על "אתה שוטר בירושלים", של בן פול, הוצאת "כתר" (312 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

על קו התפר בירושלים, בין העיר המערבית למזרחית, שוכן מבנה ישן ובו חיים חרדים ונוצרים, נרקומן יהודי ואתיופים לא יהודים ורוסים אחוזי כמיהות משיחיות. סכסוך משפטי ארוך שנים מתנהל על הבעלות על הבניין. ואז, כמה מקרי מוות מתרחשים במבנה, כמו גם שריפות לא מוסברות. האם אלה אכן מקרים? או שיד זדונה מבקשת לפגוע ביושבי המבנה? ואם כן, מה תכלית הפגיעה? חמדנות נדל"ניסטית שמבקשת לסלק או להבריח את שוכני המבנה? או שמא, תכנית משיחית גדולה, של יהודים רבי עוצמה אך חסרי עכבות ואחריות, תוכנית הנוגעת להר הבית ואשר ההשתלטות על המבנה היא רק חלק ממנה? על החקירה, אם בכלל יש מה לחקור, מופקד קצין משטרה בכיר, אם כי לא בכיר מאד, בשם קדוש. והוא גם המספר של הסיפור הזה.

לכאורה, אם כן, סיפור בלשי. אבל להגדיר את "אתה שוטר בירושלים" כבלש תהיה החמצה גדולה של אופיו. במובן מרכזי, העלילה, כלומר החלק המרכזי בסיפור הבלשי השגרתי, היא כאן רק אמצעי, אמתלה, להצגת מה שעומד באמת במרכז הרומן הזה: היכולת הלשונית הווירטואוזית של הסופר הכותב בעילום שמו האמתי תחת השם "בן פול". זהו ספר על יכולותיה של הספרות, של האינטליגנציה והרגישות הספרותיות, ושל העברית – זהו ספר בלשני יותר מבלשי. הנקודה הזו, "הספרותיות" של הרומן, באה לידי ביטוי נהיר בכך שהטקסט שלפנינו נכתב על ידי קדוש כספר לאחר השתתפותו בסדנה לכתיבה יוצרת; או בכך שהדמות הראשית בחקירה (ובספר, בצד המספר), נזיר נוצרי שחי במבנה המריבה, דוברת עברית שורשית וותיקה, ומאפשרת באמצעותה לסופר להפגין את ידיעת העברית שלו; או בעמידה של המספר על אופני הביטוי שלו עצמו או של בני שיחו ("סהר בן יומו, כך אמר, נעץ קצה ציפורן מוזהבת במרומי הקסטל, אני נשבע שכך אמר"). אבל הנקודה הזו באה בעצם לידי ביטוי בכל שורה בספר, שגדוש בנסיינות ספרותית (מעבר בין גוף ראשון לשני, למשל), ובמעין חדוות התבטאות צחה, רבת דקויות ופניות, ואף ראוותנית.

מה עושים עם ספר כזה? עם ספר שמתענג על אופן הסיפור שלו, שדקויותיו, שלכאורה נובעות מתאוות דיוק, למעשה אדישות במובן מסוים לעולם המיוצג שמשמש רק כאמצעי לדבר עוד, לדבר באינטנסיביות – שהריאליזם שבו הוא מעין אליבי, כאמור, תירוץ לספרותיות? מה עושים עם רומן תובעני למדי, שתחת כל משפט שבו טמונים הפתעה ועניין לקורא, דבר נדיר, שלרגעים יוצר דבר מה נדיר לא פחות, תחושה של מבט אחר על המציאות הישראלית, מנקודת מבט ארכימדית, חוץ-פלנטית (תחושה שנגרמת, חשוב להדגיש, לא מהאידיאולוגיה הפוליטית הספציפית של הרומן, שאליה אתייחס מיד, אלא, מעט בעקיפין, מקול המספר המשכיל, האנין, הנבוך מהימצאו תחת אור התכלת הישראלית העזה והמייזעת)? רומן שמצביע על השכלה רחבה, מפגין הומור ייחודי ("היבּרוּ, הוא חוזר על המילה ואתה חושב על ציפור גדולה מדדה בחול מרגל לרגל עם כנפיים מנוונות, היברו" – שימו לב איך העברית נקשרת לציפור הדודו הנכחדת גם באמצעות ה"מדדה")? רומן עשיר כל כך, אבל שמסרב להכיר בכך שרומן צריך לעתים להיות עני, להיות תחום וממוקד? רומן שהשפעותיו הספרותיות הן עדכניות למדי (ברנהרד, בולניו, זבאלד), אך, כמו מקורות ההשפעה הללו, כוחו בשטף הסיפורי עצמו ופחות ביחסיו עם המציאות החוץ-ספרותית? רומן שאינו שופך אור חדש או מדויק על המצב הישראלי למרות יומרתו לעשות זאת?

כמו בקודמו, "מלך, בלש", יש גם ב"אתה בלש בירושלים" טון פוסט-הומניסטי ומיזנטרופי כבד, תחושה פסימית ומואסת. לעתים היא מענגת מאד ("האנגלים כבר לא מאמינים באיפוק אנגלי, האנגלים נשברו, האנגלים נעשו רגשנים ללא רגש, כמו כולם"). זו וזה, הטון והתחושה, מטבע נושא הרומן דנן, ממוקדים בהווייה הישראלית, במאיסה מהשילוב של משיחיות דתית ותאוות בצע וכוחנות ובערות שמצויות במציאות הישראלית ואכן מאיימות על עתידנו ועתיד שכנינו במקום הזה. אבל התזה האידיאולוגית שניצבת בתשתית הרומן היא בעיניי לא מדויקת – המציאות הישראלית עשירה יותר, פחות קודרת. אבל גם אם התזה מדויקת היא לבטח לא מחדשת. יש אגף שלם בציבוריות הישראלית שמשמיע את הטענות הללו. וספרות גדולה צריכה להראות ולחשוף מציאות מעבר לשיח האקטואלי הרווח, גם מעבר לשוליו. כך יוצא שלמרות שהמספר (והסופר) מפגין היכרות מרשימה עם חלקים של ירושלים (בעיקר בעיר העתיקה ובאזור הר הזיתים), התחושה היא שאין כאן הארה חדשה של העיר, אין כאן סופר שמצטיין בהתבוננות, אלא באקספרסיביות, ואין כאן מבט חדש על הישראליות.

החלק הכי טוב לטעמי ב"אתה בלש בירושלים" הוא כעשרים עמודים בהם מתאר קדוש את הטיול שעשה באוסטרליה לאחר פרישתו המוקדמת מהמשטרה. שם האופי הקדחתני האופייני לקול המספר שלו, כמו גם עושר הדקויות המצויות בכל משפט, מותאמים למהירות המסע על פני היבשת הדרומית ולריבוי המראות המגוונים והמוזרים שנגלים לתייר הזר על כל צעד ושעל. המנוע הנוהם מתחבר כאן לגלגלים – המלל השוצף להתרחשות הרעננה – הסִיפֵּר למציאות.

"בן פול" הוא בעל כישורים שמותירים הרחק מאחוריו את מרביתה ככולה של הספרות העברית הנכתבת היום. שני ספריו מכילים כמה מהדפים המרשימים ביותר שנכתבו בפרוזה העברית בשני העשורים האחרונים. יש לקוות שבעתיד הנושא שיבחר יהלום את הבגד הספרותי המפואר שהוא יודע לתפור. כרגע – בגרסה הפוכה לאגדת בגדי המלך החדשים – המחלצות המפוארות הססגוניות עירומות מעט מגוף.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רונית  On יולי 29, 2016 at 8:47 AM

    יופי של ביקורת תודה רבה. שמעתי קטע מראיון שלך ברדיו, והיה כולו שבחים, ואילו בביקורת שכאן השבחים למעשה מגודרים בתוך הסתייגויות, ואני שמחה שפתחתי את הדף הזה, שמחדש לי.

  • עמיחי  On אוגוסט 1, 2016 at 8:49 AM

    אריק, ביקורת מצויינת. תודה רבה. הזדהיתי מאד עם המשפט שכתבת "אין כאן הארה חדשה של העיר, אין כאן סופר שמצטיין בהתבוננות, אלא באקספרסיביות, ואין כאן מבט חדש על הישראליות." בעיניי זהו ספר טווסי ומאוהב בעצמו. ההצגה העשירה עד להתפקע של המגוון הדתי-עדתי הירושלמי אינו אלא אוסף קלישאות ממוחזרות שמזכירות את היצע הסיורים של יד בן-צבי. אכזבה גדולה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: