על "גטו וילנה", של אברהם סוצקבר, הוצאת "עם עובד" (מיידיש: ויקי שיפריס; 299 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"נכתב במוסקבה, קיץ 1944", כך חתם אברהם סוצקבר, מגדולי המשוררים ביידיש, את ספר העדות המזעזע הזה. "גטו וילנה", שנכתב במקורו ביידיש, ביוזמת "הוועד היהודי האנטי-פשיסטי" שהוקם ברוסיה הסובייטית בעידוד שלטונותיה, הוא אחת העדויות הראשונות על שואת יהודי אירופה. סוצקבר, שנולד ב-1913, היה משורר יידיש מפורסם כבר לפני המלחמה. ב-1941, עם כיבוש וילנה על ידי הנאצים, נכלא בעיר ובגטו שלה למשך כשנתיים. בספטמבר 1943 פרץ סוצקבר, בלוויית פרטיזנים יהודים נוספים, דרך מהגטו הכמעט מחוסל אל היערות שסביב העיר. במרץ 1944 חולץ סוצקבר בידי מטוס סובייטי שנשלח להביאו מעבר לקווי הגרמנים.

הכתיבה של סוצקבר קורקטית ביסודה ופרטנית. הוא מתאר את הימים הראשונים לפלישת הגרמנים. את הקמת הגטו. את המוסדות שהקימו היהודים בגטו, ביניהם מוסדות תרבות וחינוך מופלאים בהתחשב בתנאים בהם שהו. את עבודתו תחת הנאצים באיסוף מוזיאלי של אוצרות התרבות היהודית שוילנה הייתה משופעת בהם וניסיונותיו המוצלחים בחלקם להסתיר מהנאצים חלק מהם. את חיסולם של מאה אלף תושבי הגטו היהודיים (רציחות בירייה באתר פונאר שבקרבת העיר), את ניסיונות ההתקוממות והנקם של היהודים. ישנו כאן שרטוט דיוקנאות של כמה מיושבי הגטו ומנהיגי המחתרת היהודיים ולהבדיל בין אור לחושך של כמה מהמרצחים הגרמניים.

אי אפשר להיות חסין בפני הזעזוע שהטקסט הזה מספק, גם למי שגדל בישראל על מורשת השואה. מה ניתן לומר על תיאורים כמו זה: "פעם אחת בחר לו דֶגנֶר מן השורות 24 עובדים והודיע להם כי מכיוון שיש חבלות ולא תמיד מגיעים לעבודה, הוא יירה בעשרה מהם. כשהוא ייתן פקודה על העשרים האלה להתחיל לרוץ על פני שדה התעופה לעבר הנקודה המסומנת במרחק קילומטר. עשרת הראשונים שיגיעו לשם יישארו בחיים. את השאר, שלא יספיקו להגיע, הוא יהרוג בירייה. דגנר התיישב על האופניים וצעק: 'לאוּפֶן!' העשרים זינקו והתחילו לרוץ. דגנר נסע מן הצד וצפה כמו שופט בתחרות ריצה. בקרב הרצים היו צעירים ומבוגרים, היו גם אב ובנו. שם משפחתם פוּזיריסקי. היו שלבם לא עמד במרוץ. ובכל זאת רימה אותם דגנר: בעשרת הרצים שהגיעו ראשונים הוא ירה, ואת האחרים השאיר בחיים". או על התיאור של סוצקבר מזהה את נעלה של אמו בערימת פרטי לבוש של הנרצחים, או על ניפוץ גולגולותיהם של עשרות ילדים יהודים, או את העדות שהסעירה את הגטו של אישה שהצליחה להיחלץ דרך נס מאתר ההוצאות להורג, פילסה את דרכה בין ערימות הגופות וחזרה העירה ובישרה מה באמת קורה בפונאר, בסופו של חשבון, מכל תכני העדות של סוצקבר, ולמרות גילויי ההתנגדות והחיוניות היהודיים שהוא מתאר, נחרתת שוב בתודעה הרצחנות והסדיזם הגרמניים שלא ייאמנו, ושאכן אל לשוכחם עד דור אחרון.

וילנה, "ירושלים דליטא", הייתה מרכזה של האריסטוקרטיה הרוחנית של יהודי מזרח אירופה. ומעניין שכמה מהטקסטים המזוהים ביותר עם זכרון השואה בארץ נכתבו בתוכה בזמן המלחמה ומובאים גם בעדותו של סוצקבר. כך הוא המנון הפרטיזנים ("אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה", כפי שתרגם שלונסקי מהיידיש של המקור) והכרוז שכתב אבא קובנר, מראשי המחתרת היהודית, ופתיחתו הידועה ("אל נא נלך כצאן לטבח!"). גם את הספר שלפנינו כתב, כאמור, משורר. אך סוצקבר ניגש לכתיבתו במכוון לא כמשורר אלא כנותן עדות. כאמור גם כן, זה טקסט ענייני, מוחשי ועתיר בעובדות ואף בשמות שמבליטים את אמינותו. עם זאת, כפי שמציינים כותבי המבוא, אברהם נוברשטרן וג'סטין קאמי, בגלל נסיבות כתיבת הספר, תחת עין השלטון הסובייטי, נאלץ סוצקבר לטשטש את שיתוף הפעולה הנמרץ של הליטאים עם רציחתה של יהדות ליטא (עובדה שלא הייתה רצויה לרוסים באותה עת), כמו גם את חלקן של התנועות היהודיות הלא סובייטיות בהתנגדות לגרמנים (סוצקבר לא מציין, למשל, שאבא קובנר הוא איש "השומר הצעיר").

אבל כמעט בעל כורחו של כותבו חש הקורא שאמן כתב את הטקסט הזה. ואת זאת הוא חש כבר מהפתיחה, במטפורה הרוחשת ומרתיעה במכוון שמשתמש בה סוצקבר במילותיו הראשונות: "כשהדלקתי בבוקר של 22 ביוני את הרדיו, עטה עלי – כמו פקעת לטאות – צעקה היסטרית בגרמנית". העובדה שהטקסט הזה נכתב בידי משורר באה לידי ביטוי בניסוחים דקים לאורך הטקסט וגם בתשומת הלב שמקדיש סוצקבר לפעילויות התרבות בגטו ולמאבק על שימור אוצרות התרבות היהודיים הנדירים שבו, וגם, להבדיל בין יום ללילה, בתשומת הלב של סוצקבר ל"תרבותיות" של הרוצחים הגרמניים, שלא מנעה כלל וכלל את רצחנותם: "קיטֶל שחקן. זמר. הוא בוגר בית ספר למשחק בברלין ובית ספר לרצח בפרנקפורט. את התורות שלמד בכל אחד מבתי הספר הוא איחד איחוד 'הרמוני'. בכל יום ראשון הוא היה משדר ברדיו וילנה. הוא נהג לנגן בסקסופון הכסוף שלו ולהצטרף בשירה. קיטל עודו צעיר. הוא נולד ב-1922. הוא צעיר מכל עמיתיו, ויש להוסיף שגם הזריז מכולם […] במבט ראשון קשה לתאר שקיטל הוא קיטל. הוא כל הזמן מחייך. שיניו מבהיקות למרחוק. הוא מדיף תמיד ריח בושם, הוא אלגנטי ומנומס, אופנתי ומחונך היטב. כשהוא יוצא לפרובינציה, להוציא לפועל איזה טבח, הוא לוקח אתו את הסקסופון…".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דליה גל אלגל  On יוני 25, 2016 at 1:40 PM

    "עדות של משורר – נותנת-לזוועה – את-רשות-הכניסה – ל ז מ ן – – – /" 25.6.16. (C). המשוררת, אלגל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: