על "הסיפור של שם המשפחה החדש", של אלנה פרנטה, הוצאת "הספרייה החדשה" (מאיטלקית: אלון אלטרס, 496 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אלנה פרנטה האיטלקיה וקארל אובה קנאוסגורד הנורווגי משחזרים בספרות העולמית של השנים האחרונות את דו הקרב המסעיר שבין פליני האיטלקי וברגמן השוודי בקולנוע של שנות החמישים, הששים והשבעים. אם כי בניגוד לשני הענקים הקולנועיים, שכמו חילקו ביניהם את היבשת עליה חלשו ברוב המחצית השנייה של המאה העשרים, פרנטה וקנאוסגורד אינם מציגים בהכרח ניגוד קלאסי בין צפון ודרום, חורף ושמש, פרוטסטנטיות וקתוליות, כפי שהציעו ברגמן המיוסר והקודר ופליני התוסס והצבעוני. שניהם כותבים רומני-ענק אוטוביוגרפיים (אוטוביוגרפיים במוצהר במקרה של קנאוסגורד ואוטוביוגרפיה בדויה וכפולה, של המספרת אלנה ושל חברתה לילָה, במקרה של פרנטה). שניהם כותבים אוטוביוגרפיה שהיא גם סיפור חניכה לאמנות (ובכך אף יותר מודגשת המחווה שעושים שניהם לפרוסט). ושניהם מביאים לשיא את התשובה המתמרדת, המתקוממת, שמצאו סופרים בעשור וחצי האחרון במענה למשבר תרבות הקריאה העולמי: לא להיכנע – להתריס; לא לקצר – להאריך בכתיבה שאפתנית. ועדיין, שניהם, בשני הפרויקטים הענקיים בני אלפי העמודים שלהם משבע השנים האחרונות, סדרת "המאבק שלי" של קנאוסגורד (הכרך הראשון מששה יצא ב-2009) ו"הרומנים הנפוליטניים" של פרנטה (הכרך הראשון מארבעה ראה אור ב-2011) – והקורא הישראלי יכול להתוודע כעת לשני הספרים הראשונים בסדרותיהם המקבילות בעיניי – מטעימים את קוראיהם מטעמו של אותו דו קרב פורה בין ברגמן לפליני: כי בעוד קנאוסגורד נאמן לכנות סגפנית ופרוזאית פרנטה לא מהססת להוסיף צבע והתססה ופיוט לעלילת חייהן של המספרת, אלנה, וחברתה, לילה.

אני חושב שבכרך השני, הכרך שמתאר את חייהן ויחסיהן של אלנה ולילה, בצד חייהם של בני שכונת העוני שלהן בנפולי, מגיל 16 עד גיל 23 (כלומר, בין 1960 ל-1966), כבקודמו, יש רגעים ארוכים של ספרות גדולה. אבל לפני שאגיע אליהם ולשבחים, ועל מנת "לנקות את השולחן", אומר קודם לכן מה בעיניי מונע מהטקסט של פרנטה להיות יצירת מופת. ההתערבות של הסופרת בעולם המתואר על ידה משמעותית ופוגעת בתחושה שלפנינו מימזיס שלם ונטול פניות והיא גם מורגשת יתר על המידה. ההתערבות של הסופרת באה לידי ביטוי הן באופן המעט מלאכותי בו נקשרים חייהן של אלנה ולילה, או באופן המעט מאולץ בו מתמקדת המספרת בבני השכונה לאורך השנים, והן בדידקטיות הפמיניסטית, האוורירית אך הקיימת, בתיאורה של לילה, שמוכנעת בידי סביבתה השוביניסטית וכשרונותיה העצומים אינם באים לידי ביטוי. ואפרופו כישרונותיה העצומים: יש מידה זעומה אך קיימת של קיטש בתיאור דמותה של לילה, האישה הנועזת, הלוהטת, הסוערת, המוכשרת, היפיפייה, שסביבתה רומסת אותה; מידה זעומה של אותה התרוממות רוח שטחית, עידוד עצמי שטחי, שאופייניים לעיתונות-נשים (במובן הרחב של המילה), כשהם מדברים בהתפעלות קלישאתית ומזויפת על "נשים חזקות" וכו'.

אבל זה דבר הקטגוריה, שנכנע במהלך הקריאה בפני מעלותיו הגדולות של הרומן. כי אם במבנה העומק של הרומן יש חריקות, הרי שמרקם הטקסט עצמו, הקריאה דף אחרי דף, מכיל מפגש בהתפוצצויות תדירות של עונג-קריאה, עונג מתפוצץ ומתפצח שנובע מאינטליגנציה ואינטליגנציה רגשית שמגלה הסופרת, מדיוק מופלא, מדקות פסיכולוגית, מאחיזה הדוקה במושכות העלילה (האמינה ובכל זאת המפתיעה), מטיפול סבלני ומספק בדמויות המשנה, מתחושת מלאות של חלישה על הזירה החברתית שבראה הסופרת לעיני הקורא, מהזרקה מעודנת ומגביהה של רעיונות פילוסופיים ואסתטיים למרוצת הסיפור המותח. בכרך השני לילה הנשואה מכירה בכך שנישואיה הם מלכודת דבש, הדבש ועוקצו; אחיזתם של בני משפחת סולארָה, המאפיונרים, בעסק הנעליים של בני משפחתה, נעליים שעיצבה לילה, מתהדקת; ואילו אלנה עושה חיל בלימודיה, מרחיקה לאוניברסיטה בפיזה ואף עומדת להפוך לסופרת. אבל חלק הארי בכרך שלפנינו הוא תיאורה של חופשת קיץ ארוכה שאליה הזמינה לילה, הנשואה הטרייה, הנשואה לא באושר, את חברתה, אלנה. על פני מאות עמודים נפרשים לנגד עיני הקורא הנעורים החורכים של הדמויות, חורכים כמו הקיץ האיטלקי באי שמול חופי נפולי, נעורים חורכים אך מתוקים כמו פירות קיץ. אלנה המאוהבת בנער האינטלקטואלי נינו סאראטורֶה מייחלת לפגוש בו באי. ונינו לכאורה נענה לה. אבל אולי הוא מעוניין בעצם בלִילָה? האם יהיה זה עוד פרק בתחרות שבין שתי הנערות? שאוהבות אחת את השנייה ומתחרות אחת בשנייה? וכיצד יגיב בעלה האלים של לילה לרומן שאולי יתרחש בין נינו לבינה? כל הסערה הכואבת של הנעורים, הסערה של היחסים בין המינים ובתוך המינים, מקבלת כאן ייצוג נהדר.

אביא כמה דוגמאות קונקרטיות למעלות הרומן. הנה דוגמה לדקות פסיכולוגית: "סטפנו ולילה הגיעו לאמלפי בערב. אף אחד משניהם מעולם לא היה בבית מלון, והם התנהגו בצורה מגושמת מאד. במיוחד סטפנו חש מאוים מהטונים האירוניים במעורפל של פקיד הקבלה, וסיגל לעצמו, מבלי משים, התנהגות כנועה. כשהבחין בכך, כיסה על מבוכותיו בהתנהגות בוטה". דוגמה להתפתחות עלילתית מסעירה ומפתיעה, אך גם אמינה: אלנה חוככת בדעתה אם להיענות לחיזוריו המטרידים של אביו של נינו, כלומר לאבד את בתוליה עם מחזר דוחה בעיניה, אחרי שהיא מתאכזבת מבנו. דוגמה להתנסחות רבת יופי ורגישה: "יש בי 'אני' חבויה – כך הבנתי – אשר אצבעות, פה, שיניים, לשון, יודעים לגלות. שכבה אחר שכבה מאבדת ה'אני' הזאת כל מקום מחבוא שלה, נחשפת באי-צניעותה, וסאראטורה מראה שהוא יודע איך למנוע את בריחתה, למנוע שתתבייש". דוגמה לתיאור מדייק: "לילה דיברה בטון שהכרתי היטב, הטון של הנחישות, זה שבאמצעותו התאמצה לסלק כל רגש ולהגביל את עצמה לסיכום מהיר של עובדות והתנהגויות, כמעט בבוז, כאילו היא חוששת שאם תרשה לעצמה רטט של הקול, או של השפה התחתונה, יאַבדו כל הדברים את קווי המתאר שלהם ויגלשו וישטפו אותה".

פרנטה היא חברה בולטת בקבוצה מצומצמת של סופרים שהם המחיים של אמנות הרומן בזמננו; המסורת הגדולה של הרומן האירופאי זוכה באמצעותה לעדנה אחרי בלותה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • carmelal1  On יוני 30, 2016 at 9:36 PM

    האם תסכים שאכתוב כאן משהו שהוא לא תגובה על הביקורת שלך (ואולי היתה כזאת ולא ראיתי?) הנוגע לספר "ים ביני ובינך" של נורית גרץ?

  • אריק גלסנר  On יולי 1, 2016 at 1:26 AM

    בוודאי, הרגישי חופשייה.

    • carmelal1  On יולי 1, 2016 at 8:54 AM

      התחלתי לקרוא את הספר של נורית גרץ "ים ביני ובינך" וההתחלה לא משכה את לבי, אבל הובטח לי שההמשך, לאחר שנפרדו דרכי השניים, הוא יצירה ספרותית טובה. ומרגע לרגע גוברת בי ההרגשה שהחלק שמספר על ימי המהפכה בפטרבורג נשען חזק מדי, לטעמי, על "דוקטור ז'יוואגו" יצירה האהובה עלי מאוד מאוד וקראתי בה הרבה יותר מפעם אחת. כעסי גבר כשקראתי את המשפט אצל נורית גרץ (ברגע זה אני לא מוצאת בדיוק את מספר העמוד שבו הוא כתוב, אבל אמצא): "מרוסיה נתלש (או אולי כתוב שם הועף) הגג – איפה שמעתי את המשפט הזה" כך אומר מיכאל לעצמו. המשפט הזה: "מרוסיה נתלש הגג" מופיע בדוקטור ז'יוואגו, ואמצא את מספר העמוד בספר. והנה מה שהעליתי, פרטים קטנים של תיאור האווירה והחיים בפטרבורג – המקבילים, דומים, זהים לאלה של התיאורים במוסקבה בדוקטור ז'יוואגו:
      רופא שטעה באבחנה מסוימת – ז'יוואגו צדק באבחנה.
      הרהיטים שנוסרו לעצי הסקה, הפסנתר.
      השם גורדון שהוא ידיד של מיכאל וידיד של ז'יוואגו
      הוויכוחים וניסיונות השכנוע של ידידי מיכאל להזיזו מעמדתו האדישה או הבלתי אוהדת – בדיוק כך אצל ז'יוואגו
      תיאור הצפיפות בתחנות הרכבת
      קריאה בקלאסיקונים – אצל ז'יוואגו זה קורה לא במוסקבה אלא בוואריקינו
      קריאה בייבגניי אונייגין
      תיאורים של האנשים הבאים לספרייה הציבורית
      פגישה עם קוראת בספרייה – אין כמובן להשוות בין הפגישה של מיכאל שם עם אישה שהלך לביתה אחר כך והפגישה של ז'יוואגו עם לארה ביוריאטין
      תיאור הרחובות שבכל פעם עוברת בהם הפגנה כזו או אחרת
      היונקרים ברחובות
      הכרוזים ברחובות וההודעות השונות
      דמותו של מיכאל בחלק הזה של הספר, שהוא איש שלא משתלט על גורלו, נדחף על ידי המאורעות, עומד מן הצד הספרותי של החיים. "כאילו" הוא יורי ז'יוואגו. "כאילו" בחיתוך הדיבור של מערכוני הגשש, אתה בוודאי מבין למה אני מתכוונת.
      עד כאן לעת עתה, ואם אמשיך לקרוא -נראה לי שאם אעשה זאת הרי רק מתוך כוונה לדעת עד היכן תגיע נורית גרץ ב"סחיבת" התיאורים, הרעיונות הדמויות והאווירה מפסטרנק – איווכח לדעת האם יש המשך לדבר הזה.
      אני כועסת מאוד!
      תודה
      כרמלה לכיש

    • carmelal1  On יולי 1, 2016 at 12:37 PM

      בספר "ים ביני ובינך" בעמוד 72 בפסקה השנייה בעמוד כתוב: "זה העצים והכוכבים, כולם מתפלספים, כאילו מעל רוסיה כולה הועף הגג, אפילו בנייני האבן מדברים.מיכאל ניסה להיזכר איפה שמע את זה כבר"
      ועוד מצאתי גם בספר ים ביני ובינך שיחות על המוסר הנוצרי – נושא שמופיע אצל פסטרנק בדוקאור ז'יוואגו כמה פעמים וכמה הזדמנויות.
      אמצא את "מרוסיה נתלש הגג" בדוקטור ז'יוואגו ואכתוב לך את מספר העמוד.

  • carmelal1  On יולי 2, 2016 at 1:19 PM

    מצאתי את מספר העמוד בדוקטור ז'יוואגו של פסטרנק, אשר מיכאל של נורית גרץ בעמוד 72 של הספר "ים ביני ובינך" 'ניסה להיזכר איפה שמע את זה כבר'. בעמוד 145 "בהוצאת עם עובד בתרגום צבי ארד" בפסקה האחרונה, אומר יורי ללארה המגהצת את הלבנים בבית החולים שבו שירתו שניהם:"מרוסיה כולה נתלש הגג, ואנו כולנו נמצאנו שרויים תחת כיפת השמים."
    תגיד, זו לא שערורייה? (את זה אומרת אני, לא פסטרנק…)

  • אריק גלסנר  On יולי 2, 2016 at 2:16 PM

    אם אכן יש ציטוט מ"ד"ר ז'יוואגו" וכן השפעות חזקות בתיאורי ההוויי ההיסטורי ללא נתינת קרדיט זה בעייתי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: