על "יופי שאין לו תכלית", של גי דה מופסן, הוצאת "פן" ו"ידיעות ספרים" (מצרפתית: רמה איילון, 311 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הסיפור הפותח את הקובץ הזה – נובלה ליתר דיוק – בשם "כדור שומן", ראתה אור ב-1878 ופרסמה את שמו של מופסן בן ה-28 ברבים. מאז ועד מותו המוקדם בגיל 43 (מעגבת) הפך מופסן לנסיך העולמי של הסיפור הקצר (הוא כתב 300 סיפורים קצרים וגם ששה רומנים).

"כדור שומן" מבטא את הסגולות של הסיפור המופסני היטב. חיוניות וחריפות, שעם זאת לא גולשת לסנסציוניות זולה (למרות שסכנת הגלישה קיימת באופק); בצד ביקורת נוקבת של אופי ושל החברה בכללותה, ולעתים גם תפיסה פילוסופית מקיפה שהסיפור מדגים אותה (מבלי שהיא, התפיסה, תפגם בהנאה מהסיפור הפרטיקולרי). "כדור שומן" מתרחש בזמן הפלישה והכיבוש הפרוסי של חלקים נרחבים מצרפת במלחמת 1870-1871. קבוצת אריסטוקרטים ובורגנים צרפתית מכובדת מקבלת היתר מיוחד מהשלטונות הגרמניים לנסוע מהעיר הכבושה רוּאֶן לנמל לה האבר, שנמצא תחת השלטון הצרפתי. אל תוך הכרכרה הדחוסה במכובדים – ולמען השלמת המיקרוקוסמוס הצרפתי, להשלמת פלטת הצבעים, מכניס אליה מופסן גם נזירות ו"דמוקרט נלהב", אויב הבורגנות והאריסטוקרטיה – מצטרפת גם זונה מקומית לבבית ועסיסית המכונה על שום עסיסיותה זו "כדור שומן". האתר הדחוס המתגלגל בדרכים, המרכבה, מאפשר למופסן להדגיש את הרתיעה של החברה המהוגנת מעמיתתם לנסיעה. אבל זו האחרונה קונה את לבם, וליתר דיוק כרסם, כשהיא חולקת איתם בדרך מהמזונות הערבים שהביאה עמה. אלא שאז עוצרים הפרוסים את המרכבה ומתנים את המשך המסע בכך ש"כדור שומן" תעניק מחסדיה לקצין האחראי במקום. מסיפור העלילה הפשוט הזה רוקח מופסן מטעמים, נוסק לנושאים גדולים כמו לאומיות ויחסי כוח חברתיים. הזונה, מטעמים פטריוטיים, לא מוכנה לעסקה. הפטריוטיות היא גם, לכאורה, הכוח שמלכד את החבורה הצרפתית הקטנה ואכן עמיתיה לדרך מתרשמים מהחלטתה ותומכים בהתחלה בנחישותה. "הרוזן אמר בשאט נפש שהאנשים הללו מתנהגים כמו הברברים של ימים עברו. והנשים הרעיפו על כדור שומן גילויי אהדה נמרצים ומלאי חיבה". אבל הלכידות הלאומית נסדקת כשהעיכוב מתמשך. האינטרסים האנוכיים מבצבצים בחזרה, ועמם גם מתגלעים שוב במלוא העוצמה הפערים המעמדיים והנורמטיביים.

בכלל, כמה מטובי הסיפורים כאן עוסקים בזונות. מופסן התמחה בנושא, בספרות כבחיים, התמחות שהובילה גם למותו. בנובלה הומוריסטית, "בית טֶלייה", שההומור שלה חזק במיוחד בגלל שמופסן משכנע במציאותיות של הפנטזיה שהוא מספר עליה, מתוארת מדאם של בית בושת מבוקש בעיירה בנורמנדי שסוגרת את העסק שלה למשך כמה ימים (ולתסכולם של נכבדי העיירה שבית הבושת היה מקום הבילוי החביב עליהם) על מנת להשתתף בטקס הקומוניון הראשון של אחיינית שלה שנערך ברוב הדר בעיירה נורמנית אחרת. המדאם ועובדותיה, כאמא אווזה וברווזיותיה הססגוניות, מדהימות את העיירה השלווה ואת טקס הקומוניון הזה לעולם לא ישכחו בה. יחסו של מופסן לזונות, חשוב לומר, הומניסטי ואוהד אך לא סנטימנטלי. התיאור שלו אותן מפוכח אך אמפטי, לבטח לא מתנצל. בסיפור נוסף ("מדמואזל פיפי") שבו הגיבורה גם היא זונה, ועוד זונה יהודייה, "גיבורת הסיפור" היא גיבורה אמתית שנוקמת באופן פטריוטי את נקמת צרפת הכבושה בקצין גרמני סדיסטי (ייאמר אגב אורחא שבתיאור הדמות הזו יש איזו הטרמה מסמרת שיער להתנהגות שהיא נאצית ממש).

האֵרוס מעסיק את מופסן בחלק ניכר מסיפוריו ולא רק באופן המוזכר, כלומר לא רק ביחס לזנות וזונות. העניין שלו באהבה מטעין את סיפוריו באותה אנרגיה וחיוניות שהזכרתי. ועם זאת, כאמור גם כן, יש איזה עידון בסיסי בכתיבה שלו, איזו רגישות גדולה, שמונעת ממנו ליפול לוולגריות או לסנסציוניות. הסיפורים חריפים ומעוררים אך לא יוצרים תחושה של ניצול הקורא בפנייה ליצריו הבסיסיים הלא מעובדים. כך למשל, בסיפור קצרצר, כשמופסן מספר על פריזאית נשואה שנאפה לראשונה בחייה, הוא מתמקד בזעזוע של האישה מעצמה, האישה שאוהבת את בעלה. או כשהוא מספר על צמד חברים איכרים שהאחד מכר לרעהו את אשתו, הרי שהמעשה המפולפל מוצג במסגרת עלילה כל כך משעשעת ומפתיעה, שהיסוד הסנסציוני מומתק ליסוד מעורר. בסיפור החותם את הקובץ ושהקובץ קרוי על שמו אף פורש מופסן מטפיזיקה שלמה שרואה באֵרוס האנושי את מותר האדם, את חמיקתו של האדם מהטבע הבהמי והתמקדותו של זה, הטבע, בפעולת הרבייה: "אף על פי כן גילה הגבר את האהבה, מענה די מוצלח לאל הערמומי, והפליא כל כך לקשטה בפיוט, עד שהאישה שוכחת לפעמים שהמגע נכפה עליה. ואלה מבינינו שנבצר מהם להונות את עצמם בהתפייטות, המציאו את תאוות הבשרים ועידנו את הזימה – דרך נוספת ללעוג לאלוהים ולחלוק כבוד, מושחת אמנם, ליופי".

זה קובץ משובח, שכולל גם את "המחרוזת" המפורסם (שבקריאה נוספת מרשים אף יותר ממה שזכרתי), ומתורגם היטב. היו פעמים מועטות שתהיתי על מילה זו או אחרת. למשל, בעמ' 50 על הביטוי "מורת רוח" שנראה לי לא מתאים. בעמ' 137 במקום "אל נא תזלזל" יש לכתוב "אל נא תזלזלו". בעמ' 181 נראה לי שלא נכון לתרגם "החבית הזו גדולה כמו טנק" ביצירה מ-1884 כשהטנק עוד לא הומצא. אבל ככלל זהו לבוש עברי מוצלח לסופר מעולה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Georgvon1  On נובמבר 24, 2016 at 10:13 AM

    היו טנקי מים וכדומה. טנק זה מיכל.

  • אריק גלסנר  On נובמבר 24, 2016 at 10:15 AM

    בהחלט. אלא שצריך לכתוב "טנק מים" או "מיכל".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: