Monthly Archives: נובמבר 2016

על "יופי שאין לו תכלית", של גי דה מופסן, הוצאת "פן" ו"ידיעות ספרים" (מצרפתית: רמה איילון, 311 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הסיפור הפותח את הקובץ הזה – נובלה ליתר דיוק – בשם "כדור שומן", ראתה אור ב-1878 ופרסמה את שמו של מופסן בן ה-28 ברבים. מאז ועד מותו המוקדם בגיל 43 (מעגבת) הפך מופסן לנסיך העולמי של הסיפור הקצר (הוא כתב 300 סיפורים קצרים וגם ששה רומנים).

"כדור שומן" מבטא את הסגולות של הסיפור המופסני היטב. חיוניות וחריפות, שעם זאת לא גולשת לסנסציוניות זולה (למרות שסכנת הגלישה קיימת באופק); בצד ביקורת נוקבת של אופי ושל החברה בכללותה, ולעתים גם תפיסה פילוסופית מקיפה שהסיפור מדגים אותה (מבלי שהיא, התפיסה, תפגם בהנאה מהסיפור הפרטיקולרי). "כדור שומן" מתרחש בזמן הפלישה והכיבוש הפרוסי של חלקים נרחבים מצרפת במלחמת 1870-1871. קבוצת אריסטוקרטים ובורגנים צרפתית מכובדת מקבלת היתר מיוחד מהשלטונות הגרמניים לנסוע מהעיר הכבושה רוּאֶן לנמל לה האבר, שנמצא תחת השלטון הצרפתי. אל תוך הכרכרה הדחוסה במכובדים – ולמען השלמת המיקרוקוסמוס הצרפתי, להשלמת פלטת הצבעים, מכניס אליה מופסן גם נזירות ו"דמוקרט נלהב", אויב הבורגנות והאריסטוקרטיה – מצטרפת גם זונה מקומית לבבית ועסיסית המכונה על שום עסיסיותה זו "כדור שומן". האתר הדחוס המתגלגל בדרכים, המרכבה, מאפשר למופסן להדגיש את הרתיעה של החברה המהוגנת מעמיתתם לנסיעה. אבל זו האחרונה קונה את לבם, וליתר דיוק כרסם, כשהיא חולקת איתם בדרך מהמזונות הערבים שהביאה עמה. אלא שאז עוצרים הפרוסים את המרכבה ומתנים את המשך המסע בכך ש"כדור שומן" תעניק מחסדיה לקצין האחראי במקום. מסיפור העלילה הפשוט הזה רוקח מופסן מטעמים, נוסק לנושאים גדולים כמו לאומיות ויחסי כוח חברתיים. הזונה, מטעמים פטריוטיים, לא מוכנה לעסקה. הפטריוטיות היא גם, לכאורה, הכוח שמלכד את החבורה הצרפתית הקטנה ואכן עמיתיה לדרך מתרשמים מהחלטתה ותומכים בהתחלה בנחישותה. "הרוזן אמר בשאט נפש שהאנשים הללו מתנהגים כמו הברברים של ימים עברו. והנשים הרעיפו על כדור שומן גילויי אהדה נמרצים ומלאי חיבה". אבל הלכידות הלאומית נסדקת כשהעיכוב מתמשך. האינטרסים האנוכיים מבצבצים בחזרה, ועמם גם מתגלעים שוב במלוא העוצמה הפערים המעמדיים והנורמטיביים.

בכלל, כמה מטובי הסיפורים כאן עוסקים בזונות. מופסן התמחה בנושא, בספרות כבחיים, התמחות שהובילה גם למותו. בנובלה הומוריסטית, "בית טֶלייה", שההומור שלה חזק במיוחד בגלל שמופסן משכנע במציאותיות של הפנטזיה שהוא מספר עליה, מתוארת מדאם של בית בושת מבוקש בעיירה בנורמנדי שסוגרת את העסק שלה למשך כמה ימים (ולתסכולם של נכבדי העיירה שבית הבושת היה מקום הבילוי החביב עליהם) על מנת להשתתף בטקס הקומוניון הראשון של אחיינית שלה שנערך ברוב הדר בעיירה נורמנית אחרת. המדאם ועובדותיה, כאמא אווזה וברווזיותיה הססגוניות, מדהימות את העיירה השלווה ואת טקס הקומוניון הזה לעולם לא ישכחו בה. יחסו של מופסן לזונות, חשוב לומר, הומניסטי ואוהד אך לא סנטימנטלי. התיאור שלו אותן מפוכח אך אמפטי, לבטח לא מתנצל. בסיפור נוסף ("מדמואזל פיפי") שבו הגיבורה גם היא זונה, ועוד זונה יהודייה, "גיבורת הסיפור" היא גיבורה אמתית שנוקמת באופן פטריוטי את נקמת צרפת הכבושה בקצין גרמני סדיסטי (ייאמר אגב אורחא שבתיאור הדמות הזו יש איזו הטרמה מסמרת שיער להתנהגות שהיא נאצית ממש).

האֵרוס מעסיק את מופסן בחלק ניכר מסיפוריו ולא רק באופן המוזכר, כלומר לא רק ביחס לזנות וזונות. העניין שלו באהבה מטעין את סיפוריו באותה אנרגיה וחיוניות שהזכרתי. ועם זאת, כאמור גם כן, יש איזה עידון בסיסי בכתיבה שלו, איזו רגישות גדולה, שמונעת ממנו ליפול לוולגריות או לסנסציוניות. הסיפורים חריפים ומעוררים אך לא יוצרים תחושה של ניצול הקורא בפנייה ליצריו הבסיסיים הלא מעובדים. כך למשל, בסיפור קצרצר, כשמופסן מספר על פריזאית נשואה שנאפה לראשונה בחייה, הוא מתמקד בזעזוע של האישה מעצמה, האישה שאוהבת את בעלה. או כשהוא מספר על צמד חברים איכרים שהאחד מכר לרעהו את אשתו, הרי שהמעשה המפולפל מוצג במסגרת עלילה כל כך משעשעת ומפתיעה, שהיסוד הסנסציוני מומתק ליסוד מעורר. בסיפור החותם את הקובץ ושהקובץ קרוי על שמו אף פורש מופסן מטפיזיקה שלמה שרואה באֵרוס האנושי את מותר האדם, את חמיקתו של האדם מהטבע הבהמי והתמקדותו של זה, הטבע, בפעולת הרבייה: "אף על פי כן גילה הגבר את האהבה, מענה די מוצלח לאל הערמומי, והפליא כל כך לקשטה בפיוט, עד שהאישה שוכחת לפעמים שהמגע נכפה עליה. ואלה מבינינו שנבצר מהם להונות את עצמם בהתפייטות, המציאו את תאוות הבשרים ועידנו את הזימה – דרך נוספת ללעוג לאלוהים ולחלוק כבוד, מושחת אמנם, ליופי".

זה קובץ משובח, שכולל גם את "המחרוזת" המפורסם (שבקריאה נוספת מרשים אף יותר ממה שזכרתי), ומתורגם היטב. היו פעמים מועטות שתהיתי על מילה זו או אחרת. למשל, בעמ' 50 על הביטוי "מורת רוח" שנראה לי לא מתאים. בעמ' 137 במקום "אל נא תזלזל" יש לכתוב "אל נא תזלזלו". בעמ' 181 נראה לי שלא נכון לתרגם "החבית הזו גדולה כמו טנק" ביצירה מ-1884 כשהטנק עוד לא הומצא. אבל ככלל זהו לבוש עברי מוצלח לסופר מעולה.

על "פליקס קרוּל – וידוייו של מאחז עיניים", של תומס מאן, הוצאת "אחוזת בית" (מגרמנית: נילי מירסקי, 427 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה הוא הרומן האחרון שפרסם מאן בחייו. הוא פורסם ב-1954 כשמאן היה בן 79, שנה לפני מותו. והנה זהו, למרבה הפלא, גם הרומן הקליל ביותר של מאן; רומן שקלילותו עקרונית, אם אפשר להתבטא באופן פרדוקסלי כזה.

כפי שמציינת הכותרת, הרומן כתוב במתכונת ווידויית. בגוף ראשון וידויי מספר לנו פליקס קרול על חייו מילדות עד גיל עשרים בערך (מאן תכנן גם כרך נוסף שלא יצא לפועל). אבל הרבה יותר משקרוב המתוודה של מאן למודלים הקלאסיים חמורי הסבר או הרציניים של ספרות הווידוי (זה של אוגוסטינוס או זה של ז'אן ז'אק רוסו, למשל) הוא קרוב ברוחו דווקא לווידוייו של קזנובה, אותו הרפתקן ונוכל בן המאה ה-18. קרול הבדוי, כמוהו כקזנובה האמתי, גם הוא נוכל מקסים וכמו קזנובה גם הוא נודד ברחבי אירופה, במקרה שלו: מגרמניה לפריז ומשם לליסבון (בהיות הרומן הזה גם רומן פיקרסקי). קרול נולד למשפחה אמידה של יצרני יין מאזור הריין וכבר מילדות נתפס לרמאויות קטנות. הוא, למשל, אימן את עצמו בהתחלוּיוֹת על מנת לחמוק מבית הספר, נהג לזייף את חתימת אביו לצרכיו, נהג לגנוב מעדנים מחנות יוקרתית בעירו וכיוצא בזה. כשאביו פשט את הרגל לא נפלה רוחו של פליקס. הוא קיבל על עצמו את דין העוני מתוך אמונה שלמה שלא לעולם חוסר וגלגל החיים ישוב ויעלה אותו אל הפסגה. וכך אכן קורה, במעשה התחפשות מתוחכם במהלך הרומן.

הרומן הזה הוא שיר הלל לנרקיסיזם. שיר הלל ליופי ולקסם האישי, על אף שאלו מחולקים לאנושות באופן לא שוויוני, עובדה שקרול/מאן מודעים לה היטב. אבל זהו שיר הלל לנרקיסיזם השמח בחייו והנדיב ואוהב האדם. פליקס הוא ילד ואחר כך נער וגבר צעיר מקסים ויפה תואר. נשים וגברים כאחד נופלים לרגליו (המוטיב ההומוסקסואלי שנוכח ביצירתו – ובחייו – של מאן מצוי גם כאן). הרומן כולל כמה פרשיות אהבים מפולפלות למדי. למשל, סופרת מבוגרת בהרבה מקרול שחושקת בו ומבקשת מקרול שישפיל ויכה אותה, או פרשיית אהבים של קרול וזונה בפרנקפורט, או פרשיית אהבים שמנהל קרול עם אם ובתה בליסבון. קרול הוא, כאמור, נוכל אבל יש בו יסוד אוהב אדם באמת, יכולת הזדהות אמתית גם עם הנכשלים והעניים. באחד משיאי הרומן, נושא קרול/מאן נאום בזכות האהבה, נאום שבכוונת מכוון מתייחס במרומז לטקסט הקאנוני בספרות המערבית על אודות האהבה, הלא הוא "המשתה" של אפלטון. והנה האהבה, לפי קרול, אינה רק המין, היא עצם היכולת האנושית להושיט יד תומכת לרעך.

ברומן הנהדר הזה מביא מאן לידי ביטוי את תאוות החיים שמפעמת ביצירתו (בצד הנטייה ההפוכה לה: ההיקסמות מהכליה ומהמוות). כשטוניו קרגר, גיבור מוקדם של מאן, אומר שהוא אינו "ניהיליסט" הוא מתכוון בדיוק לכך: לצידודו בזכות החיים. קרול מבטא את חדוות החיים הזו באופן הישיר ביותר. מלאכת הסיפר של מאן מתונה וחושנית: "מלאכת הכתיבה אינה שיחה שמנהל אדם עם עצמו: רצף מסודר, יישוב-הדעת, ומעבר לא חפוז מדי מנושא לנושא – אלה תנאים שאין לוותר עליהם". כך כותב קרול על אופן סיפורו, ובשם המחבר, יש להניח (ואולי יש כאן גם נזיפה כלפי כמה ממתחריו הגדולים של מאן על תואר הסופר הגדול בדורו, ג'ויס למשל). מה שוודאי הוא שהתחשבותו הנדיבה של מאן/קרול בקורא שלו, הרצון העז והצולח בידו לגרום לקורא עונג, הולם גם את אופיו של הגיבור תאב החיים וידידם של בני האדם. בצד ההתחשבות בקורא בקצב ובאופן גלילת הסיפור, החדווה הגלויה של המספר/הסופר המתאר את העולם, כלומר החדווה הגלויה מעצם היכולת לתאר את העולם במילים, חדווה שמדביקה אף היא את הקורא באהבת הקיום, עולה בקנה אחד גם היא עם אהבת החיים והאדם של קרול כדמות.

בצד המתינות הסיפורית וחדוות התיאור, הסגנון של קרול/מאן נמלץ במכוון, שופע במכוון, ויש כמדומה הקבלה בינו לבין התקופה המתפקעת מבשלות, עד כדי ריקבון, שבה הרומן מתרחש, תקופת "הבל אפוק" (כלומר משלהי המאה ה-19 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה). בהתאם לעידן ההיסטורי בו הוא מתרחש, מלא הרומן בתופעות אופייניות שכבר רחקו מאד מאתנו (וגם ממאן הכותב ב-1954): אצולה אירופאית שוקעת והמתח בינה לבין הבורגנות העשירה, פרולטריון עני ומרוד. לעתים רחוקות הגודש הזה מעט מייגע, אבל ככלל הכתיבה היא כפתור ופרח. אציין כדוגמה אחת לעונג הקריאה את האופן הערמומי בו מחדיר מאן בדיבורו של הגיבור שלו דברים שאנו יודעים ששמע זה לא כבר מפי אחרים והלה בנוכלותו מאמץ מיד אל סגנונו משל ידע עליהם מאז ומעולם. השילוב הזה נעשה בלי להכריז עליו. מאן סומך על הקורא שלו שיבין את זה בעצמו.
יציאת הרומן הזה לאור, בתרגום של נילי מירסקי, היא מתנת חורף עצמית הולמת לכל אחד שיש בו ולו שמץ מהאהבה העצמית הבריאה של קרול.

* הערה: בביקורת שהתפרסמה בעיתון ציינתי שהביטוי שמאן משתמש בו לתיאור גיבור "הר הקסמים", "בן אונים לחיים", מבטא גם הוא את תאוות החיים המאן-ית. השמטתי כאן את המשפט הזה. נילי מירסקי הסבה את תשומת הלב לכך שזו שגיאה. הביטוי בו בחר המתרגם העברי מרדכי אבי-שאול בא לציין דווקא את ההיפך מאון (=כוח). "בן אונים" הכוונה ל"בן הצער" (כמו "בן אוני" שנכתב בתנ"ך על בנימין).

המלצה קצרה על "שטוקהולם" של נעה ידלין

* ה"קצרה" לא בגלל דרגת חשיבות הספר, אלא בגלל שמחוץ ל"תפקיד" המבקר בעיתון, אני מרשה לעצמי לכתוב באופן חופשי יותר ותמציתי יותר (ובקיצור, אין לי זמן!).

לנעה ידלין יש כישרון סאטירי אמיתי. בעולם נוטף נופת צופים של "לייקים" ו"חשיבה חיובית", בעולם מחניק מרוב "הגינות" ו"זעם מוסרי" ו"ערכים" ו"הודאה לאל הטוב על שאנחנו חיים בחסדו", אתה זקוק כאוויר לנשימה לאוויר המעושן וחד-התחמוצת-הפחמני כזה שמשיבה אליך ידלין.

יש בספר יכולת לפרישת דקויות רגש, חלקן צורבות (אלה מבינינו בעלי ערך עצמי נע ונד בפראות – האגו השברירי הזה שלנו – אולי צריכים להישמר מהחלקים ה"חנוך לוינים" בטקסט 😉 ), ודקויות ניסוח, סופר סופר אינטליגנטיות, בקצב קטלני.

ידלין נמצאת ללא ספק בחזית הכתיבה העכשווית בעברית.

הטקסט היה לטעמי מעט עמוס מדי, והחלקים שקורצים לעיבוד טלוויזיוני אינם נפקדים ממנו, אבל "שטוקהולם" ככלל מרשים יותר מ"בעלת הבית" אם כי מעט פחות מהנה לקריאה ממנו.

על "גלות ומלכות", של אלבר קאמי, הוצאת "הספריה החדשה" (מצרפתית: ניר רצ'קובסקי, 150 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

כדאי לקרוא את הספר הזה בשתי רמות במקביל. ברמה הראשונה, לקוראו מבלי להתחשב בכך שכותבו הוא אחד הסופרים המפורסמים של המאה, חתן פרס נובל לספרות מ-1957, אותה שנה בה ראה גם הספר הזה אור. בקריאה כזו, זהו קובץ סיפורים מעניין ומגוון, לעתים משובח, ספר דחוס, ולעתים דחוס מדי.

שני הסיפורים הטובים מששת סיפורי הקובץ הם "האילמים" ו"ז'ונאס, או האמן בעבודתו". "האילמים", כמוהו כשלושה סיפורים נוספים (וסך הכל שני שלישים מהספר), מתרחש באלז'יר שתחת הכיבוש הצרפתי וגיבוריו הם "מתנחלים" צרפתיים. זו פרוזה ריאליסטית, ישירה יחסית לקובץ הסמיך והדחוס כאמור, המספרת על פועלים במפעל קטן לייצור חביות שהתארגנו לשביתה על מנת לתבוע העלאת שכר. בסיפור המעולה הזה פורש קאמי באופן לא מייגע, ותך שמירה על קצב ותכליתיות של הסיפור, את הרקע הכלכלי והחברתי לשביתה. ענף חביות העץ נמצא במשבר בגלל התחרות עם דרכי הובלה חדשות. זו הסיבה להקפאת השכר מצד המעסיקים. אך זו גם הסיבה שאיגוד הפועלים תמך רק בחצי-פה בחמישה עשר העובדים של המפעל הקטן. העובדים מצדם יודעים שהם אולי צריכים להחליף מקצוע, אבל מקצוע החבתנות דורש מיומנות מיוחדת שעובדיו גאים בה: "לא בעיה להחליף מקצוע, אבל לא קל לזנוח את מה שאתה יודע לעשות, את המומחיות שלך". כך נוצרת טרגדיה, ניגודי אינטרסים מובהקים ללא צדיקים ונבלים מוחלטים. וקאמי מחריף את המצב הטראגי: השביתה נכשלת כישלון חרוץ, העובדים חוזרים חפויי ראש לעבודה ובאותם תנאים, אך המעביד מצדו מנסה לפייס את עובדיו בהסברת פנים כלפיהם. גישתו מאירת הפנים נכשלת. לפחות בפרצוף כועס יכולים עובדיו לנקום בו. אלא שאז מתרחש אסון בבית המעביד.

ב"ז'ונאס" משתנה לא רק המיקום של ההתרחשות, מאלג'יר לפריס, ומעמדם של הגיבורים: מפועלים קשי יום לצייר שבאופנה. אלא כל הטון הסיפורי משתנה: מריאליזם נוקב וגלוי עיניים לסאטירה מתרוננת ובעלת תנופה, מצחיקה ממש לעתים. ז'ונאס הוא צייר בעל כישרון לציור ואי כישרון לחיים, אי כישרון שנובע מסוג של תמימות וטוב לב. סוחר האמנות שלו עושק אותו וביתו הקטן מפוצץ ממטרידים למיניהם: נשות חברה שבאות לראות את הצייר המפורסם בעבודתו, "תלמידים" לא קרואים שכל עניינם הוא שהצייר יחווה דעה על עבודתם-שלהם ועוד. ז'ונאס רק רוצה לצייר, אבל הסיכויים לכך קטנים והולכים. כמו יונה הנביא, שקאמי רומז לו בשם הצייר ובאופן מפורש יותר בציטוט המובא לפני פתיחת הסיפור, ז'ונאס לא רק בורח תרשישה מפני שהוא לא מעוניין להיות נביא (כלומר, בנמשל של הסיפור, רוצה לברוח מעטרת "הצייר החשוב"), אלא אף מציע לספנים להטילו לים – "כי בשלי הסער הגדול הזה", זה הציטוט שמובא בפתח הסיפור (כלומר, בנמשל, משתוקק להיבלע בשקט של הים, אולי בבטן לוויתן מזדמן, ולא להיות במוקד סערה ציבורית).

סיפורים יפים נוספים בקובץ הם "האשה הנואפת" ו"האבן הצומחת". בראשון מתוארת אישה המתלווה לבעלה למסע עסקים מעט הרפתקני בלב הפרובינציה באלג'יר (שניהם, הסוחר הזעיר ואשתו, צרפתים ולא ערבים). בלב הפרובינציה האישה חווה רגע של חירות גדולה בין היתר בראותה נוודים "שלא היה להם דבר אך לא שירתו איש, אדונים דלפונים ובני חורין של מלכות מוזרה". האם החוויה הזו תקרב או תרחיק אותה מבעלה, שבו היא כבר בוגדת, בוגדת עם סטודנט צעיר ממנה בהרבה, וברגשות אמביוולנטיים (כלומר, גם ביחס למאהב). ב"האבן הצומחת" מתואר ביקור של מהנדס צרפתי מפוכח ורציונלי בעיירה פרובינציאלית בברזיל השטופה באמונות טפלות. המהנדס נשלח לבנות סכר שיציל את העיירה הענייה המרודה משיטפונות. אי הרציונליות של מנהגי התושבים דוחה את המהנדס, אבל הוא יודע גם שתמורתה כל מה שיש לו להציע זה הקור והפיכחון והציניות של בן המטרופולין. אלא שמשהו בלבו נבקע במהלך הביקור.

שני סיפורים, האחרונים מהשישה, שפחות התרשמתי מהם הם "המומר או נפש סתורה", המסופר במונולוג קדחתני שנישא מפי כומר שנשבה בידי פגאנים באלג'יר, עונה ושועבד ואולי איבד את שפיותו, והמיר את דתו לדת האכזריות והרשע של שוביו. ואילו ב"האורח" מסופר על מורה צרפתי באלג'יר שאינו מוכן להסגיר לשלטונות פושע ערבי שהופקד באחריותו.

לכאורה, הבדלי הרמה בין הסיפורים קשורים לאופן הקריאה השני שבו הם נקראים, כלומר כסיפוריו של אחד מהאינטלקטואלים הבולטים של המאה העשרים. לכאורה, שני הסיפורים האחרונים פחות מרשימים בעיניי כי הם קרובים באופן גלוי יותר לתפיסותיו האינטלקטואליות המפורסמות של מחברם: המורה הצרפתי שאינו מוכן ליטול חלק בשעבודם של בני אדם והמומר שסוגד לרשע כפי שסגדו לרשע הנאצי אינטלקטואלים במלחמת העולם השנייה. סיפורי הביניים, לפי הדירוג שהצעתי, עוסקים גם הם באופן ישיר יחסית בתמות קאמי-יות מובהקות: החירות שמגלה הגיבורה ב"האישה הנואפת" והאחווה האנושית שמגלה המהנדס בארץ האמזונס.

אבל הטענה הזו – שמדרגת את איכות הסיפורים ביחס הפוך לקרבתם לפעילות האינטלקטואלית של קאמי – מתגלה כשגויה כשחושבים שגם הסיפור על השביתה, בהציגו את הקונפליקט המעמדי בצורה אנושית ורב-צדדית, קשור לפעילותו האנטי קומוניסטית (אם כי, חשוב לזכור, מצד שמאל של המפה הפוליטית) של קאמי, שלא לדבר על הסאטירה המוזכרת על הצייר שהיא מסווה דק למצבו של קאמי הסופר עצמו.

על "האיש שרצה להיות מלך", של רודיארד קיפלינג, הוצאת "נהר" (מאנגלית: רעיה ג'קסון, 89 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

"האיש שרצה להיות מלך" היא נובלה מוקדמת של אחד הסופרים המפורסמים ביותר מבין כותבי הסיפורת האנגליים, רודיאד קיפלינג (1865-1936; שכתב גם את "ספר הג'ונגל"). בניגוד לקריאה ביצירה מפורסמת אחרת שלו למבוגרים, הרומן "קים", הקריאה ב"האיש שרצה להיות מלך" מספקת הנאה אינטלקטואלית-היסטורית בעיקרה ולא הנאת קריאה "רגילה", כלומר לא הנאת סיפור מושך ואמין ודמויות שיוצרות מעורבות ועניין אצל הקורא.

המספר, כמו קיפלינג עצמו, הוא עיתונאי ממוצא בריטי בהודו הקולוניאלית של סוף המאה ה-19 (הנובלה ראתה אור ב-1888). הוא מספר על שני נוודים ועבריינים זעירים בריטיים, שאחרי קריירות שונות ומגוונות כחיילים, מלחים, צלמים, מגיהים ומטיפי חוצות, מספרים לאותו עיתונאי על כוונתם להפוך למלכים של חבל ארץ שהבריטים טרם כבשו, בצפון מזרח אפגניסטן של היום. תכניתם גרנדיוזית אבל ריאליסטית. הם יגיעו לחבל הארץ הזה ויאמנו את אנשי הצבא של אחד השליטים שם: "נלך לשם ונגיד לכל מלך שנמצא:' אתה רוצה להביס את האויבים שלך?' ונראה לו איך לאמן את האנשים שלו, כי זה מה שאנחנו יודעים לעשות יותר טוב מכל דבר אחר. ואז נעשה הפיכה, נתפוס את המלוכה ונייסד שושלת".

העיתונאי, המפקפק בתכניותיהם וגם בשפיותם, מנסה להניא אותם מלצאת לדרך. אבל השניים מתעקשים ועל הקורות אותם מספר אחד מהם כעבור שנים אחדות. התכנית שלהם אכן הצליחה. ואפילו מעל המשוער: הם הפכו לאלים בעיני הילידים, לא רק למלכים. אבל אז אירע אסון ומלכותם קרסה.

ההנאה האינטלקטואלית-היסטורית כאן נובעת מכך שהספר הזה מבטא היטב את העידן הקולוניאליסטי, את שגעון הגדלות של הכובשים האירופאים, את הגזענות שלהם. כך מתבטא אחד משני התמהונים הבריטים התוקפנים: "אני לא אקים אומה, אני אקים אימפריה! האנשים האלה [כלומר אנשי השבטים האפגניים] אינם כושונם; הם אנגלים! תסתכל על העיניים שלהם ותראה איך הם עומדים. הם יושבים על כיסאות בבתים שלהם [שלא כמו ההודים הילידים שישבו על מחצלות]. הם השבטים האבודים או משהו כזה, והם גדלו ונהיו אנגלים!". עמדתו של קיפלינג – שבגלל טקסט מפורסם אחר שלו, השיר "משא האדם הלבן", מואשם תדיר בקולוניאליזם ובגזענות – חשוב לומר, ביקורתית כלפי השאיפות האימפריאליסטיות של גיבוריו. הנאה אינטלקטואלית-היסטורית נוספת מבטאת הנובלה בהמחישה את הכמיהה של האנושות לאזורים לא נחקרים, מסתוריים, כמיהה שמימושה הצטמצם והלך עד שכלה כליל במאה העשרים עם מיפויו השלם של כדור הארץ, ושמסבירה גם את המשיכה שלנו לחלל החיצון כיום. ולבסוף, הנובלה הזו קשורה גם בתולדות הספרות, בהיותה דוגמה ואף מבשרת של יצירות אחרות שעסקו בסטיות שהוליד המצב הקולוניאלי, שאולי הידועה שבהם נכתבה אחת עשרה שנה אחרי "האיש שרצה להיות מלך", והיא "לב המאפליה" של ג'וזף קונרד.

ההפרדה הזו של מבקרים בין הנאה קריאה "סתם" להנאת קריאה אינטלקטואלית מסתירה, בדרך כלל, תפיסה שדוגלת בעליונות הקריאה הפרימיטיבית, הקריאה שניזונה מעלילה מותחת ומדמויות חיות. כדאי לא להפריז בפרימיטיביזם הזה. הקורא הוא יצור מורכב ויש לו צרכים שונים. שנאת האינטלקטואליזם הרי גם הפכה למגמה מסוכנת אצלנו, ולא צריך שביקורת הספרות תתרום לה. לכן, טוב עשתה ההוצאה שהנגישה לקהל העברי ספר מפורסם כזה על התועלת שניתן לדלות ממנו. ועם זאת יש לומר את אמת חוויית הקריאה של המבקר: להנאת קריאה סתם, קצרה ידו של הספר הזה, הוא דל מדי. מעיק גם העיסוק של קיפלינג במונחים מהתיאוריות של "הבונים החופשיים" (הכת שהוא עצמו היה חבר בה). הוא עוסק בזה הרבה, ובלי לספק לקורא הסברים מועילים (ההוצאה נטלה על עצמה להסביר זאת בהערות השוליים), בגלל שהדמויות הראשיות חברות באגודת הסתרים וגם בשבטים האפגניים הם מגלים חברים בכת.

ולמרות כל זאת, יש הברקה גדולה אחת בנובלה שכן תורמת להנאת הקריאה "הרגילה". לא אוכל להרחיב בה, על מנת להימנע מ"ספוילר", אבל אומר רק שרגע המפנה המכריע בסיפור, נפילת צמד האלים-מלכים הבריטיים, נובעת בדיוק מהמעמד העליון שהם הגיעו אליו בקרב הילידים. מעמד אלילי זה לא עולה בקנה אחד עם תשוקות של בשר ודם, ולכן כשהללו מתגלות אצלם, וגם כשמתגלָה פגיעותם האנושית מדי במלחמת המינים, מתחילה קריסתם. כך, באופן שהוא חכם מאד וגם מזעזע-מצחיק, כלומר גרוטסקי, נוצרת נקודת המפנה המכרעת בעלילה.