Monthly Archives: דצמבר 2016

על "הנני", של ג'ונתן ספרן פויר, בהוצאת "זמורה ביתן" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', 653 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

היה אפשר לקצץ אולי 200 עמודים מה-653 ברומן החדש של ג'ונתן ספרן פויר. ואפילו אז, מ-453 הנותרים, היו נשארים גידולי קיטש, אלא שלא היה אפשר להוציאם בניתוח בלי להרוג את הרומן. ובכל זאת, זה לא רק ספרו הטוב ביותר של ספרן פויר עד כה, אלא יצירה מרשימה מאד באופן כללי.

הרומן, שראה אור השנה בארה"ב, מתאר את תהליך הפרידה של ג'ייקוב וג'וליה, זוג יהודים אמריקאים בני ארבעים וקצת שחיים בוושינגטון. ג'ייקוב הוא סופר ותסריטאי, ג'וליה היא אדריכלית. לזוג שלושה ילדים. בני הזוג הם יהודים לא מאמינים ולא שומרי מסורת באופן עקבי ומלא, אבל הקשר ליהדותם חשוב להם והם משמרים אי אלה טקסים, ביניהם טקס הבר מצווה הממשמש ובא של בנם בכורם, סאם, שבשיבוש ההכנות לקראתו נפתח הרומן. במקביל לעלילה המשפחתית, ישנה כאן עלילה רחבה שבה מתואר כיצד בעקבות אסון טבע (רעידת אדמה) נאלצת ישראל להיאבק על חייה מול מלחמה שפורצת כתוצאה ממה שנתפס כטיפול לא ראוי של ישראל בהשלכות אסון הטבע באוכלוסיית השטחים שמוחזקים בשליטתה ובהם חיה אוכלוסייה פלסטינית וכן בטיפולה בהר הבית, שנפגע גם הוא באסון. במסגרת מלחמת הקיום הזו, קורא ראש ממשלת ישראל ליהודי ארה"ב להתנדב לסיוע פעיל במלחמה וכך עומדת סוגיית נאמנותם של ג'ייקוב וג'וליה ליהדותם, או לישראל, למבחן.

זו יצירה מרשימה, קודם כל, כי ספרן פויר מצליח להיחלץ בה מעמדת הילד החמוד, הן מהקיטש שבתיאור ילדים פיקחיים חמודים והן מעמדת המספר המציג את כישוריו לראווה כילד פלא המצפה למחיאות כפיים. זו הרי המחלה המשותפת לבני דורו הסופרים, היהודים והלא יהודים, הסירוב להפוך לגברים (מייקל שייבון, למשל, וגם פוסטר וואלאס, המבוגר מהם). על מקום "הגברים הנרקיסיסטיים הגדולים", כפי שכינה פוסטר וואלאס את פיליפ רות, ג'ון אפדייק ונורמן מיילר, מצאו הסופרים האמריקאים הגברים חלופה יחידה לרגשות האשם שלהם על גבריותם: עמדת הילד. אבל מלבד החולניות האמריקאית הטיפוסית (בתוך המיליה הספרותי) ביחס השלילי לגבריות מתפרצת, הרי שבמקרה היהודי הייתה כאן החמצה גדולה. הגבריות המתפרצת של פיליפ רות היא סוד כוחו הספרותי, כי היא נעשתה על רקע יהודי מסרס של תרבות עצורה ושכלתנית. ההיחלצות של רות הינה היחלצות מחליפת החנק המוסרנית של אידאולוגיית "המענטש". כשספרן פויר ובני דורו נסוגו בבעתה מהעמדה הזו, הם אכן הפכו לחצי אימפוטנטים גם מבחינה ספרותית. מאבקו של ג'ייקוב להיחלץ מנישואיו הוא גם מאבקו של הסופר להגיע לרמתם של אבותיו הספרותיים הגדולים. הגברות העולה של ג'ייקוב היא גם בגרות ספרותית. והמאבק הזה צולח לאורך מאות דפים כאן. למעשה, הרומן הזה, בהומור השנון והפרוע שלו כמו גם בעיסוקו בשאלת הזהות היהודית (תוך עוינות מוצדקת למה שאצל הלר בשנות השבעים היה ניצני הניאו-שמרנים היהודיים וכיום פריחה מלאה של הז'אנר), מזכיר לפרקים את "גולד שווה זהב" של ג'וזף הלר, כמו גם שבסוג אחר של הומור ובעיקר בתמה הראשית, גבריות ובגרות, את יצירותיו של פיליפ רות. וזו מחמאה גדולה.

מלבד התמה העיקרית, יש כאן חלקים הגותיים מרשימים (למשל, נגד ההתקרבנות היהודית ומיקוד הקיום היהודי סביב השואה); יש כאן תיאורים שנונים ומלאי חיים של חיי משפחה וזוגיות, לא נעדרי קיטש, אבל גם מלאי תבונה, הומור, מרירות ורגש חזקים.

כריכת הסיפור הפרטי של ג'ייקוב וג'וליה במאורע קטסטרופלי מדגיש את נקודת התורפה של ספרן פויר: משיכתו לסנסציוני, לרגשני ולקיטשי (ילדים קטנים וקטסטרופות גדולות מככבים ברומנים שלו). אבל כאן הכריכה הזו גם מהווה כלי רב עוצמה בקידום התזה המרכזית של הרומן, ולכן לא ניתן "לנתחה החוצה" מהטקסט. בסאטירה אדירה על קרוב משפחתו הישראלי של ג'ייקוב, יזם הייטק מצליח, ממחיש ספרן פויר את יחסו הנרתע של היהודי אמריקאי המתורבת מהישראלי הבוטה, השחצן, החומרני, סחטן הרגשות הלאומיים. אבל הישראלי הזה מציב גם מודל גבריות שבו ג'ייקוב, העצור והנוירוטי, מקנא. וכך נכרך הישראלי, נכרכת ישראל, בסוגיה שמעסיקה את ג'ייקוב בחייו הפרטיים. אם מיקי שבת של פיליפ רות מבטא את גבריותו המתפרצת בכך שהוא מעולם לא התעניין בגורלה של ישראל, ג'ייקוב שוקל לרגע לבטא את גבריותו המתעוררת בהתגייסות לטובתה של ישראל. הצמדת חורבן הבית הפרטי לחורבן הבית הלאומי מאפשרת לספרן פויר לפתח גם תמה אחרת: עימות בין המחויבות לאנשים הקרובים אליך לבין מחויבות לאומית. בקטע מדרש אדיר מעמת ג'ייקוב את ה"הנני" שמשיב אברהם לאלוהים השולח אותו לעקוד את בנו ל"הנני" שבו הוא עונה ליצחק בנו בדרך לשחיטה. לעתים יש לבחור בין המחויבות למשפחה למחויבות התיאולוגית או האידיאולוגית. ולג'ייקוב ברור, ברוב הרומן, שהבחירה תיפול על משפחתו. בהערת אגב, הרומן מצביע על התרחקות מדאיגה מישראל של יהודים ליברליים, על סף גט כריתות לישראל, התרחקות, גט, שצריכים מאד להדאיג אותנו. אבל באופן לא מודע לסופר, לדעתי, ההצמדה הזו בין הסיפור המשפחתי לסיפור הלאומי, מציבה את ספרן פויר בחזית הספרות הנכתבת היום (וולבק, קנאוסגורד וא.ב. יהושע, למשל). הנושא הגדול שניצב בחזית הספרות הזו הוא האם אנשים אתאיסטיים יכולים באמת להתמסר לקורבן הגדול שנדרש על מנת להקים ולקיים משפחה. האם לא נגזר גורלנו הדמוגרפי להפסיד לאוכלוסיות מסורתיות. כאילו שואל הרומן בתת המודע שלו: האם לולא המחויבות הלאומית, הזהות הלאומית, הנקמה בנאצים, הדאגה לישראל ולעם היהודי וכו', האם לא הייתה עולה השאלה האם בכלל להקים משפחה? אין כאן, אם כך, רק הצבה של המשפחה מול הלאום, נושא נדוש מעט, אלא של הלאום והמשפחה כאחד מול הרווקות, מול הקיום האינדיבידואלי. האינדיבידואליזם כמבקע את המשפחה והלאומיות כאחת.

כך שלמרות העומס המאני של הטקסט, הארכנות והקיטש, ספרן פויר הצליח להפוך את הקיום היהודי אמריקאי העכשווי ליצירת אמנות משמעותית, הצליח לעלות לליגת אבותיו הספרותיים היהודים אמריקאים.

בלקוניות שערורייתית על שייבון, ראובני ופוסטר וואלאס

קראתי כחמישים עמודים מהרומן החדש המתורגם של מייקל שייבון, "טלגרף אווניו", והנחתיו בצד. הטקסט עמוס מדי, מתאמץ מדי, ובעיקר עושה רושם חנפני, הן בהערצה הילדותית לתרבות הפופולרית והן באיזו התחנפות ליברלית אופיינית כלפי האוכלוסייה האפרו-אמריקאית. לשייבון אני זוכר את חסד "איגוד השוטרים הידיים" המהנה, אבל כאן רפו ידי עיניי הקוראות.

אני קורא בשנית – אולי כחמישים עמודים – את יצירתו של אהרן ראובני "עד ירושלים" מסוף שנות העשרה ושנות העשרים של המאה העשרים. איזה תענוג! איזו רווחה פושה בנפש בקריאתה של ספרות גדולה כמו זו!

"מיסטר סקווישי" של דיוויד פוסטר וואלאס הוא קובץ של שלושה סיפורים תובעניים ולעתים טובעניים. אבל הקובץ הזה גם ממחיש מדוע וואלאס הוא סופר חשוב, מרכזי, לא סתם סופר שכותב סיפורים יפים. זאת משום שהסיפור הראשון בקובץ הוא בעצם כתב סנגוריה ענק על הספרות. ילד שנלכד בכיתה ובה המורה יוצא מדעתו ואף נורה לבסוף למוות בידי המשטרה לא שם לב לכל ההתרחשות ה"חדשותית" והסנסציונית הזו, כי הוא שקוע בהמצאת סיפור קומיקסי הנשקף לו בתוך חלון הכיתה המחולק לריבועים כמו בקומיקס על ידי רשת ברזל. החיים הפנימיים – קרי, הספרות – גוברים על ההמולה ה"תקשורתית" של החיים החיצוניים. ואילו הסיפור השלישי מבטא ביקורת מעמיקה על התרבות המנוכרת הפוסט-מודרנית – שבה, בהיפוך לסיפור הראשון, החיים-כלפי-האחר, החיים החיצוניים, השיווקיים, הפתיניים, הם החיים היחידים שישנם, שבה היחס לבני אדם הוא כאל עדר, יחס סטטיסטי ולא אינדיבידואליסטי – ובו פוסטר וואלאס ממלא בספרות את מקום נותן העדות לתהליכים של דה-הומניזציה שאנחנו עוברים. הסופר כמודעות צלולה ופקוחת עיניים, כעדות לתהליכי עומק מפחידים, כמי שאומר: "אני כאן, ואני רושם, ואני שם לב, וזה לא יעבור לכם ללא עדות, תהליכים, גם אם תנצחו. אנחנו ניפול לבור, אבל פקוחי עיניים". ועל זה תפארתנו.

על "מה ידעה מייזי", של הנרי ג'יימס, הוצאת "תמיר סנדיק ספרים" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', 242 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הפתיחה של הרומן המפורסם הזה מ-1897 מפתיעה ברעננותה. הוריה של מייזי, זוג אופנתי, עשיר ויפה, מלונדון, מתגרשים בגירושים סנסציוניים ומכוערים. הם חולקים משמורת על הילדה, חצי שנה אצל האב וחצי שנה אצל האם. אלה הורים נוראיים, שמטיחים בילדה את שנאתם העזה זה לזה, שמזניחים למעשה את הילדה. אלה הורים קלי דעת שמנהלים פרשיות אהבים בלי חשבון. כשהם נישאים לבני זוג שניים, וכעת לילדה שני הורים ביולוגיים ושני הורים חורגים, הם בוגדים גם בבני זוגם החדשים. תחת חסות ארבעת הוריה הילדה ממשיכה להיזנח. במקרה הטוב משתמשים בה ככלי עזר למסכת הבגידות המתמשכת. לתעוקה שחש הקורא לנוכח פגיעה כזו בילדה קטנה כיוון ג'יימס. אבל מה שניכר שבאמת הלהיב אותו, שניצב בלב הרומן, הוא האפשרות לספר על מסכת התרחשות שלמה דרך תודעתה של ילדה, כלומר דרך תודעה שמבינה למחצה ובמשובש מה באמת קורה סביבה; כשהנעלם הגדול מבחינתה הוא המשיכה המינית הבוגרת, שמניעה את חיי המבוגרים הסובבים אותה ואטומה בפניה. יש דבר מה וירטואוזי ביישום הבחירה של ג'יימס לספר לנו את הרומן מבעד לתודעה הילדית, ולכן הרומן הזה חביב על תיאורטיקנים של הספרות כי הוא ממחיש באופן מבריק את מושג "נקודת התצפית" (ומושגים קרובים לו כמו "מבע משולב" ו"מספר לא מהימן"). נדמה גם שיותר משהניע את ג'יימס הרצון לחקור את נפש הילד ברומן הזה, הניעה אותו התשוקה להפגנה וירטואוזית של הצגת עלילה שלמה מבעד לתודעה מוגבלת. כלומר, נדמה שג'יימס הוא יותר פורמליסט – כלומר מי שמעוניין לחקור את האפשרויות הצורניות של ז'אנר הרומן; וג'יימס הוא אכן תיאורטיקן של הז'אנר – מאשר מי שמעוניין להיות פסיכולוג מעמקים. כך, מלבד העניין שמעורר האופן בו נקלטים האירועים בתודעת הילדה, נוצרת גם חוויית קריאה משחקית, כי הקורא מנסה להבין מה בדיוק קרה באמצעות "תרגום" תודעת הילדה לשפת המבוגרים.

אבל הרומן הזה לא צליח. לפחות אני לא הצלחתי לצלוח אותו. קטעים מסוימים קראתי שוב ושוב בלי להבינם לאשורם. ראשי הסתחרר והתערפל. האשמה, מלבד, ללא ספק, אשמת מוגבלויותיו של המבקר, נחלקת בין ג'יימס לתרגום הנוכחי שלו. הכתיבה של ג'יימס מפותלת תחבירית, מופשטת ולעתים חידתית ממש. כך גם ברומנים אחרים שלו. אלא שכאן, בדיוק בגלל הבחירה בהצגת האירועים בדרך לא ישירה, מבעד למראה מעוותת, היכולת של הקורא לעקוב אחר ההתרחשות קשה שבעתיים. על מנת לקרב את ג'יימס לקורא העברי יש צורך ביכולות תרגום ייחודיות. אלו לא נמצאות כאן. הנה לדוגמה משפט שמתאר פגישה של מייזי ואביה, בו אביה מציע לה לבוא איתו לאמריקה, אבל בעצם, כך אנחנו מבינים, רוצה לקבל את סירובה להצעה הזו על מנת שיוכל להפליג לארה"ב במצפון נקי. "בעודם יושבים יחד, התנהלו מגעים דוממים, יוצאים מגדר הרגיל, בין תפישתה את תפישתו, בין תפישתו את תפישתה, ובין תפישתו את תפישתו את תפישתה" (עמ' 172-173). לא רק שהקורא מאבד את דרכו בפינג פונג המסחרר בין התודעות של האב והבת, הרי שהתרגום כאן שגוי ואת הסיפא יש לתרגם (לפי הנוסח המלא של הרומן ב"פרויקט גוטנברג" המצוי ברשת): "בין תפישתה את תפישתו את תפישתה". בעמוד אחר (184) מתוארת פגישה של מייזי עם אחת מהמאהבות של אביה, שמדהימה אותה בכיעורה (הדבר היחיד שמלכד את אביה ואמה, וכן את אביה ואמה החורגים, הוא יפי תוארם). "הכול בגלל פניה – הילדה פשוט לא יכלה להביט בהם ולגמול להבעתם בארשת דומה. כמו כן, כעבור רגע נפנתה ההבעה המשונה לדברים מקסימים". כך אלה משפטים סתומים. הכוונה, לאחר עיון במקור, היא שהבעת פניה של המאהבת המכוערת הקרינה מכיעורה גם על "הדברים המקסימים" שבהם היא מוקפת, זינקה אליהם (leaped into the lovely things, כותב ג'יימס). בהמשך אותו עמוד מתורגם "not even of a single one of all the ‘nevers’ " כ"אף לא אחד מכל ה'לא לעולמים'". היה צריך לתרגם: "אף לא אחד מכל ה'לעולם לא-ים'". ובעמוד 190 מתורגם "התמונה שהצטיירה מראש" והיה צריך לתרגם "התמונה שהצטיירה בראש".

אינני מתרגם ואינני מתיימר להיות כזה. כמו כן, כאמור, ג'יימס תובע ממתרגמו יכולות ייחודיות. גם מתרגם שטוב לאלף יצירות אחרות, היה ניגף בפני ג'יימס. אבל במצב התרגום כרגע, כל עוד הוא לא עבר הגהה, איני יכול לשפוט את איכות היצירה, יצירה שגם כך, כאמור, אני חושד שיש בה דבר מה מכביד, למרות הווירטואוזיות והמקוריות שמופגנת באופן סיפורה, ולמרות הנושא המעניין, הכואב, הרענן והרלוונטי שלה.

על "קבצנים וגאים", של אלבר קוסרי, בהוצאת "הספריה החדשה" (227 עמ', מצרפתית: ניר רצ'קובסקי)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה רומן טוב מאד ורומן מקומם מאד. הוא טוב מאד למרות שהוא מקומם מאד. והוא טוב מאד גם בגלל שהוא מקומם מאד. כלומר, בגלל שמבוטאת בו עמדה מקוממת, אך מנוסחת בכוח, בקוהרנטיות, בתבונה. עמדה שמכריחה את הקורא להתעמת מולה, להתנגד לה.

אלבר קוסרי הוא סופר מצרי שנולד בקהיר ב-1913 אך מ-1945 חי בצרפת, כתב שם צרפתית והפך להיות סופר הידוע בעיקר לאניני טעם, שרק בערוב ימיו (הוא נפטר ב-2008) זכה להכרה רחבה. "קבצנים וגאים", שראה אור ב-1955, נחשב ליצירת המופת שלו והנו גם הידוע בספריו.

הרומן מתמקד בחייהם של שלושה אינטלקטואליים קהירים שחיים בחלק העני של העיר. מסביבם עוני חרוף, דלות משוועת, עליבות נוראה. בעוד אחד מהשלושה מאמין במהפכה סוציאליסטית שתמרוד בזוועת העוני שסביבם, שני האחרים אינם מאמינים ששינוי כזה יכול לקרות ואף לא שהוא רצוי. כאן הוא העוקץ של הרומן. איש האקדמיה לשעבר, המרצה להיסטוריה לשעבר, גוהאר, כמו גם חברו המשורר המצוין והמכוער הידוע, יֶגֶן, בחרו בחיי העוני והעליבות. הם לועגים לחברם השלישי, אלכורדי, על חלומות המהפכה הרומנטיים שלו. אלכורדי אכן הוא דמות נלעגת מעט, לא רק בעיני חבריו, אלא גם בעיני המספר, שעמדתו קרובה לזו של שני גיבוריו הבטלנים להכעיס. הפילוסופיה של גוהאר ויגל היא זו: החיים אינם טרגדיה, כי אם קומדיה. יש לחיות את החיים מתוך קלות דעת והיעדר שאפתנות. כל ניסיון לתיקונם ייגמר בדיכוי חדש. אך באופן עקרוני יותר: החתירה להפוך את החיים למכובדים נוגדת את טבעם הליצני וחסר הכבוד העמוק. כך מהרהר בחיבה יגן על גוהאר: "גוהאר לא היה מתקן עולם, גם לא מטיף מוסר. הוא קיבל את האנשים כפי שהם. את הייחוד הזה שבטבעו עדיין לא מצא יגן אצל אף אחד אחר. רוב האנשים התעקשו לתת עצות, בדיוק כמו אמו".

קוסרי הערמומי נוטל את ההאשמה השגורה כלפי המזרח, על כך שהוא נרפה, עצל, לא מסוגל לתיקון חברתי, פטליסטי וכו', והופך אותה על פיה. הוא מתהדר בתכונה הזו של המזרח, שאינו שוגה באשליות כמו המערב על "קדמה" וגם אינו מוליד משטרים רצחניים שנוסדו על בסיס האמונות האלה. את התזה הפילוסופית העקרונית הזו משבץ קוסרי בכתיבה אוורירית ודוהרת קדימה באופן מענג, תוך דילוג בין תיאורי טיפוסים גרוטסקיים מרשימים, מתוך ציניות מרעננת. וגם בסיוע עלילה מרכזית ממוקדת. אבל בעלילה הזו נגלה בבירור גם המקומם בטקסט הזה. גוהאר, שכמו יגן, מעביר את ימיו בעיקר בעישון חשיש, נתקף בקריז בגלל היעדר חומר. הוא רוצח זונה מבית הבושת בו הוא עובד כמנהל חשבונות עלוב, בגלל שהוא מעוניין לשדוד אותה. גוהאר אינו סדיסט רע לב, אבל הוא גם לא מתחרט אחרי שהתפכח מהקריז שלו. הרצח הוא עוד דבר מה שאירע בעולם חסר השחר שלנו, האבסורדי שלנו. הוא ממתין בסקרנות לראות מה יקרה? האם ייתפס? ממתין בסקרנות אדישה למדי.

כך שהניהיליזם של גוהאר – ושל הרומן בכללותו – כולל גם אדישות לתוקפנות. ככלל, כדאי לדעתי להבחין בין ניהיליזם שהשלכותיו נוגעות לניהיליסט עצמו (המדוכא, כמו אצל וולבק, או השמח בחלקו, כמו אצל הנרי מילר) לניהיליזם שהשלכותיו הן תוקפנות כלפי הזולת (מהסוג שהבהיל את דוסטוייבסקי ובזמננו, ולהבדיל, מצוי ברומנים של הסופר ההולנדי, הרמן קוך). הראשון מעורר אהדה, ואילו השני רתיעה.

שני רומנים אחרים עלו במחשבתי בקריאה של הרומן הפיקחי והמענג הזה. הראשון הוא יצירת המופת של הסופר הרוסי בן המאה ה-19, איבן גונצ'ארוב, "אובלומוב". כמו גוהר ויגן גם אובלומוב בוחר בחיים פסיביים לחלוטין, ומבקר את אורח החיים האמביציוזי והתזזיתי שסביבו. אבל "אובלומוב" הוא יצירה הומניסטית עמוקה. אובלומוב פסיבי כי חיי הפעולה שמוצעים לאדם הרוסי בן ימיו נראים לו מוגבלים ומצמצמים את אנושיותו. ואילו הטקסט של קוסרי הוא אנטי הומניסטי. החיים הם מהתלה. אין להתייחס אליהם ברצינות. היצירה השנייה היא "בית יעקוביאן" של עלאא אל-אסוואני. ברומן המצרי הזה, שראה אור ב-2002, מתוארת קהיר ענייה מרודה ועלובה באופן שאינו שונה בהרבה מזו שמתאר קוסרי (ויש עוד הקבלות: למשל המוטיב ההומוסקסואלי בשני הרומנים). זאת למרות שהרומן של קוסרי מתרחש בשנות הארבעים ושל אל-אסוואני בשנות התשעים. אבל "בית יעקוביאן" מוּנע בדלק של מחאה, זה רומן רושף התקוממות ומרי על עליבות החיים במצרים. "בית יעקוביאן" רוצה לעורר את בני האדם לשנות את חייהם. קוסרי רוצה להניאם מתקוות כאלו. לא לחינם, כנראה, נכתב "בית יעקוביאן" בערבית ואילו "קבצנים וגאים" בצרפתית. בפריז אפשר להתענג ביתר קלות על הפילוסופיה הפיקנטית של קוסרי, בקהיר יותר קשה להתחמם לאורה הקר.

יש להודות לניר רצ'קובסקי על הבאת הספר הזה לקורא העברי ועל אחרית הדבר המעניינת שכתב לרומן (שגם מתורגם על ידו היטב, כהרגלו). הרומן הזה מסב לקוראו גם את הנאת הוויכוח, את התקוממות החלקים בנפש, אולי שרידי החלקים בנפש, שלא משלימים עם הכאוס, והעוול, והעליבות, את התעוררות אותה השקפה הומניסטית אנטי-פטאליסטית שניסח ברנר ב"מכאן ומכאן": " זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי וזוהי צוואתי האישית: החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. צריך, בכל זאת, לעבוד. כל זמן שנשמתך בך יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים".

על "בוצ'רס קרוסינג", של ג'ון ויליאמס, בהוצאת "ידיעות ספרים" (מאנגלית: גיל שמר, 311 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הרומן הזה (של מחבר "סטונר") ראה אור במקור ב-1960. זה מערבון. מערבון כתוב היטב. זו קלישאה כתובה היטב.

הרומן מתרחש בקנזס במאה ה-19, מעט אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית. צעיר מבוסטון בשם ויל אנדרוז מגיע למערב רעב להתנסות בחיים עצמם. שבע מהחיים המתורבתים מדי של בוסטון, של אוניברסיטת הרווארד שבה למד. מה בדיוק הוא מחפש? הוא עצמו תוהה: "זו הייתה תחושה; זה היה דחף שהוא היה חייב לבטא במילים. אך הוא ידע שכל מה שיגיד לא יהיה אלא שם אחר למרחבי הפרא שביקשה נפשו. היו אלה חופש וטוּב, תקווה וחיוניות שלתחושתו היו מונחים ביסוד הדברים המוכרים בחייו, שלא היו לא חופשיים ולא טובים ולא מלאי תקווה וחיוּת". בהגיעו לעיירה ששמה הוא שם הרומן הוא מציע לצייד בופלו מיומן בשם מילר לממן משלחת ציד קטנה בהרי הרוקי בקולורדו. ארבעה יוצאים למסע הציד. מלבד אנדרוז ומילר, האינטלקטואל הרעב לחיוניות והמנהיג הטבעי, מצטרפים גם צ'רלי הוג, נאמנו של מילר, תמהוני שהוגה בתנ"ך בהפסקות המסע, ושניידר, פושט עורות נרגן ומושחת.

יכולת התיאור של ויליאמס מרשימה. עיירת המוצא, תלאות המסע, ציד הבופלו, עולם הטבע הפראי, תלאות המסע חזרה, מתוארות בדיוק ובידע, בסבלנות של ריאליסטן. קריאה מדוקדקת בטקסט תכשיר גם את ההדיוט שבין הקוראים לפשיטת עורו של בופאלו; התמודדות עם סופת שלגים מתוארת באמינות ובפירוט דומים. גם המתח בין סיפור הפעולה הגברי הישיר, למבט-העל הפרשני שלעתים רחוקות מבליח מעליו, מבט-העל של אנדרוז, יוצר עניין מסוים. למשל, בקטע היפה הבא, בו מהרהר אנדרוז ברתיעתו הדומה הן ממשכב עם זונה והן מפשיטת עורו והכנתו לסעודה של בופאלו: "ברגע לפני שירדה עליו השינה, הוא חיבר בקשר רופף בין הסבת פניו מפרנסין בלילה ההוא בבוצ'רס קרוסינג לבין הסבת פניו מהעֶגלה משוספת הקרביים מוקדם יותר היום, פה בהרי הרוקי של קולורדו. התחוור לו שהוא הסב את פניו מהעגלה לא בגלל קבס נשי מהצחנה והדם והמעיים השפוכים; התחוור לו שהוא נתקף בחילה והסב את פניו בגלל ההלם שחש למראה עגלת הבופלו, שהתהלכה גאה ואצילית ומלאה בקוממיות החיים כמה רגעים קודם לכן, וכעת היתה חשופת בשר וחסרת ישע, רצועת בשר דוממת, מעורטלת מעצמה, או ממה שהיה היא עצמה על פי הגדרתו שלו, מתנודדת בגרוטסקיות, בלגלוג, מולו. זו לא היתה היא עצמה; או לא היתה מי שהוא דמיין שהיא. העצמיות שלה נרצחה; ובעצם הרצח הזה הוא הרגיש הרס של משהו בתוכו". ההצבעה על החפצון הזהה בשתי הסיטואציות (עם הזונה ובשחיטת הבופלו) וההדגשה שהחפצון של הזולת הורס גם משהו בתוכך, הופכים את הקטע הזה למרשים.

זה, כאמור, קטע נדיר. בכוונת מכוון שומר ויליאמס על סגנון "גברי" ממוקד פעולה לאורך כמעט כל הרומן, כשבשום שכל הוא משתיל כמה רגעים רפלקסיביים של אנדרוז כדוגמת הציטוט לעיל. בדרך כלל, הרומן כולו נרתע מ"נשיות" ומתמקד בפעילות, כפי שהמספר טורח להצביע על כך שלא חלילה "קבס נשי" הרתיע את אנדרוז מלפרק את איברי עגלת הבופאלו או לשכב עם הזונה. אנחנו, יש לזכור, ב-1960, עדיין תחת הנוכחות החיה של המינגוויי בשדה הספרותי האמריקאי.

אבל כל זה – כתוב היטב, מותח לפרקים, פרי תחקיר מעמיק – הוא קלישאה אחת גדולה. הרצון לברוח מערבה מאימת המעודנות של הציוויליזציה; השהיה בחברה גברית שתקנית תוך עשיית מעשי גברים "אופייניים" כציד; הערצת זכר האלפא השתקן, המנהיג הטבעי, מילר – כל זה כבר יצא לנו מכל החורים. באותה שנה, 1960, כתב המבקר האמריקאי לסלי פידלר את יצירתו החשובה "אהבה ומוות בספרות האמריקאית" ואפיין את המסורת הספרותית האמריקאית ככזו שעוסקת בגברים הבורחים מהציוויליזציה, בורחים מנשים ("מובי דיק" ו"האקלברי פין" כארכיטיפים). ויליאמס לכאורה "מדגים" להפליא את התזה הזו. אבל בעצם, העובדה שהתזה הזו הפכה כעת למודעת – ולראיה ספרו של פידלר עצמו – הופכת את ויליאמס לא למגלם של התמה אלא לחקיין שלה. גם העובדה שמדובר ברומן היסטורי, שמתרחש כמאה שנה לפני פרסומו של הרומן בפועל, ואין מדובר כאן בניסיון של ויליאמס להתאים את התמות האמריקאיות הקלאסיות למציאות מודרנית חדשה, תורמת לתחושת חוסר המקוריות, הפסטיש. וגם ההצהרה – הלכאורה מעודנת אך למעשה פומפוזית מבעד לרעלת המעודנות – של המספר שהרומן עוסק ב"נשגב" (גברים שנאבקים באיתני הטבע או בריקנות הקוסמית שבלבם פנימה), פוגמת ברומן.

גם מרומן היסטורי הנוסף של ויליאמס שתורגם, "אוגוסטוס", לא התפעלתי, רומן שראה אור במקור ב-1973 ואף זכה בפרס ספרותי חשוב בארה"ב. שני הרומנים ההיסטוריים של ויליאמס, בניגוד ל"סטונר" שלו (שיצא במקור ב-1965) – הרומן המרגש על איש הספרות המופנם – על אף שבהחלט אינם רומנים רעים, אינם מצדיקים את תשומת לבו המיוחדת של הקורא העברי ב-2016.