על "הרומנטיקן", של מריו ורגס יוסה, הוצאת "אחוזת בית" (מספרדית: עינת טלמון, 360 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הנאת קריאה גדולה מאד מסב הספר החדש של חתן פרס נובל הפרואני, מריו ורגס יוסה. התגעגעתי לספר בהפסקות הקריאה הבלתי נמנעות. הספר ראה אור במקור הספרדי ב-2013, כשהסופר בן שבעים ושבע, אבל כוחו, מסתבר, עוד במותניו, ואם לא שם אז לבטח בידיו הכותבות. זו הנאת קריאה בסיסית, יצרית, המבוססת על עלילה מותחת ודמויות ציוריות ויצריות ומסתייעת (ההנאה כלומר) במבנה הכפול של העלילה, שמאוורר את הרומן ויוצר בקורא תהייה על הקשר בין שני חלקיה.

בחלק אחד של הספר מסופר על איש עסקים קטן, בעליה של חברת הסעות מהעיר פֹיוּרָה שבפרו, בשם פֶליסיטו יאנָקֶה. פליסיטו גדל בעוני גדול, אך זכה באב מסור מאין כמוהו שהתעקש על חינוכו של בנו (אמו נטשה אותו). כיום, כשהוא בן חמישים וחמש עסקיו משגשגים. פליסיטו אף מחזיק פילגש צעירה ומצודדת בדירה שהוא שוכר עבורה בעיר, מממן את חייה ומעניק לה חירות מחוץ לזמני פגישתם השבועית. אלא שהרומן נפתח – יוסה כמו סופר שועל ומיומן לא מבזבז זמן על אקספוזיציה – במכתב סחיטה שהוא מקבל בבוקר לא עבות אחד. אלמונים תובעים ממנו דמי חסות חודשיים. אך לא איש כפליסיטו ייכנע, נאמן למצוותו של אביו הנערץ המנוח ("אל תיתן לאיש לרמוס אותך") הוא מסרב לשלם. והעניינים מסתבכים והולכים. מי הם הסחטנים? האם המשטרה, שעושה בתחילה רושם נרפה ומושחת, תלכוד אותם? והאם יחרבו עד אז עסקיו של פליסיטו?

ובינתיים בעיר הבירה לימה, בקו העלילה השני, בעליה העשיר של חברת ביטוח משגשת, איסמאל קרֶרָה, גבר בשנות השמונים לחייו, מבקש מידידו ועמיתו לעבודה העומד בפני פרישה, ריגובֵרטו, בקשה מפתיעה. איסמאל, מסתבר, עומד להינשא עם המשרתת הצעירה בביתו, ארמידה והוא מבקש מריגוברטו להיות עד בחתונתו. הבקשה מפתיעה וגם צופנת סכנות. שני בניו של איסמאל, שני לא יוצלחים בעלי נטיות עברייניות, ייאבקו מן הסתם בנישואין האלה בכל כוחם. וכך אכן קורה. ריגוברטו מצדו, אדם שוחר תרבות באופן קנאי, שהקריירה המשגשגת שלו בחברת הביטוח נתפסת בעיניו כהחמצת ייעודו האמנותי, שקוע בצרות-בנים בעצמו. בנו בן החמש עשרה מדווח לו על פגישות מפתיעות ולא סבירות עם אדם מסתורי. האם הבן הוזה את הפגישות? ומה שורש ההזיה? האם הוא סבור שהוא פוגש בשטן? במלאך? ואולי, כתוצאה מסיבוך של גיל ההתבגרות, הבן עובד על אביו ומנסה למשוך את תשומת לבו בדרך מעוקמת?

יוסה הוא ממזר גדול בספר הזה. הוא מודע לחלוטין שלסוגה שבה נכתבות העלילות שלעיל ישנו שם דרום אמריקאי מובהק. משרתות שעולות לגדולה, פילגש זוהרת ומסוכנת, בנים עוינים שאולי נולדו לאבות אחרים בכלל, פשע וסקס, עושר ועוני, רמזים לעל טבעי. כך מהרהר ריגוברטו המשכיל, בהערה שהוחדרה בתשומת לב מיוחדת לרומן: "איזה סיפורים מזמנת לנו המציאות. לא יצירות מופת, אלא סיפורים שדומים יותר לטלנובלות מוונצואלה, ברזיל, קולומביה ומקסיקו מאשר ליצירות של סרוונטס וטולסטוי. אבל הם לא כל כך רחוקים מאלה של אלכסנדר דיומא, אמיל זולא, צ'רלס דיקנס או פֶּרֶס גַלדוֹס". סרוונטס הקדיש את יצירתו למלחמה בתשוקה לסיפורים יוצאי דופן (השיגעון של דון קיחוטה), ואילו הריאליזם של טולסטוי סולד מצירופי מקרים לא טבעיים, מסנסציוניות. אבל הציטוט מכיל, כמובן, גם צד אפולוגטי, בהזכירו שלרומן יש בהחלט מסורת סנטימנטלית וסנסציונית.

הרומן הזה נהנה מכוח המשיכה של הטלנובלה, אבל הוא אינו טלנובלה מכמה סיבות (גם אם אינו ספר חשוב במיוחד, רק מהנה מאד. וזה "רק" גדול מאד). הנה כמה מאלו שאיתרתי. ראשית, פרישת העלילה החכמה בסיוע מבנה כפול מאוזן וסימטרי באופן מוקפד (למשל, במהלך הרומן מתגלה שכל הדמויות הראשיות מתמודדות עם בנים שאינם הולכים בתלם), והתחכום במסירת והסתרת האינפורמציה לצורך יצירת מתח אך מבלי לעשות זאת (את ההסתרה כלומר) באופן חשוף. שנית, הרומן מכיל דקויות באפיון דמויות שלא נקשרות עם הז'אנר הטלנובלי. למשל, תיאור אדם ש"לפתע פרץ אף הוא בצחוק היסטרי, קולני, נטול כל שמץ של שמחה", מכיל דקות של ריאליסט מתבונן ולא של טלנובליסט (הנפש מפוצלת לשתיים: חלק שקוע בעצבות וחלק אחר קולט ומגיב לסיטואציה קומית). שלישית, היצירה של יוסה פוליטית ולא רק אסקפיסטית. פליסיטו ומאבקו במאפיה מייצג את תפיסת העולם הליברלית מבחינה כלכלית של יוסה. אם לא יתאפשר ליזמים קטנים לשגשג בפרו, אם אדם שבתושייה ועבודה קשה חילץ את עצמו מעוני יופקר לפשיעה ולשחיתות, הרי שפרו תידרדר לתהומות עמוקים יותר מאלה שהיא כבר מצויה בהם. המודעות ל"טלנובליות" שהופגנה בציטוט לעיל, כבר היא, ממחישה שיוסה מבין שטלנובלה משגשגת בחברות עם פערי מעמדות אדירים (בלוויית מורשת סנטימנטלית), שבהם סיפורי משרתות העולות לגדולה מהפנטים את הדימיון בדיוק על שום הפנטסטיות שלהם. באופן אמביוולנטי יותר, נידונות ברומן גם ההשלכות של פערי המעמדות על היחסים בין המינים. בחברה שבה פערי מעמדות גדולים כל כך, והניעות החברתית בה תקועה, הרי שאחת הדרכים הפתוחות בפני נשים צעירות לשפר את מעמדן הכלכלי היא זנות גלויה או מוסווית. כך היא פילגשו של פליסיטו. כך היא, חושדים רבים, משרתתו של איסמאל.

לפני כשנה פרסם יוסה ספר עיון על מצבה המדורדר של התרבות בעולם העכשווי ("הערות על מותה של התרבות"). ריגוברטו האנין משמש כאן פה ליוסה עצמו. והוא, והרומן עצמו, ממחישים שתרבות יכולה להיות דבר מה חי ויצרי מאד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בינה דרזנר  On ספטמבר 22, 2016 at 3:38 PM

    בתחילה נראה היה לי שורגס יוסה כתב את הספר הזה כעין שעשוע. משהו שסופר נובליסט יכול להרשות לעצמו. אבל ככל שהעלילה מתקדמת נראה שיש הרבה מעבר. ומה שמצא חן בעיני הוא המינון המדוייק של כל דבר: מעמיק אך לא מעיק, הומור אך לא מתאמץ, איזכור יצירות מופת אך לא מתוך רצון להרשים.
    למרות שמדובר בעלילה המתרחשת בימנו, ומוזכרים מחשבים ורשתות חברתיות, יש תחושה של "פעם", גברים חובשי מגבעות ומשרתות המכניסות את האורחים לחדר…
    ספר מהנה וסוחף, כתוב ביד בוטחת של כשרון גדול… ככה כותבים ספר!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: