Monthly Archives: יולי 2016

על "רוח הרפאים של אלכסנדר וולף", של גאיטו גזדנוב, הוצאת "אחוזת בית" (מרוסית: סיון בסקין, 173 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"רוח הרפאים של אלכסנדר ווֹלף" ראה אור לראשונה ב-1947-1948 ומחברו הוא סופר רוסי גולה, יליד 1903, שחי בפריז. זוהי נובלה גמישה אף אוורירית, מהנה ומושכת מאד לקריאה, שמודרכת על ידי התאווה לספר סיפור ומשכנעת את הקורא להתמכר לפרישתו המותחת. היא נפתחת באופן הדורך-מנוחה הקלאסי הבא: "מכל הזיכרונות שלי, מכל החוויות הרבות מספור של חיי, הזיכרון המציק לי ביותר היה זיכרון הרצח היחיד שביצעתי מימיי". הפתיחה הסוחפת מתארת את המאורע שאליו מתייחסת פסקת הפתיחה. בזמן מלחמת האזרחים ברוסיה, נקלע המספר, ששירת בצבא הלבן, לחלקת ארץ שוממת ושם הותקף בידי פרש מהצבא היריב. הפרש ירה בסוסתו והתכוון לחסל אף אותו. אלא שהמספר הקדים אותו והרגו בפגיעה ממוזלת בירייה מרחוק באקדחו. הוא הספיק לבחון את פניו של מי שירה בו לפני שנמלט מהמקום עם הישמע פרסות סוסים מתקרבים. המספר הזה, כמו גזדנוב עצמו, התגלגל לבסוף לפריז, שם הוא עובד כעיתונאי אך חולם על קריירה ספרותית. והנה, כעבור שנים (העלילה מתרחשת בשנות השלושים, כך נראה) התגלגל לידיו ספר אנגלי, של סופר בשם אלכסנדר וולף, בו מתוארת לפרטי פרטים אותה התרחשות שהוא מכיר וזכרונו אינו מרפה ממנה, אלא שהיא מתוארת כמו מצדה השני, מצדו של הפרש האדום שמת לכאורה באותו דו קרב בערבה הדרום רוסית הקודרת! מי הוא אלכסנדר וולף הזה? וכך ממשיכה הנובלה המותחת כשהמספר מנסה להתחקות אחר וולף בדרכים שונות (הוא פוגש גם באקראי מכר וותיק שלו, ולבסוף מתאהב בצעירה רוסית יפה ומסתורית שאולי גם היא קשורה באותו וולף).

אבל גזדנוב אינו מסתפק בסיפור המתח והמיסתורין ששלדו שורטט לעיל. הוא כורך בעלילה סוגיות הגותיות שונות. חלקן עושות רושם ומעניינות. למשל, אותה צעירה רוסית, ילנה ניקולאייבנה, שהמספר מזהה פיצול מעניין בין עולמה הנפשי לעולמה הגופני. ילנה היא צעירה נמרצת והחלטית, אבל בחייה הפנימיים יש "מין אטיות נפשית מיוחדת במינה", איזו בוסריות וגולמנות וקושי לקבל ולהעניק חום. לדמותה של ילנה שמורים כמה תיאורים מעניינים: "לא היה אפשר לומר עליה – על כל פנים ככל שהדבר נוגע לי – שהיא מאהבת נפלאה. תגובותיה הגופניות היו אטיות, והרגעים האחרונים של ההתעלסות גרמו לה לעתים להרגיש כאב פנימי כלשהו, ואז היו עיניה נעצמות ופניה היו מתעוותות בעווית לא-רצונית. אבל ההבדל בינה לבין נשים אחרות היה בכך שהיא חוללה התגייסות מוחלטת ומתישה של כל הכוחות, כוחות הגוף והנפש, ושהקִרבה האינטימית אליה, ככה הרגשתי במעורפל, דרשה מאמץ הורס לבלי תקנה". הפיצול הזה בין גוף לנפש מאפיין גם את המספר עצמו, ואף את דמותו של וולף כפי שהיא מצטיירת לו מהסיפורים שקרא: "גורלו של אלכסנדר וולף ריתק אותי גם מפני שאני עצמי סבלתי כל ימי מפיצול בלתי-מנוצח ועיקש להחריד, שלשווא ניסיתי להילחם בו, ושהרעיל את השעות הטובות ביותר של קיומי".

זו יצירה מעניינת, אם כך, אבל שאינה נוסקת לגבהים, כפי שאולי כיוון מחברה (ואינה "יצירת מופת", כפי שמצוין בכריכה האחורית). קודם כל בולטים כאן צירופי המקרים והסנסציוניוּת. לא רק שהמספר נתקל במקרה בספר של מי שהוא סבר שמת על ידיו (וכמובן, סנסציה בפני עצמה היא "חזרתו לחיים" של וולף עצמו), הוא גם נתקל בשניים מחבריו הטובים ביותר דרך מקרה. אבל צירופי המקרים הרחוקים מסבירות הללו מקרבים, בהיותם תו עלילתי שאינו נדיר ברומנים הוויקטוריאניים, אל החולשה המרכזית של הנובלה: היותה מושפעת מיצירות מופת. ניתן למצוא כאן עקבות לתפיסות מוסריות של טולסטוי, לעניינו של דוסטוייבסקי בנפש הפושע והרוצח, אולי גם למתח בין תרבות ויצר בתפיסה הפרוידיאנית, כמו גם קורטוב קשיחות גברית המינגוויאית ואולי סימנונית, קצת השפעות של ייצוגי עולם הגנגסטרים בקולנוע ובספרות של התקופה, אולי את החומרה של הספרות הצרפתית שהתחבטה באתגר המוסרי שהציב בפניה הכיבוש הגרמני, למשל ב"שתיקת הים" של ורקור (ראוי לציין, בלי ועם קשר, שגזדנוב היה פעיל ברזיסטנס).

גם אם זיהוי המקורות המשפיעים שלעיל אינו מדויק או שלם, הרי התחושה של הגות וספרות שאולות קיימת בספר והיא גם תורמת לעתים לתחושה פומפוזית שעולה מהחלקים הפילוסופים בנובלה, גם אם בהחלט לא מכולם.

גרשון שופמן כתב פעם על ההבדל בין הוגים אמתיים, שמעסיקים אותם בעיות יסוד, והם נעזרים לפיכך בספרים של מחברים קודמים על מנת להתמודד איתן, לבין הוגים לא חשובים, שמעסיקים אותם לא הבעיות עצמן, אלא מחברים קודמים שהם רוצים להידמות אליהם, ואי לכך הם כמו נגררים לדון בבעיות יסוד שהעסיקו את אותם מחברים. משהו מהמחברים מההסוג האחרון קיים גם אצל גזדנוב.

על "אתה שוטר בירושלים", של בן פול, הוצאת "כתר" (312 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

על קו התפר בירושלים, בין העיר המערבית למזרחית, שוכן מבנה ישן ובו חיים חרדים ונוצרים, נרקומן יהודי ואתיופים לא יהודים ורוסים אחוזי כמיהות משיחיות. סכסוך משפטי ארוך שנים מתנהל על הבעלות על הבניין. ואז, כמה מקרי מוות מתרחשים במבנה, כמו גם שריפות לא מוסברות. האם אלה אכן מקרים? או שיד זדונה מבקשת לפגוע ביושבי המבנה? ואם כן, מה תכלית הפגיעה? חמדנות נדל"ניסטית שמבקשת לסלק או להבריח את שוכני המבנה? או שמא, תכנית משיחית גדולה, של יהודים רבי עוצמה אך חסרי עכבות ואחריות, תוכנית הנוגעת להר הבית ואשר ההשתלטות על המבנה היא רק חלק ממנה? על החקירה, אם בכלל יש מה לחקור, מופקד קצין משטרה בכיר, אם כי לא בכיר מאד, בשם קדוש. והוא גם המספר של הסיפור הזה.

לכאורה, אם כן, סיפור בלשי. אבל להגדיר את "אתה שוטר בירושלים" כבלש תהיה החמצה גדולה של אופיו. במובן מרכזי, העלילה, כלומר החלק המרכזי בסיפור הבלשי השגרתי, היא כאן רק אמצעי, אמתלה, להצגת מה שעומד באמת במרכז הרומן הזה: היכולת הלשונית הווירטואוזית של הסופר הכותב בעילום שמו האמתי תחת השם "בן פול". זהו ספר על יכולותיה של הספרות, של האינטליגנציה והרגישות הספרותיות, ושל העברית – זהו ספר בלשני יותר מבלשי. הנקודה הזו, "הספרותיות" של הרומן, באה לידי ביטוי נהיר בכך שהטקסט שלפנינו נכתב על ידי קדוש כספר לאחר השתתפותו בסדנה לכתיבה יוצרת; או בכך שהדמות הראשית בחקירה (ובספר, בצד המספר), נזיר נוצרי שחי במבנה המריבה, דוברת עברית שורשית וותיקה, ומאפשרת באמצעותה לסופר להפגין את ידיעת העברית שלו; או בעמידה של המספר על אופני הביטוי שלו עצמו או של בני שיחו ("סהר בן יומו, כך אמר, נעץ קצה ציפורן מוזהבת במרומי הקסטל, אני נשבע שכך אמר"). אבל הנקודה הזו באה בעצם לידי ביטוי בכל שורה בספר, שגדוש בנסיינות ספרותית (מעבר בין גוף ראשון לשני, למשל), ובמעין חדוות התבטאות צחה, רבת דקויות ופניות, ואף ראוותנית.

מה עושים עם ספר כזה? עם ספר שמתענג על אופן הסיפור שלו, שדקויותיו, שלכאורה נובעות מתאוות דיוק, למעשה אדישות במובן מסוים לעולם המיוצג שמשמש רק כאמצעי לדבר עוד, לדבר באינטנסיביות – שהריאליזם שבו הוא מעין אליבי, כאמור, תירוץ לספרותיות? מה עושים עם רומן תובעני למדי, שתחת כל משפט שבו טמונים הפתעה ועניין לקורא, דבר נדיר, שלרגעים יוצר דבר מה נדיר לא פחות, תחושה של מבט אחר על המציאות הישראלית, מנקודת מבט ארכימדית, חוץ-פלנטית (תחושה שנגרמת, חשוב להדגיש, לא מהאידיאולוגיה הפוליטית הספציפית של הרומן, שאליה אתייחס מיד, אלא, מעט בעקיפין, מקול המספר המשכיל, האנין, הנבוך מהימצאו תחת אור התכלת הישראלית העזה והמייזעת)? רומן שמצביע על השכלה רחבה, מפגין הומור ייחודי ("היבּרוּ, הוא חוזר על המילה ואתה חושב על ציפור גדולה מדדה בחול מרגל לרגל עם כנפיים מנוונות, היברו" – שימו לב איך העברית נקשרת לציפור הדודו הנכחדת גם באמצעות ה"מדדה")? רומן עשיר כל כך, אבל שמסרב להכיר בכך שרומן צריך לעתים להיות עני, להיות תחום וממוקד? רומן שהשפעותיו הספרותיות הן עדכניות למדי (ברנהרד, בולניו, זבאלד), אך, כמו מקורות ההשפעה הללו, כוחו בשטף הסיפורי עצמו ופחות ביחסיו עם המציאות החוץ-ספרותית? רומן שאינו שופך אור חדש או מדויק על המצב הישראלי למרות יומרתו לעשות זאת?

כמו בקודמו, "מלך, בלש", יש גם ב"אתה בלש בירושלים" טון פוסט-הומניסטי ומיזנטרופי כבד, תחושה פסימית ומואסת. לעתים היא מענגת מאד ("האנגלים כבר לא מאמינים באיפוק אנגלי, האנגלים נשברו, האנגלים נעשו רגשנים ללא רגש, כמו כולם"). זו וזה, הטון והתחושה, מטבע נושא הרומן דנן, ממוקדים בהווייה הישראלית, במאיסה מהשילוב של משיחיות דתית ותאוות בצע וכוחנות ובערות שמצויות במציאות הישראלית ואכן מאיימות על עתידנו ועתיד שכנינו במקום הזה. אבל התזה האידיאולוגית שניצבת בתשתית הרומן היא בעיניי לא מדויקת – המציאות הישראלית עשירה יותר, פחות קודרת. אבל גם אם התזה מדויקת היא לבטח לא מחדשת. יש אגף שלם בציבוריות הישראלית שמשמיע את הטענות הללו. וספרות גדולה צריכה להראות ולחשוף מציאות מעבר לשיח האקטואלי הרווח, גם מעבר לשוליו. כך יוצא שלמרות שהמספר (והסופר) מפגין היכרות מרשימה עם חלקים של ירושלים (בעיקר בעיר העתיקה ובאזור הר הזיתים), התחושה היא שאין כאן הארה חדשה של העיר, אין כאן סופר שמצטיין בהתבוננות, אלא באקספרסיביות, ואין כאן מבט חדש על הישראליות.

החלק הכי טוב לטעמי ב"אתה בלש בירושלים" הוא כעשרים עמודים בהם מתאר קדוש את הטיול שעשה באוסטרליה לאחר פרישתו המוקדמת מהמשטרה. שם האופי הקדחתני האופייני לקול המספר שלו, כמו גם עושר הדקויות המצויות בכל משפט, מותאמים למהירות המסע על פני היבשת הדרומית ולריבוי המראות המגוונים והמוזרים שנגלים לתייר הזר על כל צעד ושעל. המנוע הנוהם מתחבר כאן לגלגלים – המלל השוצף להתרחשות הרעננה – הסִיפֵּר למציאות.

"בן פול" הוא בעל כישורים שמותירים הרחק מאחוריו את מרביתה ככולה של הספרות העברית הנכתבת היום. שני ספריו מכילים כמה מהדפים המרשימים ביותר שנכתבו בפרוזה העברית בשני העשורים האחרונים. יש לקוות שבעתיד הנושא שיבחר יהלום את הבגד הספרותי המפואר שהוא יודע לתפור. כרגע – בגרסה הפוכה לאגדת בגדי המלך החדשים – המחלצות המפוארות הססגוניות עירומות מעט מגוף.

הערה קצרה על "הקרקס הנסתר" של ג'ניפר איגן

כיוון שלא התלהבתי מהרומן זוכה הפוליצר של הסופרת האמריקאית ג'ניפר איגן (זכה בפוליצר ב-2013 וראה אור ב"עם עובד"), "מפגש עם חוליית הבריונים", אני שמח להמליץ על רומן הביכורים שלה, מ-1995, שראה אור גם הוא ב"עם עובד" (תורגם לעברית בעקבות ההתעניינות המחודשת בארה"ב שזכה בה רומן הביכורים הזה עם זכייתה של איגן באותו פוליצר).

"הקרקס הנסתר" עוקב בגוף שלישי אחרי חייה של פיבי בת ה-18 שגרה בסן פרנסיסקו עם אמה ושחיה בצל אחותה הגדולה שהתאבדה כמה שנים קודם לכן. השנה היא 1978 ואחותה של פיבי, פיית', שנטלה חלק באירועי שנות הששים הסוערות, התאבדה באיטליה ב-1970. פיבי רדופה בדמותה הכריזמטית, בסופה האפל וברוח התקופה הסוערת ההיא.

זהו ספר על התמודדות עם אבל, שקיעה באבל, אובססיה של אבל – ואולי יציאה ממנו. וזהו ספר על האדרה של תקופה, אובססיה לתקופה, ואולי השתחררות ממנה.

אבל זה גם ספר נטול שומנים, שנע במהירות בקצב המסע שעורכת פיבי באירופה בעקבות אחותה, שאינו גולש ולו לרגע לסנטימנטליות, שהוא מרגש באמת, אותנטי, מלוטש.

והוא גם, במידת חשיבות פחותה יותר, מטעים משהו מהרוח החופשית והפוטוריזם של החוף המערבי.

לא יצירת מופת – "רק" רומן הגון, רומן הדוק וחזק ואסתטי.

ברוריה בן-ברוך תרגמה בצחות עברית יוצאת דופן. 411 עמ'.

הערה על הצורך לתרגם את "האלגיות הגוטנברגיות"

ספר המסות הזה, מ-1996, של מבקר הספרות האמריקאי, סוון בירקרטס, שאני מסיים כעת את קריאתו בפעם השנייה (בפעם הראשונה – למרבה האירוניה – בקינדל; בפעם השנייה – לתיקון האירוניה – בספר פיזי), הוא הניתוח המעניין ביותר, המעמיק ביותר, של מצבה של הקריאה בספרות בעידן הנוכחי. זה ניתוח "פנומנולוגי" של הקריאה (מילה, שכמו המילה "מטפיזי", אני מבין אותה, אם אני מבין אותה, כמילה נרדפת ל"מעמיק לאין שיעור").

אבל זה גם יותר מניתוח מרשים ביותר של חוויית הקריאה ברומנים בכלל, ובפרט בעידן מוסח-הדעת, האינטר-סובייקטיבי, מופצץ האימג'ים והמידע שלנו.
זה ספר שמשתמש במצבה העגום של הקריאה הרצינית בעידן שלנו כנקודה ארכימדית לביקורת חברתית מקיפה.

זהו אחד מאותם ספרים מעט קודרים שיוצרים התרוממות רוח מיוחדת: הקדרות נפלטת החוצה באמצעותם, מקבלת צורה, מקבלת "אחרות", והנפש חולשת עליה.

יש קומץ של ספרים ש"חייבים לתרגם" ו"האלגיות הגוטנברגיות" הוא אחד מהם.

לדף הספר ב"אמזון"

על "המקום הכי טוב בעולם", של איילת צברי, הוצאת "עם עובד" (253 עמ', מאנגלית: ברוריה בן-ברוך)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בשיר הזעם שלו מ-1905, "אכן גם זה מוּסר אלוהים", כותב ביאליק על הגירת כוחות היצירה היהודיים מהחברה היהודית החוצה. "וַאֲשֶׁר יִגְדַּל מִבְּנֵיכֶם נֶשֶׁר וְעָשָׂה כָנָף – מִקִּנּוֹ תְשַׁלְּחוּהוּ לָנֶצַח; וְגַם כִּי-יַמְרִיא, צְמֵא שֶׁמֶשׁ וְאַדִּיר, בַּמָּרוֹם – לֹא-אֲלֵיכֶם הַמְּאוֹרוֹת יוֹרִיד". האמנים הנשריים לא מוצאים את מקומם בחברה היהודית ומשולחים ממנה, כך שאת המאורות הם מורידים מהשמיים ביצירותיהם לזרים (אגב, האם ביאליק הוא המקור למשפט ב"ירח" של שלמה ארצי: "עוד תוריד את הירח בשבילם"?). חשוב לציין שביאליק אינו מבקר ומוכיח רק את החברה היהודית, שגורמת לבניה המוכשרים לברוח ממנה החוצה, אלא גם את האמנים היוצאים עצמם, שעוברים אל מחנה האויב: "ושְׁפַכְתֶּם אֶת-רוּחֲכֶם עֲלֵי כָל-שֵׁישׁ נֵכָר, וּבְחֵיק אֶבֶן זָרָה אֶת-נַפְשְׁכֶם תְּשַׁקֵּעוּ; וּבְעוֹד בְּשַׂרְכֶם מְטַפְטֵף דָּם בֵּין שִׁנֵּי זוֹלְלֵיכֶם – תַּאֲכִילוּם גַּם-אָכוֹל אֶת-נִשְׁמַתְכֶם".

יותר ממאה שנים אחר כך, ובסיטואציה היסטורית שונה לחלוטין והרבה פחות דרמטית, תודה לאל, אני לא יכול להימנע מהתהייה האם אנחנו לא צריכים להיות מודאגים ממה שהוא אולי ניצנים של תופעה ספרותית: מעבר של כותבים ישראליים (למעשה, כותבות, ומעניין אם זו מקריות גרידא) לכתיבה באנגלית. זהו ספר הפרוזה השלישי שאני מבקר בשנתיים האחרונות של כותבות ישראליות צעירות שספריהן עשו חיל בחו"ל ומתורגמות בחזרה לעברית (קדמו לצברי "עם הנצח לא מפחד" של שני בוינג'ו ו"ניו יורק 1 תל אביב 0" של שלי אוריה). בקיצור, האם כותרת ספרה של אוריה אינה צריכה להדאיג אותנו? ואף כותרת ספרה של צברי עצמה (שמתייחסת למחוז בקנדה)? האם הצטמצם מרחב המחיה היצירתי בעברית עד כדי כך שחלק מעתודות הנשרים שלנו צריך להמריא מעבר לאטלנטי? האם איננו שוקעים יותר בחשיכה כשהמאורות מוּרדים על הראשים בברוקלין ולא בפתח תקווה? האם הספרות נתפסת יותר ויותר כמותרות בארץ העברים ויוצריה מחפשים להם לפיכך תרבויות נינוחות ועשירות יותר בחומר וברוח ("culture follows money" כפי שהתנסח סקוט פיצ'ג'רלד שהתעניין בשני התחומים האלה)? ואולי אין צורך להיתפס לבהלה אלא לראות בכל זה תוצאה טבעית של גלובליזציה וקיצורי המרחב והזמן שכרוכים בה? ואולי אף קרתנות ישראלית שמתמקדת בכל "הצלחה" של ישראלים בחו"ל?

צברי, כמו בוינג'ו – אוריה מעט פחות משתיהן – עוסקת בסיפוריה הקצרים בישראל ובישראלים. חלק ניכר מהסיפורים, וזו תכונה שמעניקה לכידות לקובץ, עוסק בישראלים מהגרים ונודדים. ב"ברית מילה" מתוארת אישה ישראלית ממוצא תימני שנוסעת לבקר את בתה המהגרת בקנדה ומגלה לזוועתה שאין בכוונת בתה למול את בנה. בסיפור אחר מציג מהגר ישראלי צעיר, שהגיע לביקור בישראל, לאביו המאצ'ו וגימלאי צה"ל את חברתו הקנדית, ומגלה לעלבונו שהבחורה הפמיניסטית והנאורה דווקא מתרשמת מהגבריות המתפרצת של האב.

צברי כותבת במקצוענות. זהו תוצר מוצלח של סדנת כתיבה. אני לא כותב את זה בביקורת. לכל היותר בביקורתיות עדינה. הדבר ניכר בייחוד בסופי הסיפורים שיוצרים כמעט תמיד טעם "מתוק-חמוץ". סופים "בוגרים" של השלמה, או נחמה מסוימת, או פיוס או הפוגה רגעיים. אבל הדמויות בנויות היטב, מושכות העלילה מוחזקות במהודק בידיה של הסופרת, הלבטים של הדמויות מעניינים ומעוררי אהדה. צברי גם מגוונת את תמת ההגירה שבבסיס הספר על ידי מתיחתה למחוזות מעניינים ופחות צפויים. סיפור אחד כאן, לפיכך, מוקדש למהגרת אל ישראל, לאישה פיליפינית שמטפלת בקשישה ישראלית, סיפור אחר מפגיש בין בת מהגרים מישראל לקנדה השוהה בארץ לבין נערה יוצאת ברית המועצות לשעבר. בסיפור מקורי מאד אחר נפגשת ישראלית שחיה בהודו בבחור בריטי ממוצא הודי, ואילו בסיפור נוסף ישראלית שגדלה כפעוטה בסיני לפני הנסיגה הישראלית משם תוהה על הקשר בין ידיד המשפחה הבדואי ואמה שלה. ההגירה אינה רק מישראל כי אם גם אליה, תמת ההגירה כוללת גם את תאוות הנדודים הישראליים למזרח, ואף, בסיפור הפותח, את ה"הגירה" מהחברה החילונית לחברה הדתית בתוך ישראל, בדמותה של חוזרת בתשובה. ייחוד נוסף שמצוי בקובץ הוא שהישראלים של צברי הם בעיקר יהודים ממוצא תימני, שהם או אבותיהם או סביהם היגרו בעצמם לישראל בראשית ימיה של המדינה. יש רגעים שצברי נוגעת בנושא המתח העדתי בישראל, או בגלל עניין אמיתי בנושא או בניסיון לתפוס טרמפ על "פוליטיקת הזהויות" (נושא שאינו זר לקוראיה באנגלית), וקרוב לוודאי בגלל שניהם, אבל, למרבה המזל, הנגיעות הללו לא משתלטות לעולם על הסיפור; הדמויות של צברי אינדיבידואליות וייצוגיות בו זמנית במינונים מוצלחים.

עם זאת: המקום של הצבא, המלחמות, הפיגועים, בקובץ גדול. מצד אחד, זו כנראה המסגרת הפוליטית-חברתית שבתוכה צריך לקרוא את הקובץ, המסגרת הפוליטית-חברתית שהנביעה את העיסוק בהגירה עצמה: "אלה היו שנות התשעים: מלחמת המפרץ הסתיימה, רבין נבחר לראשות הממשלה, וכולם חשבו שהשלום בפתח ותכף נחגוג בביירות, נאכל חומוס בדמשק וניסע לטורקיה לאורך חופי הים התיכון. תל אביב התחילה להתפרסם כבירת מסיבות […] יותר מעשר שנים אחר כך, רבין נרצח בהפגנת שלום; מחבלים מתאבדים מתפוצצים באוטובוסים ובבתי קפה".

ומצד אחר, זו אולי חולשה מסוימת בעיני קורא ישראלי של ספר שנועד במקורו לקהל שאינו כזה. לעיני התייר התרבותי, כלומר קורא הספרות, משורטטים הקווים הגדולים (צבא, פיגועים וכדומה). הפניית העורף המפורסמת של פנחס שדה ב"החיים כמשל" לתיאור מלחמת העצמאות (שבה השתתף באופן פעיל והיא מצויה בלב הרצף הכרונולוגי של הרומן) נובעת מתפיסת העולם האינדיבידואליסטית הקיצונית שלו, אבל גם משום שהוא אינו "הסופר הישראלי" הכותב על ישראל לקוראים שאינם ישראליים; הוא היה נשר ששאף להוריד את המאורות בשביל קוראיו העבריים.

מודעה על ארבע הרצאות שלי ב"מדיטק" בחולון

בקישור המצורף מודעה על ארבע הרצאות שלי על ספרות מקורית ומתורגמת ב"מדיטק" בחולון בין אוקטובר 2016 לינואר 2017

לשרוד את הילדות בשכונת עוני בנפולי של שנות החמישים
על הספר "החברה הגאונה" מאת אנה פרנטה
6.10.16

גבריות ישראלית רגישה ומרגשת
מפגש עם ניצן ויסמן על ספרו "ארוחת בוקר ישראלית"
3.11.16

פה ושם או שמא מדינה אחת?
מפגש עם ניר ברעם על ספרו "הארץ שמעבר להרים"
1.12.16

משבר גיל החמישים של טולסטוי ופרישתו הכנה והנוקבת ב"וידוי"
על ה"וידוי", בתוך "כתבי הגות" מאת לב טולסטוי
5.1.17

הנה הקישור

מודעה על סדרת הרצאות שלי ב"בית אריאלה" ב-2016-2017

מועדון הספר: הטוב, החדש והמעניין

סדרת מפגשים לדיון בספרות מקור ובספרות מתורגמת שראתה אור בשנים האחרונות. המפגשים יתמקדו בספרים חדשים או חדשים יחסית (כולל תרגומים חדשים), כאלה שיש בהם מורכבות ועניין מעבר לחידוש שבהופעתם. אחדים מן הסופרים בספרי המקור יתארחו בסדרה. המפגשים יתקיימו בימי רביעי בין עשר וחצי בבוקר לשתיים עשרה בצהריים ב"מרכז ברודט", צייטלין 22, תל אביב.
בין הספרים שיידונו במסגרת הסדרה: "אמה" מאת ג'יין אוסטין, "אויבי הציבור" מאת מישל וולבק וברנאר-אנרי לוי, "כתבי הגות" מאת לב טולסטוי, "הסיפור של שם-המשפחה החדש" מאת אלנה פרנטה ו"גבר מאוהב" של קארל אובה קנאוסגורד.

והנה רשימת המפגשים והספרים המעודכנת:

21.12.16         מפגש עם הסופר יוסף בר יוסף לדיון בספר "הזקן הזה הקירח על האופניים"

4.1.17             "גבר מאוהב" מאת קרל אובה קנאוסגורד

18.1.17           "הסיפור של שם-המשפחה החדש" מאת אלנה פרנטה

8.2.17             מפגש עם הסופר ניר ברעם לדיון בספר "הארץ שמעבר להרים"

22.2.17           "טובת הילד" מאת איאן מקיואן

8.3.17           מפגש עם הסופרת צרויה שלו לדיון בספר "כאב"

22.3.17           "בית יעקוביאן" מאת עלאא אל-אסוואני

5.4.17             "אמה" מאת ג'יין אוסטן

19.4.17           "הקרקס הנסתר" מאת ג'ניפר איגן

3.5.17             "וידוי" מאת לב טולסטוי בתוך "כתבי הגות"

17.5.17           "אויבי הציבור" מאת מישל וולבק וברנאר-אנרי לוי

14.6.17           הכרך השלישי של "המסות" מאת מישל דה מונטיין

פרטים נוספים בקישורים:

מפגשי 2016 2017

מועדון הספר הטוב