Monthly Archives: אוקטובר 2016

על "צפון ודרום", של אליזבת גאסקל, הוצאת "הכורסא" ו"מודן" (מאנגלית: עידית שורר, 528 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

אתה קורא ספר מלפני מאה וחמישים שנה והנה הוא מלא חיים. הנה דוגמה, על יחסיהם של שני הגיבורים, מרגרט הייל הצעירה, הנאה והאנינה ומר תורנטון, בעל בית חרושת חרוץ, אמיד אך רגיש: "כשמר תורנטון קם כדי ללכת, ואחרי שלחץ את ידיהם של מר הייל ושל הגברת הייל, הוא פנה אל מרגרט כדי להיפרד גם ממנה באותו אופן על פי הנוהג הלבבי המקובל במקום. אולם מרגרט נתפסה לא מוכנה. היא רק קדה לפרידה, אף כי ברגע שראתה את ידו שהושטה חלקית ושנמשכה מיד בחזרה, הצטערה שלא הייתה ערה לכוונתו. מר תורנטון, לעומת זאת, לא ראה שהיא מצטערת, הוא הזדקף למלוא קומתו ובדרכו לצאת מהבית מלמל, 'עוד לא ראיתי נערה גאה יותר ולא-נעימה פחות. אפילו יופייה הרב נמחק מהזיכרון בגלל התנהגותה המזלזלת'". מרגרט פספסה את כוונתו של תורנטון ללחוץ את ידה. לאחר מכן תורנטון מפספס את צערה על התנהגותה הלא אדיבה. דקויות-טעויות ביחסים בין בני אדם שאנחנו מכירים מהחיים.

אליזבת גאסקל היא קלאסיקאית בריטית מינורית של המאה ה-19, פחות ידועה מאוסטן, האחיות ברונטה, ג'ורג' אליוט או דיקנס, אך בכל זאת קלסיקאית. "צפון ודרום" מציב סיפור אישי מערב-רגשית בתוך עלילה מחושלת ובזירה בעלת חשיבות חברתית ממדרגה ראשונה. בפתח הרומן, מרגרט בת התשע עשרה חוזרת לבית הוריה בכפר בדרום אנגליה אחרי שגודלה אצל קרובים עשירים בלונדון. בכפר חיים אביה הכומר ואמה בדוחק כלכלי, אם כי מתוך תחושה אריסטוקרטית (אך לא סנובית) שנובעת בעיקר מהכרה בעליונות תרבותם הרוחנית. בכפר דוחה מרגרט הצעת נישואין אחת, ועד מהרה גם עוקרת המשפחה לעיר תעשייה בשם מילטון (שם בדוי, כשהכוונה היא למנצ'סטר). האב הכומר מתפטר ממשרתו כיוון שהוא אינו מסכים עם עקרונות הכנסייה ומצפונו אינו מאפשר לו להמשיך בכהונתו. הוא מעדיף להפוך למורה פרטי שמלמד את הקלאסיקונים היווניים והרומאיים בעיר התעשייה הקשוחה ונעדרת התרבות בצפון. הניגוד בין הכפר השלו, בו אורחות החיים לא השתנו הרבה מימי הביניים, לחזית הכלכלה והתעשייה במילטון, שהיא גם חזית הכיעור והפיליסטיניות (אותו מושג בן הזמן שבא לתאר את שנאת כל מה שאינו פרקטי – אסתטיקה, חיי רגש ודמיון, חיי הגות – של הבורגנות העולה), עצום. אחד מתלמידיו החדשים של האב הוא אותו מר תורנטון, self made man, שמשפחתו מייצגת היטב את מעמד הביניים הקשוח ונעדר שאר הרוח האנגלי. מרגרט מתוודעת לעולמם של הפועלים קשי היום, ולנוקשותו של המעסיק מר תורנטון, אבל שלא כדמות של ה – self made man ב"זמנים קשים" של דיקנס, שראה אור ב-1854, אותה שנה בדיוק שבה ראה אור "צפון ודרום" (שהתפרסם לראשונה בכתב עת בעריכתו של דיקנס), שדיקנס עושה ממנו חוכא ואיטלולא בסאטירה אדירה (אותו עשיר חדש לא נלאה מלהזכיר לכולם איך פעם לא היה לו כלום, כמה הוא סבל, והנה כמה יש לו היום!), מר תורנטון הוא נובוריש בעל רגש ואישיות מרשימה.

מלבד הנאת הקריאה הישירה – חיוניות הדמויות ויחסיהן, מחושבות העלילה, התהייה האם ולמי תינשא מרגרט (כמו אצל אוסטן, האהבה אצל גאסקל היא ממבט שני ולא ראשון) – הרי שיש לרומן הזה חשיבות היסטורית ממדרגה ראשונה. יש כאן תיאור בזמן אמת של עליית המעמד של התעשיינים ושל הפרולטריון כאחד, ושל המאבקים ביניהם, ויש כאן גם עדות ישירה לצמיחת הקונספט של "התרבות", שכפי שטען התיאורטיקן החשוב ריימונד ויליאמס, שעסק בין היתר גם ביצירתה של גאסקל בספרו הקלאסי "תרבות וחברה" מ-1958, צמח בדיוק כתגובת נגד לעליית הבורגנות. במסורת האנגלית, טען ויליאמס, "תרבות" הפכה לשם קוד למה שאינו פרקטי, אינו נמכר ונקנה בכסף, למה שמחוץ למערכת הכלכלית. כאן מבטא אביה של מרגרט, שהפך כאמור למורה ומנחיל "תרבות" לתעשיינים, את תפקידה זה של "התרבות" בעידון היצרים הגסים של הבורגנים תאבי הבצע, ומשמעותית ביותר העובדה שהוא כומר לשעבר. כי אכן "התרבות" נתפסה באנגליה של המאה ה-19 כמחליפתה של הדת בריסון יצריהם של בני האדם (לגיבוש הגיעה התפיסה הזו אצל מבקר התרבות והספרות מתיו ארנולד, בן הזמן).

אבל האם אכן החלוקה שלי בין הנאת קריאה ישירה להנאה אינטלקטואלית מערכו ההיסטורי של הרומן נכונה? הרי אנחנו מצויים בעידן דומה למדי לעידן ההוא של המאה ה-19. החומרנות וה"פרקטיות" ("עובדות, עובדות, עובדות", אומר גיבורו של דיקנס בסאטירה של דיקנס, "זמנים קשים", המקביל במובנים רבים ל"צפון ודרום", ומגרש את ילדיו מצפייה חסרת תכלית בקרקס) בשיאן, הפיליסטינים מנהיגנו. כך שהרלוונטיות של הרומן גדולה.

הלחיצה הקצת מוגזמת על בלוטות הרגש, ההתבשמות של הסופרת והגיבורה מאצילות רגש שמתגלה אצל האחרונה, ומה שניתן לכנות דת הפנימיות (כלומר, הדגשת חשיבותם של חיי הרגש הפנימיים תוך בוז לאנשים השטחיים), האופייניים לספרות המאה ה-19, מעט מפריעים. אבל רק מעט.

הודעה על שיחה עם מאיה ערד

ביום שלישי הקרוב, ה-25.10, ב-19.30 בערב, בבית "עלמא" בשד"ל 6 בתל אביב, אשוחח עם הסופרת מאיה ערד על ספרה האחרון, "מאחורי ההר" ועל יצירתה בכלל.

הכניסה חופשית.

שונות זוטות ואקטואליות

כמה הערות על המצב (האנושי והאחר):

1. להיות ילד פירושו לחיות בעולם שיש בו אלוהים. סמכות מיטיבה ומגוננת, שכר ועונש. כל מי שהיה פעם ילד – ורבים מאיתנו היו כאלה – הוא קצת אדם דתי.

2. הסיבה לפסיביות ולשאננות מסוימות הוא החשד שיותר משאתה חש חוסר נחת מהנסיבות, אתה מכור לחוסר נחת בלי קשר אליהן.

3. זה לא שהרוקנרול נמצא בפריחה, כן? הוא במשבר גדול משל עצמו. גדול יותר, לדעתי, משל הספרות.

4. רק חבל שפיליפ רות כנראה סופית לא יזכה. יהודי אמריקאי זקן נוסף לא יזכה בעתיד הקרוב.

5. לנון, בואי וג'אגר הרבה יותר מטרידים בעיניי. ביהירות ובכישרון כאחד. אבל אני לא מכיר מספיק את דילן (כמו רובם, אני אוהב איזה עשרים שירים גדולים, בלי להכיר את כל המילים). מצד שני, גם אף פעם לא התעוררתי, לא הוטרדתי, על מנת להכיר יותר.

על "מאחורי ההר", של מאיה ערד, הוצאת "חרגול" (327 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

בשיקלול של כמות ואיכות, מאיה ערד היא לדעתי הסופרת הבולטת ביותר בדורה כעת (מבין הסופרות והסופרים כאחד, כמובן), דור ילידי שנות השבעים. יש ספרים ואולי בעיקר רגעים-בספרים של סופרים אחרים בדור הזה שמחוץ לטווח השגתה לעת עתה, אבל, כאמור, אם משקללים את הכישרון שמתגלה בספריה ומוסיפים אותו לפוריותה הספרותית היא הסופרת המובילה בדורה.

"מאחורי ההר" אינו שקול לספרה הקודם "העלמה מקזאן" (שיחד עם "שבע מידות רעות" הוא העידית של יצירתה) באינטנסיביות הרגשית שלו. זה ספר שמצטיין בתחכומו ולא ברגשיותו או עומקו (תחכום ועומק, אל לנו לשכוח, אינם זהים). אבל השכלתנות הזו שלו מענגת. גיבור הרומן הוא מרצה ישראלי זוטר לספרות, שחי בחוף המערבי בארה"ב, באזור סן פרנסיסקו. זוהר בר מתמחה בספרות הבלשית והוא מוזמן לשאת סדרת הרצאות על הנושא ב"חג ההודיה" במעון חורף מושלג בצפון מערב ארה"ב. מזמיני ההרצאות הם זוג ישראלים אמיד שחי גם הוא בארה"ב ושאל אחוזתם מתאספים חבריהם הישראלים (חלקם חיים בגולה הדוויה של עמק הסיליקון וחלקם מגיעים מהארץ). כך, באלגנטיות, מוחלק המרצה לספרות הבלשית לסיטואציה קלאסית של הסיפור הבלשי מסוג ספריה של אגאתה כריסטי (שבספריה בעיקר הוא מבין, כך נראה): מקום סגור ומבודד, רוחש מתיחויות ותככים, ושבו אולי יתרחש (או התרחש כבר) פשע. יש דבר מה מענג ביכולת של ערד לקחת קבוצה חברתית מובחנת כמו ישראלים באמריקה – קבוצה חברתית שיש בהחלט מה להעמיק בה, בבטאה את "החלום הישראלי" בגרסה אחת עכשווית שלו, ושאמנם הניתוח שלה כאן לא מעמיק אבל הייצוג שלה מספק את צרכיו של הרומן הבלשי – ולהפוך אותם למעין חבורת בריטים באחוזה נידחת באנגליה. בקיצור, השילוב בין אחוזה מושלגת ומבודדת לאילן, עופרה, חומיק, דפי, עדנה ורונית (שמות כמה מהנאספים לחופשה) מרענן.

המוסכמות של הרומן הבלשי מבוצעות כאן במיומנות. הזוג האמיד שהזמין את זוהר הוא מרצה לגיאולוגיה שעשה את הונו בעסקי הנפט בשם יובי, ואשתו הצעירה והמסנוורת ביופיה, עולה לישראל מברה"ב לשעבר בשם יולי. זוהר המרצה מאוהב בפאם-פטאל הצוננת אך תוהה על אופייה המוסרי. אשתו הראשונה של יובי, כך מתגלה עד מהרה, התאבדה. אבל האם הייתה זו אכן התאבדות? חשדו של זוהר מתעורר, חושיו הבלשיים של חוקר הספרות מתחדדים. מה גם שבמקביל נראה שמישהו מנסה לשתול רמזים בחדרו של זוהר. לשם מה? על מנת להפחיד אותו? ואולי להיפך, לדרבן אותו לחקור את הסודות האפלים שרוחשים מתחת לפני השטח (כמו שאומרים, כן?)? אבל בצד יצירת הדריכות העלילתית המרשימה ויצירת המתח תוך שימוש מיומן במוסכמות הסיפור הבלשי, יוצרת ערד הברקה בסיסית ומקורית ברומן. היותו של זוהר חוקר ספרי בלשים מעוררת עד מהרה את התהייה האם בכלל יש כאן מה לחקור? האם בכלל יש להפעיל כאן את חושיו החדים של הבלש? ואולי הכל הוא פרי דמיונו הקודח של מי שקרא יותר מדי אגתה כריסטי? כך שהתהייה כאן היא לא רק מי ביצע את הפשע. החידה הבלשית כאן היא האם בכלל בוצע פשע. זה פיתוח מקורי של הסיפור הבלשי, שערד עשתה באמצעי דומה לו שימוש ברומן מוקדם שלה, "חשד לשיטיון" (בו מתוך מכלול נתון של עובדות ניתנת למציאות שורה של פרשנויות שונות: האם הגיבור אכן לוקה בשיטיון או שהתנהגותו ניתנת להסבר רציונלי). ובעצם, הסוגה הבלשית הופיעה כבר אצל ערד בתחפושת גם ב"שבע מידות רעות", גם שם יש מתח לגבי זהות "הפושע", אלא ש"הפושע" שם הוא מי שזוכה במשרה האקדמית מבין המועמדים שמוצגים ברומן.

כאן, בניגוד ל"שבע מידות רעות", שבצד "הסיפור הבלשי" היה גם יצירה מוראלית מרשימה, אין חלקים בעלי משקל מעבר למתח העלילתי המרשים ולזרימה החזקה של היצירה. ערד עוסקת כאן אמנם בתחרותיות ובתחרותיות אקדמית, נושאים מרכזיים ביצירתה, כאן במתח בין זוהר לאשתו חוקרת הספרות המצליחה בהרבה ממנו, זואי. אבל היא לא קודחת עמוק. גם רעיונותיו התיאורטיים של זוהר על הסיפור הבלשי, אותם הוא מרצה לקהל הישראלים באחוזה המבודדת, אינם מרעישים. זהו אכן רומן בלשי גם במובן זה שמרכז הרומן הוא העלילה ולא הפסיכולוגיה של הדמויות, לא רעיונות מעניינים של הסופר, לבטח לא יופי השפה. אבל זה רומן בלשי מתוחכם ומפתיע ומהנה מאד. גם כשבשליש האחרון של הספר גיליתי את הפיתרון הנכון של התעלומה (ורק אז), נותרה לי הפתעה גדולה בעמודים האחרונים ממש של הרומן.