על "קבצנים וגאים", של אלבר קוסרי, בהוצאת "הספריה החדשה" (227 עמ', מצרפתית: ניר רצ'קובסקי)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

זה רומן טוב מאד ורומן מקומם מאד. הוא טוב מאד למרות שהוא מקומם מאד. והוא טוב מאד גם בגלל שהוא מקומם מאד. כלומר, בגלל שמבוטאת בו עמדה מקוממת, אך מנוסחת בכוח, בקוהרנטיות, בתבונה. עמדה שמכריחה את הקורא להתעמת מולה, להתנגד לה.

אלבר קוסרי הוא סופר מצרי שנולד בקהיר ב-1913 אך מ-1945 חי בצרפת, כתב שם צרפתית והפך להיות סופר הידוע בעיקר לאניני טעם, שרק בערוב ימיו (הוא נפטר ב-2008) זכה להכרה רחבה. "קבצנים וגאים", שראה אור ב-1955, נחשב ליצירת המופת שלו והנו גם הידוע בספריו.

הרומן מתמקד בחייהם של שלושה אינטלקטואליים קהירים שחיים בחלק העני של העיר. מסביבם עוני חרוף, דלות משוועת, עליבות נוראה. בעוד אחד מהשלושה מאמין במהפכה סוציאליסטית שתמרוד בזוועת העוני שסביבם, שני האחרים אינם מאמינים ששינוי כזה יכול לקרות ואף לא שהוא רצוי. כאן הוא העוקץ של הרומן. איש האקדמיה לשעבר, המרצה להיסטוריה לשעבר, גוהאר, כמו גם חברו המשורר המצוין והמכוער הידוע, יֶגֶן, בחרו בחיי העוני והעליבות. הם לועגים לחברם השלישי, אלכורדי, על חלומות המהפכה הרומנטיים שלו. אלכורדי אכן הוא דמות נלעגת מעט, לא רק בעיני חבריו, אלא גם בעיני המספר, שעמדתו קרובה לזו של שני גיבוריו הבטלנים להכעיס. הפילוסופיה של גוהאר ויגל היא זו: החיים אינם טרגדיה, כי אם קומדיה. יש לחיות את החיים מתוך קלות דעת והיעדר שאפתנות. כל ניסיון לתיקונם ייגמר בדיכוי חדש. אך באופן עקרוני יותר: החתירה להפוך את החיים למכובדים נוגדת את טבעם הליצני וחסר הכבוד העמוק. כך מהרהר בחיבה יגן על גוהאר: "גוהאר לא היה מתקן עולם, גם לא מטיף מוסר. הוא קיבל את האנשים כפי שהם. את הייחוד הזה שבטבעו עדיין לא מצא יגן אצל אף אחד אחר. רוב האנשים התעקשו לתת עצות, בדיוק כמו אמו".

קוסרי הערמומי נוטל את ההאשמה השגורה כלפי המזרח, על כך שהוא נרפה, עצל, לא מסוגל לתיקון חברתי, פטליסטי וכו', והופך אותה על פיה. הוא מתהדר בתכונה הזו של המזרח, שאינו שוגה באשליות כמו המערב על "קדמה" וגם אינו מוליד משטרים רצחניים שנוסדו על בסיס האמונות האלה. את התזה הפילוסופית העקרונית הזו משבץ קוסרי בכתיבה אוורירית ודוהרת קדימה באופן מענג, תוך דילוג בין תיאורי טיפוסים גרוטסקיים מרשימים, מתוך ציניות מרעננת. וגם בסיוע עלילה מרכזית ממוקדת. אבל בעלילה הזו נגלה בבירור גם המקומם בטקסט הזה. גוהאר, שכמו יגן, מעביר את ימיו בעיקר בעישון חשיש, נתקף בקריז בגלל היעדר חומר. הוא רוצח זונה מבית הבושת בו הוא עובד כמנהל חשבונות עלוב, בגלל שהוא מעוניין לשדוד אותה. גוהאר אינו סדיסט רע לב, אבל הוא גם לא מתחרט אחרי שהתפכח מהקריז שלו. הרצח הוא עוד דבר מה שאירע בעולם חסר השחר שלנו, האבסורדי שלנו. הוא ממתין בסקרנות לראות מה יקרה? האם ייתפס? ממתין בסקרנות אדישה למדי.

כך שהניהיליזם של גוהאר – ושל הרומן בכללותו – כולל גם אדישות לתוקפנות. ככלל, כדאי לדעתי להבחין בין ניהיליזם שהשלכותיו נוגעות לניהיליסט עצמו (המדוכא, כמו אצל וולבק, או השמח בחלקו, כמו אצל הנרי מילר) לניהיליזם שהשלכותיו הן תוקפנות כלפי הזולת (מהסוג שהבהיל את דוסטוייבסקי ובזמננו, ולהבדיל, מצוי ברומנים של הסופר ההולנדי, הרמן קוך). הראשון מעורר אהדה, ואילו השני רתיעה.

שני רומנים אחרים עלו במחשבתי בקריאה של הרומן הפיקחי והמענג הזה. הראשון הוא יצירת המופת של הסופר הרוסי בן המאה ה-19, איבן גונצ'ארוב, "אובלומוב". כמו גוהר ויגן גם אובלומוב בוחר בחיים פסיביים לחלוטין, ומבקר את אורח החיים האמביציוזי והתזזיתי שסביבו. אבל "אובלומוב" הוא יצירה הומניסטית עמוקה. אובלומוב פסיבי כי חיי הפעולה שמוצעים לאדם הרוסי בן ימיו נראים לו מוגבלים ומצמצמים את אנושיותו. ואילו הטקסט של קוסרי הוא אנטי הומניסטי. החיים הם מהתלה. אין להתייחס אליהם ברצינות. היצירה השנייה היא "בית יעקוביאן" של עלאא אל-אסוואני. ברומן המצרי הזה, שראה אור ב-2002, מתוארת קהיר ענייה מרודה ועלובה באופן שאינו שונה בהרבה מזו שמתאר קוסרי (ויש עוד הקבלות: למשל המוטיב ההומוסקסואלי בשני הרומנים). זאת למרות שהרומן של קוסרי מתרחש בשנות הארבעים ושל אל-אסוואני בשנות התשעים. אבל "בית יעקוביאן" מוּנע בדלק של מחאה, זה רומן רושף התקוממות ומרי על עליבות החיים במצרים. "בית יעקוביאן" רוצה לעורר את בני האדם לשנות את חייהם. קוסרי רוצה להניאם מתקוות כאלו. לא לחינם, כנראה, נכתב "בית יעקוביאן" בערבית ואילו "קבצנים וגאים" בצרפתית. בפריז אפשר להתענג ביתר קלות על הפילוסופיה הפיקנטית של קוסרי, בקהיר יותר קשה להתחמם לאורה הקר.

יש להודות לניר רצ'קובסקי על הבאת הספר הזה לקורא העברי ועל אחרית הדבר המעניינת שכתב לרומן (שגם מתורגם על ידו היטב, כהרגלו). הרומן הזה מסב לקוראו גם את הנאת הוויכוח, את התקוממות החלקים בנפש, אולי שרידי החלקים בנפש, שלא משלימים עם הכאוס, והעוול, והעליבות, את התעוררות אותה השקפה הומניסטית אנטי-פטאליסטית שניסח ברנר ב"מכאן ומכאן": " זה אשר הוצאתי מניסיונות ימי-הווייתי וזוהי צוואתי האישית: החיים רעים, אבל תמיד סודיים… המוות רע. העולם מסוכסך, אבל גם מגוון, ולפעמים יפה. האדם אומלל, אבל יש והוא גם נהדר. צריך, בכל זאת, לעבוד. כל זמן שנשמתך בך יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: