פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
הרומן הזה (של מחבר "סטונר") ראה אור במקור ב-1960. זה מערבון. מערבון כתוב היטב. זו קלישאה כתובה היטב.
הרומן מתרחש בקנזס במאה ה-19, מעט אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית. צעיר מבוסטון בשם ויל אנדרוז מגיע למערב רעב להתנסות בחיים עצמם. שבע מהחיים המתורבתים מדי של בוסטון, של אוניברסיטת הרווארד שבה למד. מה בדיוק הוא מחפש? הוא עצמו תוהה: "זו הייתה תחושה; זה היה דחף שהוא היה חייב לבטא במילים. אך הוא ידע שכל מה שיגיד לא יהיה אלא שם אחר למרחבי הפרא שביקשה נפשו. היו אלה חופש וטוּב, תקווה וחיוניות שלתחושתו היו מונחים ביסוד הדברים המוכרים בחייו, שלא היו לא חופשיים ולא טובים ולא מלאי תקווה וחיוּת". בהגיעו לעיירה ששמה הוא שם הרומן הוא מציע לצייד בופלו מיומן בשם מילר לממן משלחת ציד קטנה בהרי הרוקי בקולורדו. ארבעה יוצאים למסע הציד. מלבד אנדרוז ומילר, האינטלקטואל הרעב לחיוניות והמנהיג הטבעי, מצטרפים גם צ'רלי הוג, נאמנו של מילר, תמהוני שהוגה בתנ"ך בהפסקות המסע, ושניידר, פושט עורות נרגן ומושחת.
יכולת התיאור של ויליאמס מרשימה. עיירת המוצא, תלאות המסע, ציד הבופלו, עולם הטבע הפראי, תלאות המסע חזרה, מתוארות בדיוק ובידע, בסבלנות של ריאליסטן. קריאה מדוקדקת בטקסט תכשיר גם את ההדיוט שבין הקוראים לפשיטת עורו של בופאלו; התמודדות עם סופת שלגים מתוארת באמינות ובפירוט דומים. גם המתח בין סיפור הפעולה הגברי הישיר, למבט-העל הפרשני שלעתים רחוקות מבליח מעליו, מבט-העל של אנדרוז, יוצר עניין מסוים. למשל, בקטע היפה הבא, בו מהרהר אנדרוז ברתיעתו הדומה הן ממשכב עם זונה והן מפשיטת עורו והכנתו לסעודה של בופאלו: "ברגע לפני שירדה עליו השינה, הוא חיבר בקשר רופף בין הסבת פניו מפרנסין בלילה ההוא בבוצ'רס קרוסינג לבין הסבת פניו מהעֶגלה משוספת הקרביים מוקדם יותר היום, פה בהרי הרוקי של קולורדו. התחוור לו שהוא הסב את פניו מהעגלה לא בגלל קבס נשי מהצחנה והדם והמעיים השפוכים; התחוור לו שהוא נתקף בחילה והסב את פניו בגלל ההלם שחש למראה עגלת הבופלו, שהתהלכה גאה ואצילית ומלאה בקוממיות החיים כמה רגעים קודם לכן, וכעת היתה חשופת בשר וחסרת ישע, רצועת בשר דוממת, מעורטלת מעצמה, או ממה שהיה היא עצמה על פי הגדרתו שלו, מתנודדת בגרוטסקיות, בלגלוג, מולו. זו לא היתה היא עצמה; או לא היתה מי שהוא דמיין שהיא. העצמיות שלה נרצחה; ובעצם הרצח הזה הוא הרגיש הרס של משהו בתוכו". ההצבעה על החפצון הזהה בשתי הסיטואציות (עם הזונה ובשחיטת הבופלו) וההדגשה שהחפצון של הזולת הורס גם משהו בתוכך, הופכים את הקטע הזה למרשים.
זה, כאמור, קטע נדיר. בכוונת מכוון שומר ויליאמס על סגנון "גברי" ממוקד פעולה לאורך כמעט כל הרומן, כשבשום שכל הוא משתיל כמה רגעים רפלקסיביים של אנדרוז כדוגמת הציטוט לעיל. בדרך כלל, הרומן כולו נרתע מ"נשיות" ומתמקד בפעילות, כפי שהמספר טורח להצביע על כך שלא חלילה "קבס נשי" הרתיע את אנדרוז מלפרק את איברי עגלת הבופאלו או לשכב עם הזונה. אנחנו, יש לזכור, ב-1960, עדיין תחת הנוכחות החיה של המינגוויי בשדה הספרותי האמריקאי.
אבל כל זה – כתוב היטב, מותח לפרקים, פרי תחקיר מעמיק – הוא קלישאה אחת גדולה. הרצון לברוח מערבה מאימת המעודנות של הציוויליזציה; השהיה בחברה גברית שתקנית תוך עשיית מעשי גברים "אופייניים" כציד; הערצת זכר האלפא השתקן, המנהיג הטבעי, מילר – כל זה כבר יצא לנו מכל החורים. באותה שנה, 1960, כתב המבקר האמריקאי לסלי פידלר את יצירתו החשובה "אהבה ומוות בספרות האמריקאית" ואפיין את המסורת הספרותית האמריקאית ככזו שעוסקת בגברים הבורחים מהציוויליזציה, בורחים מנשים ("מובי דיק" ו"האקלברי פין" כארכיטיפים). ויליאמס לכאורה "מדגים" להפליא את התזה הזו. אבל בעצם, העובדה שהתזה הזו הפכה כעת למודעת – ולראיה ספרו של פידלר עצמו – הופכת את ויליאמס לא למגלם של התמה אלא לחקיין שלה. גם העובדה שמדובר ברומן היסטורי, שמתרחש כמאה שנה לפני פרסומו של הרומן בפועל, ואין מדובר כאן בניסיון של ויליאמס להתאים את התמות האמריקאיות הקלאסיות למציאות מודרנית חדשה, תורמת לתחושת חוסר המקוריות, הפסטיש. וגם ההצהרה – הלכאורה מעודנת אך למעשה פומפוזית מבעד לרעלת המעודנות – של המספר שהרומן עוסק ב"נשגב" (גברים שנאבקים באיתני הטבע או בריקנות הקוסמית שבלבם פנימה), פוגמת ברומן.
גם מרומן היסטורי הנוסף של ויליאמס שתורגם, "אוגוסטוס", לא התפעלתי, רומן שראה אור במקור ב-1973 ואף זכה בפרס ספרותי חשוב בארה"ב. שני הרומנים ההיסטוריים של ויליאמס, בניגוד ל"סטונר" שלו (שיצא במקור ב-1965) – הרומן המרגש על איש הספרות המופנם – על אף שבהחלט אינם רומנים רעים, אינם מצדיקים את תשומת לבו המיוחדת של הקורא העברי ב-2016.
מבקר חופשי 