על "תשרין", של איימן סיכסק, הוצאת "אחוזת בית" (224 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן של סיכסק בנוי מפרקים קצרים ולא ממוספרים, כשהוא עובר בפרקים האלה לא רק בין התודעות וזוויות-הראייה של הדמויות הראשיות אלא גם בין אופני סיפור שונים: ציטוט של מכתבים, דיאלוגים טלפוניים בין דמויות ללא התערבות המחבר, הודעות משיבון מונולוגיות, סיפור בגוף שלישי בידי מספר חיצוני, תיאורי חלום. המעברים הללו בין תודעות ואופני סיפור, כמו גם קיצורם המוזכר של הפרקים, יוצרים באופן בסיסי חווית קריאה משוחררת, אוורירית וערנית.

"תשרין" מתמקד בחמישה בני משפחה ערבית-ישראלית אחת. וואחיד, הגיבור הראשי, הוא יליד יפו וכיום הוא כימאי שעובד באוניברסיטת חיפה. הוא נשוי לעובדת סוציאלית בשם רנין, במקור מעיילבון שבגליל, והם גרים יחדיו בחיפה. לזוג אין ילדים אבל רנין גילתה זה עתה שהיא בהיריון. לוואחיד אח בכור בשם זוהיר, מכור לשעבר לסמים, שאסור בכלא השרון (זו ההצדקה הריאליסטית לשימוש במכתבים, הנשלחים מהכלא ואליו). לזוהיר אישה בשם הודא, בת דודתו ואם ילדיו שחיה איתם ביפו. הדמות החמישית היא נוואל, אמם של וואחיד וזוהיר. מוקדי העלילה הם שניים: ניסיון התחקותו של וואחיד אחרי נסיבות הרצח של דודתו נדיה, ביפו של סוף שנות הששים, הרבה לפני שנולד. האם נרצחה נדיה בידי בעלה על "כבוד המשפחה", בגלל שהוא חשד בה בניאוף? מוקד העלילה השני גם הוא קשור בסוד: רומן מחוץ לנישואים שפותח בו וואחיד עם צעירה יהודייה מחיפה. וואחיד הוא מישהו שלא רק מחפש לגלות סודות, אלא מישהו, כפי שמגדירה זאת רנין, שזקוק לסודות בחייו, ושאולי כך הם הגברים בכלל: "אמה אמרה לה פעם שכל גבר צריך לחשוב שיש לו סוד או שניים שהוא לא חולק עם אשתו, שזה מאשש בלבו את גבריותו ונותן לו אשליה של עצמאות, ושבגלל זה היא לא אומרת לאביה שהיא יודעת על חפיסת הסיגריות שהוא מחביא בין העציצים בגינה".

ערבים כבני אדם אינדיווידואליים, זו מעלתו הנוספת של הרומן. סוגיית הזהות הלאומית, סוגיית המיעוטיוּת, של הדמויות הראשיות היא משנית רוב הרומן. ואולי זו המחאה הפוליטית הטובה ביותר שיכול ליצור סופר ערבי-ישראלי? הצגת הערבים בסיפורו כבני אדם מלאים, לא כאילוסטרציות פוליטיות. הצגת חייהם וחיי הרגש שלהם, ובחופשיות, כך שהסופר אינו נמנע מהצגת חלקים לא תמימים בחיים האלה (אלה לא "דמויות מופת"). אולי המחשה ספציפית טובה ליכולת הזו של סיכסק לעסוק בגיבוריו לא כ"ערבים-ישראליים" היא המתנה שקונה רנין לוואחיד: ספר שירים בעברית של המשורר אברהם סוצקבר. הגיבורים של סיכסק לא כפויים לקרוא את מחמוד דרוויש, אלא לבחור כפי טעמם. יחסים בין בני זוג נשוי, יחסים בין אחים השונים מאד זה מזה, יחסים בין בנים לאמהות, יחסים בין בני אדם לבעלי חיים (יש כאן שני תיאורים חזקים כאלה), יחסים בין אדם לעבודתו ("הראו לנו ניסוי פשוט בכימיה אורגנית: בידוד הַליקוֹפֶּן מכמות קטנה של ממרח עגבניות. ליקופן זה הפיגמנט שנותן לעגבנייה את הצבע האדום המבריק שלה […] אני חושב שאז החלטתי שזה מה שאני רוצה ללמוד. כשראיתי איך אפשר לבודד חומר יסוד, לפרק ולהשחית אותו במידה מבוקרת, ובסופו של דבר – לחלץ ממנו את מהותו. הפיגמנט האדום נשלף מהממרח בתהליך פולשני ומדוד, וזאת הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהרגשתי שאני רואה משהו יפהיפה, נשגב") – נמצאים בלב הספר הזה. לא יחסים בין אדם ללאום שלו, בין ערבי ליהודים.

או שמא לא כך הוא? יש יסוד ערמומי ברומן הזה, שתורם לכוחו הכללי. כי מתחת לחיים האינדיבידואליים הפרטיים זורמת, הרחק מתחת ולעתים קרוב יותר, המציאות הלאומית. אולי נדיה נרצחה לא בגלל שבגדה בבעלה העזתי, אלא בגלל שהתנגדה לפעילותו הלאומנית, לרצח של סוחר קרקעות ערבי שמכר את אדמות יפו ליהודים שבעלה השתתף בו? והרי גם העניין בספר של סוצקבר, משורר יידיש שראה כיצד שפתו הולכת ונכחדת מהעולם, לא בלתי קשור למצבה של הערבית שנדחקת ממקומה על ידי העברית הישראלית, כפי שחשה רנין.

בצד מעלותיו המוזכרות, הרומן סובל מכמה חולשות. ראשית, הקלישאה הבסיסית של "הסוד המשפחתי", של "שובו של המודחק" וכולי. נכון, סוד משפחתי אפל ניצב בתשתיתם של רומנים רבים. אבל רומנים רבים כאלה הם אכן נוסחתיים ובינוניים בדיוק משום כך. חולשה נוספת היא הסיגור של העלילה. בלי לחשוף אותו כאן, אומר שיש בו דבר מה מוקצן ומלודרמטי ואף לא לגמרי סביר, בניגוד לגוף הרומן המאוזן והסבלני.

כשראה אור רומן הביכורים של סיכסק, "אל יפו", לפני שנים אחדות, תהיתי אם אין זו יצירה מינורית מדי, חסרת נוכחות, והאם לולי "פוליטיקת הזהויות" היה הסופר – סופר (הן בעיני עצמו, והן בעיני הוצאת הספרים שהוציאה את ספרו לאור). "תשרין" פתר לי את התהייה: הכישרון הספרותי קיים. ואף פועם – חלקים נרחבים כאן מציגים גמישות של "חי הנושא את עצמו". יש לקוות ואף לצפות שהכישרון הספרותי יתנפה ויתחדד ויצטלל בעתיד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ראובן מירן  On אוגוסט 12, 2016 at 1:24 PM

    שלום אריק,

    תודה רבה על רשמתך-התרשמותך מ"המלשין" של קונרד.
    מקווה שתלה גם אותה ב"מבקר חופשי".
    שמחנומאוד שכך התרשמת וכתבת.

    בברכה,

    שושי וראובן מירן

  • ראובן מירן  On אוגוסט 12, 2016 at 1:41 PM

    אריק, האם אתה מכיר את:

    http://www.nahar.co.il/64.html

    קונרד נוסף שהוצאנו בנהר – האידיוטים ואנרכיסט – שני סיפורים מן המוקדמים שלו.

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 12, 2016 at 3:30 PM

    שלום ראובן ושושי, בוודאי, אעלה את הרשימה על קונרד בשבוע הבא!

    את שני הסיפורים המוקדמים לדעתי לא קראתי.

  • שפי  On אוגוסט 20, 2016 at 8:58 AM

    בשנים האחרונות כמעט שלא הזדמנתי לבלוג שלך, שפעם הייתי מקוראיו ואף ממגיביו הקבועים. אתמול חיפשתי דרך גוגל רשימות על "התחתנתי עם קומוניסט" של פיליפ רות', שהוא אחד הרומנים הטובים ביותר שקראתי מימיי (וקראתי די הרבה…). ברשימתך על הרומן הזה אין שום דבר שלא הסכמתי לו, וגם זה משהו. כל פעם שאני ממליץ/ משאיל/ קונה למישהו את הרומן הזה אני מרגיש צורך להפנות תשומת לב לכך שכל הגיבורים שלו, ללא יוצא מן הכלל, הם יהודים. כי בשונה מאשר בכל ספריו האחרים (המוכרים לי), את היותם יהודים הוא מציין בהכי אגביות וקיצור ולקוניות שאפשר, כאילו שזה לא משנה, אבל כמובן, אם כולם, אם המעגל סגור אז זה כן משנה… אני זוכר שהייתי זקוק לרגע של התרכזות מיוחדת בשביל להבחין בכך, תחושה של הארה… ואילו בשבילך עושה רושם שזה בא בקלות… אחר כך הקלקתי לראש הבלוג וקראתי את הרשימה הזאת על "תשרין", שעדיין לא קראתי, ומצאתי אותך אומר משהו דומה למה שאמרתי עכשיו על "התחתנתי". על כל פנים סייד קשוע מאוד מושפע מפיליפ רות'…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: