על "פליקס קרוּל – וידוייו של מאחז עיניים", של תומס מאן, הוצאת "אחוזת בית" (מגרמנית: נילי מירסקי, 427 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה הוא הרומן האחרון שפרסם מאן בחייו. הוא פורסם ב-1954 כשמאן היה בן 79, שנה לפני מותו. והנה זהו, למרבה הפלא, גם הרומן הקליל ביותר של מאן; רומן שקלילותו עקרונית, אם אפשר להתבטא באופן פרדוקסלי כזה.

כפי שמציינת הכותרת, הרומן כתוב במתכונת ווידויית. בגוף ראשון וידויי מספר לנו פליקס קרול על חייו מילדות עד גיל עשרים בערך (מאן תכנן גם כרך נוסף שלא יצא לפועל). אבל הרבה יותר משקרוב המתוודה של מאן למודלים הקלאסיים חמורי הסבר או הרציניים של ספרות הווידוי (זה של אוגוסטינוס או זה של ז'אן ז'אק רוסו, למשל) הוא קרוב ברוחו דווקא לווידוייו של קזנובה, אותו הרפתקן ונוכל בן המאה ה-18. קרול הבדוי, כמוהו כקזנובה האמתי, גם הוא נוכל מקסים וכמו קזנובה גם הוא נודד ברחבי אירופה, במקרה שלו: מגרמניה לפריז ומשם לליסבון (בהיות הרומן הזה גם רומן פיקרסקי). קרול נולד למשפחה אמידה של יצרני יין מאזור הריין וכבר מילדות נתפס לרמאויות קטנות. הוא, למשל, אימן את עצמו בהתחלוּיוֹת על מנת לחמוק מבית הספר, נהג לזייף את חתימת אביו לצרכיו, נהג לגנוב מעדנים מחנות יוקרתית בעירו וכיוצא בזה. כשאביו פשט את הרגל לא נפלה רוחו של פליקס. הוא קיבל על עצמו את דין העוני מתוך אמונה שלמה שלא לעולם חוסר וגלגל החיים ישוב ויעלה אותו אל הפסגה. וכך אכן קורה, במעשה התחפשות מתוחכם במהלך הרומן.

הרומן הזה הוא שיר הלל לנרקיסיזם. שיר הלל ליופי ולקסם האישי, על אף שאלו מחולקים לאנושות באופן לא שוויוני, עובדה שקרול/מאן מודעים לה היטב. אבל זהו שיר הלל לנרקיסיזם השמח בחייו והנדיב ואוהב האדם. פליקס הוא ילד ואחר כך נער וגבר צעיר מקסים ויפה תואר. נשים וגברים כאחד נופלים לרגליו (המוטיב ההומוסקסואלי שנוכח ביצירתו – ובחייו – של מאן מצוי גם כאן). הרומן כולל כמה פרשיות אהבים מפולפלות למדי. למשל, סופרת מבוגרת בהרבה מקרול שחושקת בו ומבקשת מקרול שישפיל ויכה אותה, או פרשיית אהבים של קרול וזונה בפרנקפורט, או פרשיית אהבים שמנהל קרול עם אם ובתה בליסבון. קרול הוא, כאמור, נוכל אבל יש בו יסוד אוהב אדם באמת, יכולת הזדהות אמתית גם עם הנכשלים והעניים. באחד משיאי הרומן, נושא קרול/מאן נאום בזכות האהבה, נאום שבכוונת מכוון מתייחס במרומז לטקסט הקאנוני בספרות המערבית על אודות האהבה, הלא הוא "המשתה" של אפלטון. והנה האהבה, לפי קרול, אינה רק המין, היא עצם היכולת האנושית להושיט יד תומכת לרעך.

ברומן הנהדר הזה מביא מאן לידי ביטוי את תאוות החיים שמפעמת ביצירתו (בצד הנטייה ההפוכה לה: ההיקסמות מהכליה ומהמוות). כשטוניו קרגר, גיבור מוקדם של מאן, אומר שהוא אינו "ניהיליסט" הוא מתכוון בדיוק לכך: לצידודו בזכות החיים. קרול מבטא את חדוות החיים הזו באופן הישיר ביותר. מלאכת הסיפר של מאן מתונה וחושנית: "מלאכת הכתיבה אינה שיחה שמנהל אדם עם עצמו: רצף מסודר, יישוב-הדעת, ומעבר לא חפוז מדי מנושא לנושא – אלה תנאים שאין לוותר עליהם". כך כותב קרול על אופן סיפורו, ובשם המחבר, יש להניח (ואולי יש כאן גם נזיפה כלפי כמה ממתחריו הגדולים של מאן על תואר הסופר הגדול בדורו, ג'ויס למשל). מה שוודאי הוא שהתחשבותו הנדיבה של מאן/קרול בקורא שלו, הרצון העז והצולח בידו לגרום לקורא עונג, הולם גם את אופיו של הגיבור תאב החיים וידידם של בני האדם. בצד ההתחשבות בקורא בקצב ובאופן גלילת הסיפור, החדווה הגלויה של המספר/הסופר המתאר את העולם, כלומר החדווה הגלויה מעצם היכולת לתאר את העולם במילים, חדווה שמדביקה אף היא את הקורא באהבת הקיום, עולה בקנה אחד גם היא עם אהבת החיים והאדם של קרול כדמות.

בצד המתינות הסיפורית וחדוות התיאור, הסגנון של קרול/מאן נמלץ במכוון, שופע במכוון, ויש כמדומה הקבלה בינו לבין התקופה המתפקעת מבשלות, עד כדי ריקבון, שבה הרומן מתרחש, תקופת "הבל אפוק" (כלומר משלהי המאה ה-19 עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה). בהתאם לעידן ההיסטורי בו הוא מתרחש, מלא הרומן בתופעות אופייניות שכבר רחקו מאד מאתנו (וגם ממאן הכותב ב-1954): אצולה אירופאית שוקעת והמתח בינה לבין הבורגנות העשירה, פרולטריון עני ומרוד. לעתים רחוקות הגודש הזה מעט מייגע, אבל ככלל הכתיבה היא כפתור ופרח. אציין כדוגמה אחת לעונג הקריאה את האופן הערמומי בו מחדיר מאן בדיבורו של הגיבור שלו דברים שאנו יודעים ששמע זה לא כבר מפי אחרים והלה בנוכלותו מאמץ מיד אל סגנונו משל ידע עליהם מאז ומעולם. השילוב הזה נעשה בלי להכריז עליו. מאן סומך על הקורא שלו שיבין את זה בעצמו.
יציאת הרומן הזה לאור, בתרגום של נילי מירסקי, היא מתנת חורף עצמית הולמת לכל אחד שיש בו ולו שמץ מהאהבה העצמית הבריאה של קרול.

* הערה: בביקורת שהתפרסמה בעיתון ציינתי שהביטוי שמאן משתמש בו לתיאור גיבור "הר הקסמים", "בן אונים לחיים", מבטא גם הוא את תאוות החיים המאן-ית. השמטתי כאן את המשפט הזה. נילי מירסקי הסבה את תשומת הלב לכך שזו שגיאה. הביטוי בו בחר המתרגם העברי מרדכי אבי-שאול בא לציין דווקא את ההיפך מאון (=כוח). "בן אונים" הכוונה ל"בן הצער" (כמו "בן אוני" שנכתב בתנ"ך על בנימין).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית בן ישראל  On דצמבר 7, 2016 at 1:39 PM

    אריק, כתבתי על פליקס, אבל בעצם זה גם פוסט סמוי על המחנק שגורם לי טולסטוי. די להפוך אותו כמו גרב כדי להבין. http://wp.me/pSKif-l4T

  • אריק גלסנר  On דצמבר 7, 2016 at 2:46 PM

    אעיין בהקדם, מרית!

  • מרית בן ישראל  On דצמבר 8, 2016 at 12:12 AM

    הה, לא התכוונתי שזה ייצא כל כך פולשני. פשוט דיברתי אתך בזמן שכתבתי ושכחתי שאתה לא שומע. גם על קרול וגם על טולסטוי. יש קשר בין שיקספיר למאן (ובמיוחד לפליקס קרול) ויותר נוח לי לעמוד ליד מאן כי שייקספיר חי בתיאטרון.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: