על "הארץ שמעבר להרים", של ניר ברעם, הוצאת "עם עובד" (181 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"הארץ שמעבר להרים" צועד במסורת של עמוס עוז ודוד גרוסמן; ברעם הוא סופר שאפתן, והשאפתנות היא בהחלט תכונה רצויה לסופר. כמו "פה ושם בארץ ישראל" של עוז (1983) ו"הזמן הצהוב" (1987) של גרוסמן, גם ברעם הוא סופר ואינטלקטואל איש השמאל ש"יצא לשטח", במקרה הזה, כבמודל של גרוסמן, לשטחים, ותיאר את המצב תוך העלאת תהיות על פתרונו. אבל יש הבדל בין הסופר איש השמאל שיצא לשטחים בשנות השמונים, לבין הסופר שיצא, כמו ברעם, ב-2014-2015.

ההבדל נובע לא רק משום שלטעמי – טעמו של מבקר איש שמאל, יש לציין – עמדת השמאל העכשווית נמצאת במגננה ולא במתקפה ובתנופה, כבזמנם של עוז וגרוסמן, והיא צריכה לתת הסברים לשלושה מאורעות מרכזיים מהעשור וחצי האחרונים, שחיזקו מאד את עמדת הימין (ואלה הם: האינתיפאדה השנייה – הן הסיבות לפריצתה והן אופייה הרצחני השטני; תגובות הפלסטינים להתנתקות; ומצבו הרעוע של המזרח התיכון מאז "האביב הערבי"). אני סבור שהימין משתמש בתהיות המוצדקות הללו כאליבי לאי התחשבות בזכויות הפלסטינים ובעיקר לאי עשייה שמסוכנת גם לעתיד הציונות; אבל התהיות – תהיות. אבל, כאמור, לא רק משום כך שונה המצב של ברעם ב-2015 מזה של עוז וגרוסמן בשנות השמונים. הוא שונה גם משום שעמדת הסופר עצמה בתרבות העכשווית נחלשה הן בגלל סיבות ייחודיות לספרות והן כאלו שנוגעות להיחלשות כוחם הכלכלי של "המעמדות היצירתיים" בכלל. "תל אביב" כמושג וכסמל נחלשה מאז שנות השמונים, ולא רק בגלל סיבות פוליטיות, אלא כחלק מתופעה כלכלית כלל עולמית שיש עוד לעכל ולהבין ולחשוב כיצד נחלצים ממנה.

ברעם מודע לעמדת הנחיתות שהשמאל המעורב מצוי בה: "רוב הישראלים, ואולי גם רוב האנשים ברחבי העולם, הרי הגיעו למסקנה שאין סיכוי לפתרון הסכסוך". ובעקבות כך, למעשה, הספר שלו שונה מהותית גם מבחינה נוספת מספרם של עוז וגרוסמן: ברעם סקפטי ביחס לפתרון שתי המדינות שעוז וגרוסמן צידדו בו, ובמידה רבה הספר שלו מכוון להצבעה על כך שהפתרון העתידי, אם יימצא, יהיה פתרון אחר (אולי בסגנון של תנועת "שתי מדינות – מולדת אחת"). הסקפטיות נובעת גם מהעירוב, הבלתי ניתן להתרה אולי, בין ההתנחלויות לאוכלוסייה הפלסטינית, עירוב וסיבוך שהמתנחלים גרמו לו בתחכום ובמסירות ובחוסר אחריות, אבל גם מהעיקשות שהוא מגלה בעמדת הפלסטינים לא לשכוח את 48 ולפיכך לא להסתפק בגבולות 67, בגלל עמדות רווחות בקרב הפלסטינים שמדברות על זכות השיבה ועל הגירתם של היהודים בחזרה לאירופה, או כאלו שמתכחשות לסבל היהודי בסכסוך (שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בקיץ 2014, טוענים כמה מבני שיחו הפלסטינים של ברעם, מצטטים אגדה אורבנית רווחת כנראה, פשוט ברחו לאילת ומתו בתאונת דרכים). בעין סופר רגישה לפרטים מספר ברעם על ביקוריו במחנה הפליטים בלטה, בהתנחלות אלון מורה, בהר הבית, במאחז ליד התנחלות מעלה שומרון, בקו התפר בירושלים, ובאזור תעשייה על גבול הקו הירוק ועוד. אנחנו מבינים יותר בעקבות הקריאה את המציאות: איך נראים חיי הפליטים, למשל, או כיצד מוכשר מאחז למרות שמשרד הביטחון אינו מאשר את הקמתו, או את הגוונים השונים בין אוכלוסיית המתנחלים. לפחות בפרק אחד יוצר ברעם מהמציאות ההזויה עצמה סיפור קצר מושלם שכולו אמת: הוא היה עד למעצרם האלים של שני נערים פלסטינים שחיילים טענו שאלה תקפו אותם. אבל הנערים, טוענים הפלסטינים, כלל אינם טרוריסטים. היכן האמת? במרוצת הזמן מתבררת האמת המפתיעה: הנערים ביימו התקפה, בלי לסכן את חיי החיילים, כדי להיעצר על ידי צה"ל ושמשפחותיהם יזכו לתמיכה של הרשות בגלל המעצר הזה. לכאורה, אנחנו, הישראלים, "יוצאים טוב" מהסיפור הזה, אבל, במחשבה שנייה, האם אין לנו אחריות על חברה שתחת שליטתנו ובה דרך להיחלץ ולו לשעה מעוני מחפיר היא באמצעות זיוף של פשע ואז הסגרה עצמית? בפרקים אחרים מדגים ברעם בכישרון כמה מהמצבים האבסורדיים במיוחד שמתקיימים בהווה: למשל, מצבן של שתי שכונות פלסטיניות בירושלים שמצויים בריבונות ובאחריות ישראל ועם זאת נותרו מעבר לגדר ההפרדה כך שאינן זוכות לשירותים מוניציפליים בסיסיים. באחת השכונות מדובר בחיים של 80 אלף איש שהפכו בלתי נסבלים: ללא שירותי ניקוי אשפה ונוכחות משטרתית שתמנע פעילות עבריינית, למשל, ומאידך גיסא הם לא מסופחים גם לרשות הפלסטינית. מעניינת מאד גם התזכורת הכללית לבזבוז האנרגיה הישראלית שמנוסחת היטב במשפט הבא: "חברת הסוהרים המתוחכמת שנוסדה כאן, שמיטב הכישרון שבה, משאביה ורוב צבאה מיועדים לשיפור טכניקות השליטה בחייהם של מיליוני פלסטינים שלכודים בשני בתי סוהר ענקיים, אחד גמיש יותר בגדה המערבית ואחד נוקשה בעזה – אם באמצעות החיילים במחסום המיושן או ההמצאות החדשות של אלביט". הכיבוש משחית את היצירתיות הישראלית לבטלה.

אחד המרואיינים הפלסטינים של ברעם עונה לשאלתו אם הוא "איש המדינה האחת" כך: "נראה לך שזה מעניין אותי? מדינה אחת או חמש, העיקר שהמעבר יהיה חופשי ושהקשרים הכלכליים יתחזקו". חסרה הייתה לי בספר המחשה מדוע הסטטוס קוו בעייתי, לו יינתן שמצבם הכלכלי של הפלסטינים ישופר. כמו כן, גם כדאי היה להוסיף מפות ונתונים דמוגרפיים שיחדדו את ההתבוננויות החשובות והמעניינות שמביא ברעם.

ועוד דבר: ברעם חוזר כמה פעמים על ההבחנה שצעירים פלסטינים שגדלו בתחומי הרשות הפלסטינית כבר אינם דוברים ומבינים עברית. הוא מציין זאת כעדות לנתק הפסיכולוגי החמור בין העמים. אבל בעיניי ההבחנה הזו נובעת מהעובדה שנוטים לשכוח אותה באווירה הפסימית של ההווה, בה כולם מבקשים להתנער מאוסלו ומפתרונות העבר. והעובדה היא שאכן יש ניצנים של ריבונות פלסטינית על שטח קטן מהגדה המערבית ("שטח איי"). וזו דווקא סיבה לאופטימיות. לא רק נסוגונו, אלא גם התקדמנו מאז שנות השמונים. צעד ראשון, אמנם לא מספק, כבר נעשה בכיוון פתרון שתי המדינות. והלוואי שנתקדם בפיתרון הזה, תוך שמירה הן על ביטחון ישראל, הן על זכויות הפלסטינים והן על דמותנו המוסרית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עודד  On יוני 10, 2016 at 10:49 AM

    אין שום דבר מוסרי בהשקפות גם של השמאל וגם של הימין, שניהם מעולם לא "ראו" את ילידי הארץ.
    ההבדל היחד ביניהם הוא שבימין מקדשים אדמה וממשכים לא לראותם ובשמאל רוצים להחביא אותם על אותה אדמה מעבר לגבול.
    כשגרים ביחד בחבל ארץ קטן וצפוף צריך לחיות ביחד! זה השעור המוסרי שכדאי ללמוד. ועד אז…..

  • carmelal1  On יוני 10, 2016 at 12:46 PM

    וכל זה – לפני "אינתיפאדת היחידים". בוודאי לפני היומרה שהיא דועכת, בעוד
    פיגוע הירי בתל אביב מעורר תשואות חן בקרב פלסטינים, רבים או מעטים, ודאי
    קולניים, ויש להניח – פלסטינים צעירים.
    מה שמפחיד אותי מאוד היא ההרגשה המסתמכת על התבטאויות מטורפות ברשת החברתית,
    והוא: ישנו אספסוף יהודי-ישראלי. על אספסוף בונה הפאשיזם את כוחו, כך למדנו
    היטב.
    בסדר, הבעתי את דעתי ודאגתי. אני לא לבד, זה נכון. האם זה יועיל?

    http://www.lachish-maman.com/

    בתאריך 9 ביוני 2016 בשעה 9:05, מאת "מבקר חופשי" :

    > אריק גלסנר posted: "פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות"
    > של "ידיעות אחרונות" "הארץ שמעבר להרים" צועד במסורת של עמוס עוז ודוד גרוסמן;
    > ברעם הוא סופר שאפתן, והשאפתנות היא בהחלט תכונה רצויה לסופר. כמו "פה ושם
    > בארץ ישראל" של עוז (1983) ו"הזמן הצהוב" (1987) של "
    >

  • דודי  On יוני 10, 2016 at 12:51 PM

    ביקורת יפה. אוסיף לאכזבות השמאל את היעדר התשובה הפלסטינית להצעות אהוד אולמרט, לנסיגה כמעט מלאה.

    האם ברעם מדבר ערבית?

    • רימון  On יוני 10, 2016 at 5:22 PM

      שאלה במקום. לא נראה לי שהוא דובר ערבית, ובהרחבה, שהוא ורבים אחרים מבינים לאן נקלעו. במ' התיכון מספרים לך סיפורים ומציגים מצגיי שווא, כמו שאבי אמר: "הוא יגיד לך מה שאתה רוצה לשמוע" (ייצור מצג שווא שתואם לצרכיהם תוך הבנה איך לעשות את זה כך שתשתכנע – מסורת איסלמית עתיקה מאוד). פעם כמעט כולם היו מפא"י וגם אבי, מפא"י אידיאולוגי. במפא"י ידעו כמובן מה שאפילו ברעם בספר הזה, מצליח לגלות משהו ממנו – הם אינם רוצים מדינה כלל. את הסיבה לכך הוא עוד לא משער, אולי יבין פעם – הם אינם עם, למה שירצו מדינה. מדינה זו שאיפה של עם, לא שלהם. הלוואי והיו עם, אך אסור לשגות בדמיונות. מצגיי שווא זו דרכם להתפרנס, ועצוב שישראל נאשמת בכך, הרי זה הפוך: מאחר והם פיתחו יכולת פנומנלית ליצור מצגיי שווא ולהמציא סיפורים, הם לא הצליחו לעלות על כוון בונה, השקרים בלעו אותם. כך זה בכול המרחב המוסלמי שקורס, כי לא ניתן לקיים חברה מתפקדת כשמשקרים שיטתית זה לזה, לא רק ל'כופר'. ישראל תמיד תהיה לצערי 'אחראית' לאנשים אלה, בדיוק כמו שאירופה נהיית אחראית להם. הגירתם לאזור ישראל קדמה להגירה לאירופה (הגירתם לכאן החלה אחרי מל' העולם ה I עם הקמת השגרירויות האירופיות), אך זו בדיוק אותה תופעה ומאותן סיבות. הם רק יצאו נשכרים מישראל מכול הבחינות, ואנו אלה שסובלים מכול הבחינות מכך שהם אינם עם ואינם רוצים מדינה כלל. הם אלה שדרשו 'רשות' במסגרת מצג השווא, ותחת שלטון ערבי לא חיים טוב משום בחינה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: