Monthly Archives: יוני 2016

על "הסיפור של שם המשפחה החדש", של אלנה פרנטה, הוצאת "הספרייה החדשה" (מאיטלקית: אלון אלטרס, 496 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אלנה פרנטה האיטלקיה וקארל אובה קנאוסגורד הנורווגי משחזרים בספרות העולמית של השנים האחרונות את דו הקרב המסעיר שבין פליני האיטלקי וברגמן השוודי בקולנוע של שנות החמישים, הששים והשבעים. אם כי בניגוד לשני הענקים הקולנועיים, שכמו חילקו ביניהם את היבשת עליה חלשו ברוב המחצית השנייה של המאה העשרים, פרנטה וקנאוסגורד אינם מציגים בהכרח ניגוד קלאסי בין צפון ודרום, חורף ושמש, פרוטסטנטיות וקתוליות, כפי שהציעו ברגמן המיוסר והקודר ופליני התוסס והצבעוני. שניהם כותבים רומני-ענק אוטוביוגרפיים (אוטוביוגרפיים במוצהר במקרה של קנאוסגורד ואוטוביוגרפיה בדויה וכפולה, של המספרת אלנה ושל חברתה לילָה, במקרה של פרנטה). שניהם כותבים אוטוביוגרפיה שהיא גם סיפור חניכה לאמנות (ובכך אף יותר מודגשת המחווה שעושים שניהם לפרוסט). ושניהם מביאים לשיא את התשובה המתמרדת, המתקוממת, שמצאו סופרים בעשור וחצי האחרון במענה למשבר תרבות הקריאה העולמי: לא להיכנע – להתריס; לא לקצר – להאריך בכתיבה שאפתנית. ועדיין, שניהם, בשני הפרויקטים הענקיים בני אלפי העמודים שלהם משבע השנים האחרונות, סדרת "המאבק שלי" של קנאוסגורד (הכרך הראשון מששה יצא ב-2009) ו"הרומנים הנפוליטניים" של פרנטה (הכרך הראשון מארבעה ראה אור ב-2011) – והקורא הישראלי יכול להתוודע כעת לשני הספרים הראשונים בסדרותיהם המקבילות בעיניי – מטעימים את קוראיהם מטעמו של אותו דו קרב פורה בין ברגמן לפליני: כי בעוד קנאוסגורד נאמן לכנות סגפנית ופרוזאית פרנטה לא מהססת להוסיף צבע והתססה ופיוט לעלילת חייהן של המספרת, אלנה, וחברתה, לילה.

אני חושב שבכרך השני, הכרך שמתאר את חייהן ויחסיהן של אלנה ולילה, בצד חייהם של בני שכונת העוני שלהן בנפולי, מגיל 16 עד גיל 23 (כלומר, בין 1960 ל-1966), כבקודמו, יש רגעים ארוכים של ספרות גדולה. אבל לפני שאגיע אליהם ולשבחים, ועל מנת "לנקות את השולחן", אומר קודם לכן מה בעיניי מונע מהטקסט של פרנטה להיות יצירת מופת. ההתערבות של הסופרת בעולם המתואר על ידה משמעותית ופוגעת בתחושה שלפנינו מימזיס שלם ונטול פניות והיא גם מורגשת יתר על המידה. ההתערבות של הסופרת באה לידי ביטוי הן באופן המעט מלאכותי בו נקשרים חייהן של אלנה ולילה, או באופן המעט מאולץ בו מתמקדת המספרת בבני השכונה לאורך השנים, והן בדידקטיות הפמיניסטית, האוורירית אך הקיימת, בתיאורה של לילה, שמוכנעת בידי סביבתה השוביניסטית וכשרונותיה העצומים אינם באים לידי ביטוי. ואפרופו כישרונותיה העצומים: יש מידה זעומה אך קיימת של קיטש בתיאור דמותה של לילה, האישה הנועזת, הלוהטת, הסוערת, המוכשרת, היפיפייה, שסביבתה רומסת אותה; מידה זעומה של אותה התרוממות רוח שטחית, עידוד עצמי שטחי, שאופייניים לעיתונות-נשים (במובן הרחב של המילה), כשהם מדברים בהתפעלות קלישאתית ומזויפת על "נשים חזקות" וכו'.

אבל זה דבר הקטגוריה, שנכנע במהלך הקריאה בפני מעלותיו הגדולות של הרומן. כי אם במבנה העומק של הרומן יש חריקות, הרי שמרקם הטקסט עצמו, הקריאה דף אחרי דף, מכיל מפגש בהתפוצצויות תדירות של עונג-קריאה, עונג מתפוצץ ומתפצח שנובע מאינטליגנציה ואינטליגנציה רגשית שמגלה הסופרת, מדיוק מופלא, מדקות פסיכולוגית, מאחיזה הדוקה במושכות העלילה (האמינה ובכל זאת המפתיעה), מטיפול סבלני ומספק בדמויות המשנה, מתחושת מלאות של חלישה על הזירה החברתית שבראה הסופרת לעיני הקורא, מהזרקה מעודנת ומגביהה של רעיונות פילוסופיים ואסתטיים למרוצת הסיפור המותח. בכרך השני לילה הנשואה מכירה בכך שנישואיה הם מלכודת דבש, הדבש ועוקצו; אחיזתם של בני משפחת סולארָה, המאפיונרים, בעסק הנעליים של בני משפחתה, נעליים שעיצבה לילה, מתהדקת; ואילו אלנה עושה חיל בלימודיה, מרחיקה לאוניברסיטה בפיזה ואף עומדת להפוך לסופרת. אבל חלק הארי בכרך שלפנינו הוא תיאורה של חופשת קיץ ארוכה שאליה הזמינה לילה, הנשואה הטרייה, הנשואה לא באושר, את חברתה, אלנה. על פני מאות עמודים נפרשים לנגד עיני הקורא הנעורים החורכים של הדמויות, חורכים כמו הקיץ האיטלקי באי שמול חופי נפולי, נעורים חורכים אך מתוקים כמו פירות קיץ. אלנה המאוהבת בנער האינטלקטואלי נינו סאראטורֶה מייחלת לפגוש בו באי. ונינו לכאורה נענה לה. אבל אולי הוא מעוניין בעצם בלִילָה? האם יהיה זה עוד פרק בתחרות שבין שתי הנערות? שאוהבות אחת את השנייה ומתחרות אחת בשנייה? וכיצד יגיב בעלה האלים של לילה לרומן שאולי יתרחש בין נינו לבינה? כל הסערה הכואבת של הנעורים, הסערה של היחסים בין המינים ובתוך המינים, מקבלת כאן ייצוג נהדר.

אביא כמה דוגמאות קונקרטיות למעלות הרומן. הנה דוגמה לדקות פסיכולוגית: "סטפנו ולילה הגיעו לאמלפי בערב. אף אחד משניהם מעולם לא היה בבית מלון, והם התנהגו בצורה מגושמת מאד. במיוחד סטפנו חש מאוים מהטונים האירוניים במעורפל של פקיד הקבלה, וסיגל לעצמו, מבלי משים, התנהגות כנועה. כשהבחין בכך, כיסה על מבוכותיו בהתנהגות בוטה". דוגמה להתפתחות עלילתית מסעירה ומפתיעה, אך גם אמינה: אלנה חוככת בדעתה אם להיענות לחיזוריו המטרידים של אביו של נינו, כלומר לאבד את בתוליה עם מחזר דוחה בעיניה, אחרי שהיא מתאכזבת מבנו. דוגמה להתנסחות רבת יופי ורגישה: "יש בי 'אני' חבויה – כך הבנתי – אשר אצבעות, פה, שיניים, לשון, יודעים לגלות. שכבה אחר שכבה מאבדת ה'אני' הזאת כל מקום מחבוא שלה, נחשפת באי-צניעותה, וסאראטורה מראה שהוא יודע איך למנוע את בריחתה, למנוע שתתבייש". דוגמה לתיאור מדייק: "לילה דיברה בטון שהכרתי היטב, הטון של הנחישות, זה שבאמצעותו התאמצה לסלק כל רגש ולהגביל את עצמה לסיכום מהיר של עובדות והתנהגויות, כמעט בבוז, כאילו היא חוששת שאם תרשה לעצמה רטט של הקול, או של השפה התחתונה, יאַבדו כל הדברים את קווי המתאר שלהם ויגלשו וישטפו אותה".

פרנטה היא חברה בולטת בקבוצה מצומצמת של סופרים שהם המחיים של אמנות הרומן בזמננו; המסורת הגדולה של הרומן האירופאי זוכה באמצעותה לעדנה אחרי בלותה.

על "גטו וילנה", של אברהם סוצקבר, הוצאת "עם עובד" (מיידיש: ויקי שיפריס; 299 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"נכתב במוסקבה, קיץ 1944", כך חתם אברהם סוצקבר, מגדולי המשוררים ביידיש, את ספר העדות המזעזע הזה. "גטו וילנה", שנכתב במקורו ביידיש, ביוזמת "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי" שהוקם ברוסיה הסובייטית בעידוד שלטונותיה, הוא אחת העדויות הראשונות על שואת יהודי אירופה. סוצקבר, שנולד ב-1913, היה משורר יידיש מפורסם כבר לפני המלחמה. ב-1941, עם כיבוש וילנה על ידי הנאצים, נכלא בעיר ובגטו שלה למשך כשנתיים. בספטמבר 1943 פרץ סוצקבר, בלוויית פרטיזנים יהודים נוספים, דרך מהגטו הכמעט מחוסל אל היערות שסביב העיר. במרץ 1944 חולץ סוצקבר בידי מטוס סובייטי שנשלח להביאו מעבר לקווי הגרמנים.

הכתיבה של סוצקבר קורקטית ביסודה ופרטנית. הוא מתאר את הימים הראשונים לפלישת הגרמנים. את הקמת הגטו. את המוסדות שהקימו היהודים בגטו, ביניהם מוסדות תרבות וחינוך מופלאים בהתחשב בתנאים בהם שהו. את עבודתו תחת הנאצים באיסוף מוזיאלי של אוצרות התרבות היהודית שוילנה הייתה משופעת בהם וניסיונותיו המוצלחים בחלקם להסתיר מהנאצים חלק מהם. את חיסולם של מאה אלף תושבי הגטו היהודיים (רציחות בירייה באתר פונאר שבקרבת העיר), את ניסיונות ההתקוממות והנקם של היהודים. ישנו כאן שרטוט דיוקנאות של כמה מיושבי הגטו ומנהיגי המחתרת היהודיים ולהבדיל בין אור לחושך של כמה מהמרצחים הגרמניים.

אי אפשר להיות חסין בפני הזעזוע שהטקסט הזה מספק, גם למי שגדל בישראל על מורשת השואה. מה ניתן לומר על תיאורים כמו זה: "פעם אחת בחר לו דֶגנֶר מן השורות 24 עובדים והודיע להם כי מכיוון שיש חבלות ולא תמיד מגיעים לעבודה, הוא יירה בעשרה מהם. כשהוא ייתן פקודה על העשרים האלה להתחיל לרוץ על פני שדה התעופה לעבר הנקודה המסומנת במרחק קילומטר. עשרת הראשונים שיגיעו לשם יישארו בחיים. את השאר, שלא יספיקו להגיע, הוא יהרוג בירייה. דגנר התיישב על האופניים וצעק: 'לאוּפֶן!' העשרים זינקו והתחילו לרוץ. דגנר נסע מן הצד וצפה כמו שופט בתחרות ריצה. בקרב הרצים היו צעירים ומבוגרים, היו גם אב ובנו. שם משפחתם פוּזיריסקי. היו שלבם לא עמד במרוץ. ובכל זאת רימה אותם דגנר: בעשרת הרצים שהגיעו ראשונים הוא ירה, ואת האחרים השאיר בחיים". או על התיאור של סוצקבר מזהה את נעלה של אמו בערימת פרטי לבוש של הנרצחים, או על ניפוץ גולגולותיהם של עשרות ילדים יהודים, או את העדות שהסעירה את הגטו של אישה שהצליחה להיחלץ דרך נס מאתר ההוצאות להורג, פילסה את דרכה בין ערימות הגופות וחזרה העירה ובישרה מה באמת קורה בפונאר, בסופו של חשבון, מכל תכני העדות של סוצקבר, ולמרות גילויי ההתנגדות והחיוניות היהודיים שהוא מתאר, נחרתת שוב בתודעה הרצחנות והסדיזם הגרמניים שלא ייאמנו, ושאכן אל לשוכחם עד דור אחרון.

וילנה, "ירושלים דליטא", הייתה מרכזה של האריסטוקרטיה הרוחנית של יהודי מזרח אירופה. ומעניין שכמה מהטקסטים המזוהים ביותר עם זכרון השואה בארץ נכתבו בתוכה בזמן המלחמה ומובאים גם בעדותו של סוצקבר. כך הוא המנון הפרטיזנים ("אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה", כפי שתרגם שלונסקי מהיידיש של המקור) והכרוז שכתב אבא קובנר, מראשי המחתרת היהודית, ופתיחתו הידועה ("אל נא נלך כצאן לטבח!"). גם את הספר שלפנינו כתב, כאמור, משורר. אך סוצקבר ניגש לכתיבתו במכוון לא כמשורר אלא כנותן עדות. כאמור גם כן, זה טקסט ענייני, מוחשי ועתיר בעובדות ואף בשמות שמבליטים את אמינותו. עם זאת, כפי שמציינים כותבי המבוא, אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי, בגלל נסיבות כתיבת הספר, תחת עין השלטון הסובייטי, נאלץ סוצקבר לטשטש את שיתוף הפעולה הנמרץ של הליטאים עם רציחתה של יהדות ליטא (עובדה שלא הייתה רצויה לרוסים באותה עת), כמו גם את חלקן של התנועות היהודיות הלא סובייטיות בהתנגדות לגרמנים (סוצקבר לא מציין, למשל, שאבא קובנר הוא איש "השומר הצעיר").

אבל כמעט בעל כורחו של כותבו חש הקורא שאמן כתב את הטקסט הזה. ואת זאת הוא חש כבר מהפתיחה, במטפורה הרוחשת ומרתיעה במכוון שמשתמש בה סוצקבר במילותיו הראשונות: "כשהדלקתי בבוקר של 22 ביוני את הרדיו, עטה עלי – כמו פקעת לטאות – צעקה היסטרית בגרמנית". העובדה שהטקסט הזה נכתב בידי משורר באה לידי ביטוי בניסוחים דקים לאורך הטקסט וגם בתשומת הלב שמקדיש סוצקבר לפעילויות התרבות בגטו ולמאבק על שימור אוצרות התרבות היהודיים הנדירים שבו, וגם, להבדיל בין יום ללילה, בתשומת הלב של סוצקבר ל"תרבותיות" של הרוצחים הגרמניים, שלא מנעה כלל וכלל את רצחנותם: "קיטֶל שחקן. זמר. הוא בוגר בית ספר למשחק בברלין ובית ספר לרצח בפרנקפורט. את התורות שלמד בכל אחד מבתי הספר הוא איחד איחוד 'הרמוני'. בכל יום ראשון הוא היה משדר ברדיו וילנה. הוא נהג לנגן בסקסופון הכסוף שלו ולהצטרף בשירה. קיטל עודו צעיר. הוא נולד ב-1922. הוא צעיר מכל עמיתיו, ויש להוסיף שגם הזריז מכולם […] במבט ראשון קשה לתאר שקיטל הוא קיטל. הוא כל הזמן מחייך. שיניו מבהיקות למרחוק. הוא מדיף תמיד ריח בושם, הוא אלגנטי ומנומס, אופנתי ומחונך היטב. כשהוא יוצא לפרובינציה, להוציא לפועל איזה טבח, הוא לוקח אתו את הסקסופון…".

לינק לכמה המלצות שלי ל"שבוע הספר"

ההמלצות מצויות כאן

על "הארץ שמעבר להרים", של ניר ברעם, הוצאת "עם עובד" (181 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"הארץ שמעבר להרים" צועד במסורת של עמוס עוז ודוד גרוסמן; ברעם הוא סופר שאפתן, והשאפתנות היא בהחלט תכונה רצויה לסופר. כמו "פה ושם בארץ ישראל" של עוז (1983) ו"הזמן הצהוב" (1987) של גרוסמן, גם ברעם הוא סופר ואינטלקטואל איש השמאל ש"יצא לשטח", במקרה הזה, כבמודל של גרוסמן, לשטחים, ותיאר את המצב תוך העלאת תהיות על פתרונו. אבל יש הבדל בין הסופר איש השמאל שיצא לשטחים בשנות השמונים, לבין הסופר שיצא, כמו ברעם, ב-2014-2015.

ההבדל נובע לא רק משום שלטעמי – טעמו של מבקר איש שמאל, יש לציין – עמדת השמאל העכשווית נמצאת במגננה ולא במתקפה ובתנופה, כבזמנם של עוז וגרוסמן, והיא צריכה לתת הסברים לשלושה מאורעות מרכזיים מהעשור וחצי האחרונים, שחיזקו מאד את עמדת הימין (ואלה הם: האינתיפאדה השנייה – הן הסיבות לפריצתה והן אופייה הרצחני השטני; תגובות הפלסטינים להתנתקות; ומצבו הרעוע של המזרח התיכון מאז "האביב הערבי"). אני סבור שהימין משתמש בתהיות המוצדקות הללו כאליבי לאי התחשבות בזכויות הפלסטינים ובעיקר לאי עשייה שמסוכנת גם לעתיד הציונות; אבל התהיות – תהיות. אבל, כאמור, לא רק משום כך שונה המצב של ברעם ב-2015 מזה של עוז וגרוסמן בשנות השמונים. הוא שונה גם משום שעמדת הסופר עצמה בתרבות העכשווית נחלשה הן בגלל סיבות ייחודיות לספרות והן כאלו שנוגעות להיחלשות כוחם הכלכלי של "המעמדות היצירתיים" בכלל. "תל אביב" כמושג וכסמל נחלשה מאז שנות השמונים, ולא רק בגלל סיבות פוליטיות, אלא כחלק מתופעה כלכלית כלל עולמית שיש עוד לעכל ולהבין ולחשוב כיצד נחלצים ממנה.

ברעם מודע לעמדת הנחיתות שהשמאל המעורב מצוי בה: "רוב הישראלים, ואולי גם רוב האנשים ברחבי העולם, הרי הגיעו למסקנה שאין סיכוי לפתרון הסכסוך". ובעקבות כך, למעשה, הספר שלו שונה מהותית גם מבחינה נוספת מספרם של עוז וגרוסמן: ברעם סקפטי ביחס לפתרון שתי המדינות שעוז וגרוסמן צידדו בו, ובמידה רבה הספר שלו מכוון להצבעה על כך שהפתרון העתידי, אם יימצא, יהיה פתרון אחר (אולי בסגנון של תנועת "שתי מדינות – מולדת אחת"). הסקפטיות נובעת גם מהעירוב, הבלתי ניתן להתרה אולי, בין ההתנחלויות לאוכלוסייה הפלסטינית, עירוב וסיבוך שהמתנחלים גרמו לו בתחכום ובמסירות ובחוסר אחריות, אבל גם מהעיקשות שהוא מגלה בעמדת הפלסטינים לא לשכוח את 48 ולפיכך לא להסתפק בגבולות 67, בגלל עמדות רווחות בקרב הפלסטינים שמדברות על זכות השיבה ועל הגירתם של היהודים בחזרה לאירופה, או כאלו שמתכחשות לסבל היהודי בסכסוך (שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בקיץ 2014, טוענים כמה מבני שיחו הפלסטינים של ברעם, מצטטים אגדה אורבנית רווחת כנראה, פשוט ברחו לאילת ומתו בתאונת דרכים). בעין סופר רגישה לפרטים מספר ברעם על ביקוריו במחנה הפליטים בלטה, בהתנחלות אלון מורה, בהר הבית, במאחז ליד התנחלות מעלה שומרון, בקו התפר בירושלים, ובאזור תעשייה על גבול הקו הירוק ועוד. אנחנו מבינים יותר בעקבות הקריאה את המציאות: איך נראים חיי הפליטים, למשל, או כיצד מוכשר מאחז למרות שמשרד הביטחון אינו מאשר את הקמתו, או את הגוונים השונים בין אוכלוסיית המתנחלים. לפחות בפרק אחד יוצר ברעם מהמציאות ההזויה עצמה סיפור קצר מושלם שכולו אמת: הוא היה עד למעצרם האלים של שני נערים פלסטינים שחיילים טענו שאלה תקפו אותם. אבל הנערים, טוענים הפלסטינים, כלל אינם טרוריסטים. היכן האמת? במרוצת הזמן מתבררת האמת המפתיעה: הנערים ביימו התקפה, בלי לסכן את חיי החיילים, כדי להיעצר על ידי צה"ל ושמשפחותיהם יזכו לתמיכה של הרשות בגלל המעצר הזה. לכאורה, אנחנו, הישראלים, "יוצאים טוב" מהסיפור הזה, אבל, במחשבה שנייה, האם אין לנו אחריות על חברה שתחת שליטתנו ובה דרך להיחלץ ולו לשעה מעוני מחפיר היא באמצעות זיוף של פשע ואז הסגרה עצמית? בפרקים אחרים מדגים ברעם בכישרון כמה מהמצבים האבסורדיים במיוחד שמתקיימים בהווה: למשל, מצבן של שתי שכונות פלסטיניות בירושלים שמצויים בריבונות ובאחריות ישראל ועם זאת נותרו מעבר לגדר ההפרדה כך שאינן זוכות לשירותים מוניציפליים בסיסיים. באחת השכונות מדובר בחיים של 80 אלף איש שהפכו בלתי נסבלים: ללא שירותי ניקוי אשפה ונוכחות משטרתית שתמנע פעילות עבריינית, למשל, ומאידך גיסא הם לא מסופחים גם לרשות הפלסטינית. מעניינת מאד גם התזכורת הכללית לבזבוז האנרגיה הישראלית שמנוסחת היטב במשפט הבא: "חברת הסוהרים המתוחכמת שנוסדה כאן, שמיטב הכישרון שבה, משאביה ורוב צבאה מיועדים לשיפור טכניקות השליטה בחייהם של מיליוני פלסטינים שלכודים בשני בתי סוהר ענקיים, אחד גמיש יותר בגדה המערבית ואחד נוקשה בעזה – אם באמצעות החיילים במחסום המיושן או ההמצאות החדשות של אלביט". הכיבוש משחית את היצירתיות הישראלית לבטלה.

אחד המרואיינים הפלסטינים של ברעם עונה לשאלתו אם הוא "איש המדינה האחת" כך: "נראה לך שזה מעניין אותי? מדינה אחת או חמש, העיקר שהמעבר יהיה חופשי ושהקשרים הכלכליים יתחזקו". חסרה הייתה לי בספר המחשה מדוע הסטטוס קוו בעייתי, לו יינתן שמצבם הכלכלי של הפלסטינים ישופר. כמו כן, גם כדאי היה להוסיף מפות ונתונים דמוגרפיים שיחדדו את ההתבוננויות החשובות והמעניינות שמביא ברעם.

ועוד דבר: ברעם חוזר כמה פעמים על ההבחנה שצעירים פלסטינים שגדלו בתחומי הרשות הפלסטינית כבר אינם דוברים ומבינים עברית. הוא מציין זאת כעדות לנתק הפסיכולוגי החמור בין העמים. אבל בעיניי ההבחנה הזו נובעת מהעובדה שנוטים לשכוח אותה באווירה הפסימית של ההווה, בה כולם מבקשים להתנער מאוסלו ומפתרונות העבר. והעובדה היא שאכן יש ניצנים של ריבונות פלסטינית על שטח קטן מהגדה המערבית ("שטח איי"). וזו דווקא סיבה לאופטימיות. לא רק נסוגונו, אלא גם התקדמנו מאז שנות השמונים. צעד ראשון, אמנם לא מספק, כבר נעשה בכיוון פתרון שתי המדינות. והלוואי שנתקדם בפיתרון הזה, תוך שמירה הן על ביטחון ישראל, הן על זכויות הפלסטינים והן על דמותנו המוסרית.

הערה קצרה על "אושרליה" של איל מגד

איל מגד הוא אחד היוצרים המעניינים ביותר בישראל של העשור וחצי האחרון. כתבתי עליו בכמה הזדמנויות. במיוחד אני ממליץ על האוטוביוגרפיה שלו, "ארץ, אשה".

ספרו החדש, "אושרליה", מונולוג של גבר שנוסע לאוסטרליה לבקר את בנו שנולד נגד רצונו מקשר אהבים קצר, אינו נטול בעיות.
בעיותיו קשורות בעיקר לקצב המואץ מדי ובמקומות אחרים אטי מדי של העלילה, וכן לכך שכמה מהסוגיות שהספר עוסק בהן נידונו כבר בעבר בכתיבתו ביסודיות מספקת.

ועם זאת, הנפתלות הנפשית-הגותית שבספר מרתקת והשפה המנופה משווה לה, לנפתלות, הדר ופאתוס. ואילו הטיפול בסוגיית האבהות בספר, התיאור המדייק של ההיטלטלות הקיצונית באבהות בין מאיסה להינמסות, מפעים.

נמלאתי צער וגעגועים למפרע עם התקרב הסיום, דבר שמעט ספרים גורמים לי. התחושה בקריאה היא של היכרות עם נפש מורכבת שמלווה אותך במסע החיים ופרידה קרבה ממנה, לקראת תום הספר, היא פרידה ממישהו שמבין את החיים על מלוא מורכבויותיהם וכאביהם ומוזרויותיהם – דבר נדיר, ולכן הגעגוע .