הערה קצרה על "הקרקס הנסתר" של ג'ניפר איגן

כיוון שלא התלהבתי מהרומן זוכה הפוליצר של הסופרת האמריקאית ג'ניפר איגן (זכה בפוליצר ב-2013 וראה אור ב"עם עובד"), "מפגש עם חוליית הבריונים", אני שמח להמליץ על רומן הביכורים שלה, מ-1995, שראה אור גם הוא ב"עם עובד" (תורגם לעברית בעקבות ההתעניינות המחודשת בארה"ב שזכה בה רומן הביכורים הזה עם זכייתה של איגן באותו פוליצר).

"הקרקס הנסתר" עוקב בגוף שלישי אחרי חייה של פיבי בת ה-18 שגרה בסן פרנסיסקו עם אמה ושחיה בצל אחותה הגדולה שהתאבדה כמה שנים קודם לכן. השנה היא 1978 ואחותה של פיבי, פיית', שנטלה חלק באירועי שנות הששים הסוערות, התאבדה באיטליה ב-1970. פיבי רדופה בדמותה הכריזמטית, בסופה האפל וברוח התקופה הסוערת ההיא.

זהו ספר על התמודדות עם אבל, שקיעה באבל, אובססיה של אבל – ואולי יציאה ממנו. וזהו ספר על האדרה של תקופה, אובססיה לתקופה, ואולי השתחררות ממנה.

אבל זה גם ספר נטול שומנים, שנע במהירות בקצב המסע שעורכת פיבי באירופה בעקבות אחותה, שאינו גולש ולו לרגע לסנטימנטליות, שהוא מרגש באמת, אותנטי, מלוטש.

והוא גם, במידת חשיבות פחותה יותר, מטעים משהו מהרוח החופשית והפוטוריזם של החוף המערבי.

לא יצירת מופת – "רק" רומן הגון, רומן הדוק וחזק ואסתטי.

ברוריה בן-ברוך תרגמה בצחות עברית יוצאת דופן. 411 עמ'.