על "הספרות העברית כספרות אירופית", של מנחם ברינקר, הוצאת "כרמל" (218 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

ישנם רעיונות מקומיים מעניינים רבים בקובץ המאמרים החדש של חתן פרס ישראל לחקר הספרות, מנחם ברינקר. אבל עיקר חשיבות הקובץ היא בדברים שלא נאמרים בו במפורש אלא עולים מתוכנו ואף מעצם ההברקה שהיא שמו: "הספרות העברית כספרות אירופית".

דווקא חלק ניכר מאותם רעיונות מקומיים מעניינים עומדים בסתירה מסוימת לכותרת הזו. ברינקר דן דווקא בהבדלים שבין הספרות העברית (הוא מתמקד בספרות ההשכלה העברית של המאה ה-19 ובעיקר בספרות "התחייה" העברית של מפנה המאה העשרים) לספרות האירופאית. ברינקר, למשל, דן רבות בתופעה המאלפת שרעיונות התנועה הרומנטית – כלומר העיסוק בעולם הטבע וביחס אליו, ובהלכי נפש המשורר הפנימיים והחד פעמיים וכדומה – פרצו בספרות העברית (למשל: אצל ביאליק וטשרניחובסקי בשירה, אצל ברדיצ'בסקי בפרוזה) כמאה שנה לאחר שזו, הרומנטיקה, סחפה את הספרויות האירופאיות הגדולות. "ביאליק וטשרניחובסקי וכמעט כל המשוררים האחרים בני דורם חוזרים אל המודלים של פושקין ולרמונטוב מראשית המאה התשע-עשרה או אל שילר וגתה הגרמניים". אין מדובר כאן ב"פיגור" מובן מאליו של הספרות העברית אחר אחיותיה הגדולות (בדומה לטענה המוכרת, מלפני עידן האינטרנט, שאנחנו בארץ "מפגרים" בחמש עשרה שנה בערך אחר האופנות התרבותיות האמריקאיות), כי הרי, טוען ברינקר, קדמה להתפרצות המאוחרת של הרומנטיקה בספרות העברית תקופה שבה צעדה הספרות העברית יד ביד, באופן מתואם כרונולוגית, עם ספרות אירופאית גדולה: "למשך תקופה קצרה אחת, שנמשכה שנות דור או דור וחצי, בשנות הששים והשבעים של המאה התשע-עשרה, שנותיהם של יל"ג, מאפו, ברוידס וסמולנסקין, התקיימה הספרות העברית כמקבילה לצדה של ספרות אירופאית גדולה אחת, היא הספרות הרוסית". התשובה לאי התאמת הזמנים הזו בין הספרות העברית לאירופאית צריכה להימצא במקום אחר, במעמדה המיוחד של הכתיבה בעברית באותה תקופה וביחסיה המורכבים עם הציונות כתנועה חברתית-פוליטית (יחסים לא מובנים מאליהם, כפי שניתן היה לחשוב – מדגיש ומנתח ברינקר באחד מהמאמרים). כך גם במאמר על השפעת ניטשה על הספרות העברית מדגיש ברינקר דווקא את ההבדלים בין ניטשה לסופרים העבריים שהתוודעו אליו ואף התרשמו מהגותו. הניטשיאני המפורסם ביותר בספרות העברית, ברדיצ'בסקי, טוען ברינקר, חורג מתורת ניטשה בעניינים עקרוניים מאד: ביחסו החיובי לטבע, או בתפיסה התיאורטית שלו של המעשה הספרותי. בכלל, ברדיצ'בסקי הוא הגיבור המרכזי של הקובץ הזה (מבחינה כמותית ועקרונית כאחד) ובדמותו של הסופר, האינדיבידואליסט ובו בזמן המרכזי, הזה נעוצה חשיבותו העיקרית של הקובץ כולו בעיניי, שאינה נוגעת להיסטוריה של הספרות העברית כי אם להווה שלנו, להווה הישראלי.

כי הדיונים של ברינקר בהיסטוריה של הספרות העברית – שמלכדים בתלכיד נדיר ביותר בעולם האינטלקטואלי שלנו את בקיאותו בספרות הזו ואהבתו אליה יחד עם השכלתו ונקודת המבט הפילוסופית שלו ועם מחויבותו לתובנות של "תורת הספרות" – הם כאמור מאלפים, אך, גם כן כאמור, לא בהם טמונה חשיבותו של הקובץ הזה. חשיבותו עולה, ראשית, מהכותרת שלו, שבמציאות הישראלית הנוכחית היא מתריסה. במציאות הישראלית הנוכחית היא גם יכולה להיתפס בטעות כמתריסה בכיוון הלא נכון. "האירופית" כאן אינה מקניטה כנגד הדיונים המייגעים והריאקציונרים על "מזרחיות" נגד "אשכנזיות" שהומים מכל עבר בשנים האחרונות, ובייחוד בספרות הישראלית בשנים האחרונות. "האירופית" כאן משמשת כהתרסה כנגד דבר מה אחר: כנגד תפיסה הסתגרותית של התרבות הישראלית בהווה, תפיסת "עם לבדד ישכון" שעושה חיל לאחרונה. וההתרסה נעשית באמצעות תזכורת ליחסים המורכבים אך האמיצים בין שורשי התרבות המודרנית שלנו והתרבות האירופאית. במחשבה שנייה, ועם התרבות האירועים האקטואלים האחרונים שמדגישים את היטמעותה של ישראל במזרח התיכון ואולי אף את צעידתה בעקבות המודל התורכי (אוכלוסייה שמרנית-מסורתית, מנהיג חזק ונצחי, כרסום ביסודות דמוקרטיים, עימות בין המסורתיים לצבא ונאמנותו למשטר החילוני וכו'), ההתרסה גם מועילה בדרבון חיזוק ההקשרים המערביים של התרבות שלנו (בלי להכחיש את הרווחים שיש בעיניי לרכיבים מזרח תיכוניים מסוימים בזהות הישראלית).

אבל הקובץ, בדיון המפורט שלו בברדיצ'בסקי ובאחיו-עמיתיו הצעירים (בראש ובראשונה ברנר, שלו הקדיש ברינקר את ספרו הקודם שעסק בספרות העברית), הוא בעל פוטנציאל גדול לעודד את רוחנו להמשיך בבנייתה של תרבות ישראלית שורשית ומקורית. דורו של ברדיצ'בסקי, מייסדי התרבות שלנו, נאבקו מאבק תרבותי כפול: נגד התרבות הדתית היהודית מחד גיסא, אך גם נגד ההתבוללות מאידך גיסא. דרך הספרות שלהם הם ביקשו ליצור יש מאין תרבות חילונית שתחליף את הזהות היהודית הדתית מחד גיסא, אבל גם תציע זהות יהודית מודרנית אך ייחודית. והם הצליחו, יש לזכור.

אך השנים האחרונות מחזירות את תוקף חשיבותה של האמביציה הזו ליצירת זהות תרבותית ישראלית ייחודית, אך כזו שאינה משועבדת לדת ולמסורת. זו חשיבות ההשראה שניתנת לנו מבין דפי הספר הזה. מה גם שישראלים בני זמננו, שחווים בחריפות יתרה את המציאות הקיומית של האבסורד (חריף יותר לחוש באבסורד בתל אביב, כאשר אתה נתבע מכל צד להיות נאמן לאידיאולוגיה כזו או אחרת, או פשוט חי במציאות שברירית, מאשר כשאתה חי לך שאנן יחסית בלונדון או בברלין או בניו יורק – וזה, לטעמי, המקור הנסתר של פריצת המונח "סחי" לתודעה בשנים האחרונות, כי "סחי" הוא מי שמסרב להכיר באבסורדיות הבסיסית של הקיום – "האבסורדיות", קרי, המקריות ובו בזמן השרירותיות של הקיום, היעדר "תוכנית גדולה" שאתה חלק ממנה, היעדר משמעות ותכלית מובנית לקיום, היעדר מארגן ולבטח היעדר מארגן-מיטיב של הקיום – וזו, אגב, הבחנה שאינה קשורה במידת המוסריות של האדם: יש אנשים רקובים שמכירים באבסורד ויש אנשים טובי לב שמכירים בו, כמו שיש טובי לב ומנוולים בקרב אלה שמתכחשים לו) – יכולים לשאוב השראה גדולה מהספרות שכתבו ברדיצ'בסקי, ברנר, גנסין, שופמן ובני דורם – שלא היה בספרות העברית (ומעטים גם המקבילים לו בספרות הכללית) דור שהיה חשוף לתודעת האבסורד כמוהם, דור שהתמודד עמה כמוהם.