחות התודעתיות הגדולות של הימין.

      • רימון  On מאי 25, 2016 at 4:24 PM

        מנסה להגיב לרוני ה. אף שהתוכנה לא מאפשרת וכנראה לא במקרה: מצב החקלאים היה רע לצערי הרב המון המון שנים בגלל השתלטות המתווכים על הענף ולא בגלל הממשלות שהיו או 'שמאל' או 'ימין' (קראתי פעם התגוללות איומה של עיתונאי על החקלאים ומבטיחה לך שהוא היה 'שמאל' כמו כול העיתונאים, זה היה לפני שהיו בכלל עיתונאים לא 'שמאל'). לא מסכימה שהפקידות נעשית 'ימין' מהסיבה שכולם כולל הצבא כפופים בעצם לתקשורת, היא יכולה לסלק אנשים מהדרך בכיף ופוחדים ממנה. התקשורת מזייפת את עצמה כ'שמאל' מפני שתקשורת ההמונים (הממוסדת כלומר ערוצים רדיו 'עיתונים') משדרת באופן אנטימדינתי מטבעה, זו דרכה להשיג רייטינג- באמצעות הטרדה וגרימת נזק לצןפה ולארגון המדיני. יתכן שזו סיבה שהשמאל יורד, מפני שתקשורת ההמונים העויינת מטבעה את הארגון המדיני, מדברת בשם השמאל כביכול, ואנשים לא מבינים שהיא מזייפת, חושבים שהיא באמת שמאל. התקשורת הזו ממהותה לא בעד אף אחד אלא נגד הצופים ונגד הארגון המדיני, למטרת השגת רייטינג וראה מרשל מקלוהן.

      • רוני ה.  On מאי 25, 2016 at 4:52 PM

        רימון: לגבי החקלאות אני מסכים שיש תהליך מורכב שהוא לא רק פוליטי. אבל פתיחת החקלאות ליבוא נעשתה על ידי הממשלה האחרונה וזה מוסיף על צרותיהם, ושר החקלאות הנוכחי אורי אריאל מעביר את תקציבי המשרד להתנחלויות, כפי שכתבתי לעיל, גם בלי קשר לחקלאים (חיסון כלבים שבוטל, עיקור חתולים שבוטל וגנים בוטניים – עשרות מיליוני שקלים). מה שכתבתי אלה רק הדברים שאני במקרה נתקלתי בהם במשרד הזה ואני בטוח שהתופעה עקבית. אני חושב שאפשר ללכת תחום תחום במדינה ולראות שהממשלה הזאת פועלת באופן מגזרי ולא שיוויוני ופוגעת לא רק בשמאל אלא גם במדינה.
        לגבי המשרדים הממשלתיים – אני מדבר מהתרשמות שלי, אין לי מספרים. נתקלתי שם בכמה אנשים זחוחים ובעלי כישורים מפוקפקים שנראה לי ברור שהם מינויים פוליטיים.
        לגבי התקשורת, ואפילו לגבי השמאל, אני מסכים איתך שהמצב היום די יצא מאיפוס. להערכתי הבעיה העיקרית של השמאל היא שלא קיים היום פרטנר פלשתיני לפשרה טריטוריאלית – זה מה שגורם להקצנה של חלק מהדוברים שלו, וגם חלקית להקצנה בתקשורת. אבל הפתרון של הימין הוא לא פתרון, וכל החוקים וההסתה שלו הם רק פלסטר על מציאות שדורשת טיפול שורש.

  • איילת  On מאי 24, 2016 at 7:44 AM

    בקשר לרמי רליינשטיין

    עצם התכוונתי לקטע אחר מהשיר "אין לי חוץ ממך כלום"
    והינא היא:
    בואי אחבק אותך, נתנשק
    נשים את הילדים אצל אמא שלך
    ונתעלס בשירותים של הקולנוע
    או של המרכז המסחרי החדש
    כי הארץ מתפתחת כמו הזין שלי
    כשאני מחבק אותך ואחר כך דועך

    גם כשהוא צועק זין זה נשמע לי קיטש. זה נשמע לי מתיפיף.

  • איילת  On מאי 24, 2016 at 11:55 AM

    רוני מאד אשמח לשמוע איך מקבלים את כל ההטבות שציינת למי שהוא דתי:
    לימודים מובטחים,דירה זולה,משרה.גם אני דתיה ומאד אשמח להנות מההטבות האלה.

    • רוני ה.  On מאי 24, 2016 at 12:21 PM

      איילת, יש בארץ הרבה מגזרים דתיים ואני לא יודע לאיזה מהם את שייכת. אם את חרדית, יש לך בנייה מוזלת ביישובים כמו אלעד וכמו ביתר עילית, ויש גם גמ"חים, שאפשר להיעזר בהם, שבהם יש כסף שיהודים מחו"ל מעבירים לארץ בלי לשלם עליו מס. אם את דתיה-לאומית ומוכנה לגור בהתנחלות, המחיר שם זעום לעומת שאר הארץ, וכל המחייה היא כמעט בחינם – החיים בקהילה חוסכים אלפי שקלים לעומת קיום בעיר גדולה. ואם את גם צעירה ומוכנה לגור בקראוון בהתנחלות לא לגמרי חוקית, יש מצב שזה אפילו חינם.
      לגבי הלימודים – לימודים בישיבה לבנים הם חינם גם אחרי גיל 18 ויש גם מלגת קיום. כמו שאפשר לראות בתגובה הראשונה שלי למעלה, יש כיום גם כל מיני קומבינות כמו ללמוד חינם מה שאתה רוצה. אם את רוצה להשלים בגרות או ללמוד מקצוע, זה בוודאי בחינם.
      לכל המגזרים האלה יש גם "פור" של זמן לעומת מי שעושה צבא – שוב בתלות במגזר. לחרדים – פטור מלא. לבנות דתיות – אפשרות לפטור מלא או לשירות מקוצר של שנה, ובכל מקרה השירות הוא במקצועות לפי בחירה שלך, בניגוד לצבא הרגיל. כמובן שאי אפשר לבחור בכל מקצוע, אבל אם את מקבלת את המסלולים שהוסללת אליהם (הטובים והתורמים לחברה, אני לא יוצא נגדם) שמוצעים לך – את תיהני שם יותר מחייל ממוצע. ואם את בחור דתי – יש לך מכינות צבאיות ליד הבית שיקלו עלייך את ה"קושי" (שיש לכולם) בצבא, ואם את חייל הסדר – השירות קצר יותר מחייל רגיל.
      לגבי משרות – שוב, אם אין לך ציפיות להיות מדענית טילים אלא לעבוד בחינוך, עם ילדים, בתחומי הדת (נניח: משגיח כשרות, סופר סת"ם), בתחומי האבטחה בהתנחלות ועוד – החיים טובים.
      בתחומי התקשורת והאקדמיה – כבר הסברתי למעלה שיש צמיחה במוסדות ובגופים הקשורים לימין. בקיצור – אפשר לארגן כאן יופי של חיים, בלי הרבה הוצאות, בקהילה תומכת, עם תחושת שליחות וסידור נוח יחסית בעבודה ובדיור. כל הדברים האלה הם דברים שקשורים להשתייכות חברתית ומגזרית המועדפת כיום על ידי המדינה, ולא קשורים לשאלה האם יש אלוהים והאם הוא באמת אמר פעם שצריך לקיים מצוות כאלה ואחרות.

  • יוני שלמון  On מאי 25, 2016 at 2:34 AM

    האמונה כמחפה על חוסר רציונליות היא רק חלק מהתמונה. הדגשת האמונה היא ראקציה להכחשת האמונה. האמונה גם אם אינה רציונלית היא חלק מהמציאות. חלק נוכח ומוחשי שאינו שיכלי. המבט השמאלי בהכללה מתכחש באופן אקטיבי ומבטל אפשרות לגילוי רצון בעולם. האקטיביות הזו היא עצמה ביטוי לחוסר ביטחון והדרת האל משיח ההסטוריה. קח כדוגמה טריה את הזעזוע השמאלי מריקודו של אלשיך עם ספר תורה. מה מבטא הזעזוע הזה אם לא נסיון לנתק את חבל הטבור של הקיום מנוכחות האל. פחד מזיקה בין רציונליות טהורה שיש בה, עבורי, סירוס המבט לא פחות מכפיית שיח אופטימיסטי על המציאות.

  • דוד  On מאי 26, 2016 at 8:30 AM

    פוסט מצוין. אני חושב שיש כאן משהו נוסף. לשמאל תמיד היו שני טיעונים עיקריים:
    טיעון נגטיבי- הכיבוש משחית, ישראל מבצעת עוולות וכו'.
    טיעון פוזיטיבי- יש לחתור בכל הכוח להסכם שלום ולעתיד טוב יותר.
    מה שקרה הוא שהטיעון השני, החיובי והטומן בחובו אופטימיות עתידית, פשוט קרס לנוכח ההבנה שכנראה אין עם מי לעשות את השלום הזה. עובדה שראשי המחנה הציוני (חוץ מליבני וגם זה נראה לי גם אישי, מתוך שאיפה לשחק שוב תפקיד חשוב ולהיות בליבה של תהליך אזורי רב משמעות) לא מדגישים בכלל את הקטע המדיני וספק אם הם מאמינים בו בתוכם פנימה. היום, לאחר חמש שנות אביב ערבי, המסקנה הזו ברורה הרבה יותר.
    אז יוצא שהשמאל נותר עם הטיעון הראשון שלו, שממשיך להיות תקף. זו הופכת להיות מרכולתו העיקרית ולכן ישנו גם תהליך בו השמאל הקיצוני יותר, שתמיד הדגיש את אותו מרכיב נגטיבי, משתלט על הבמה שהשמאל המתון פינה עבורו. כלומר, אם בשנות התשעים, רבין וברק ואח"כ גם אולמרט התעסקו בשלום בעוד שבצלם התעסקו בעוולות, עכשיו אין מי שמתעסק בשלום ולכן פני השמאל הולכים ונהיים פניה של בצלם, שמדגישים את מה שלא בסדר.
    זאת ועוד, השמאל המתון לא יכול להיות אילם, אלא חייב כן להתעסק בשמהו וכיוון שאין לו תהליך פוזיטיבי לעסוק בו אז הוא מצטמצם לכדי אופוזיציה מוחלטת לשלטון ותו לא בעצם גם לאופוזיציה למציאות הישראלית העכשווית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: