על "המאורות", של אלינור קטון, בהוצאת "עם עובד" (806 עמ', מאנגלית: מיכל אלפון)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

הספר הזה זכה ב"בוקר" ב-2013. כותבתו, שזה ספרה השני, היא הזוכה הצעירה ביותר בפרס עד כה. בנוסף, זה גם הספר הארוך ביותר שזכה בפרס עד היום. והוא שבר עוד שיא, אמנם צנוע יותר, הוא שבר אותי.

אחרי מאה וחמישים עמודים הרמתי ידיים. יש גבול. בטקסט יומרני ומזויף וריק ומייגע ומיותר כל כך לא נתקלתי מזה זמן רב. יש רגעים בחייו של מבקר בהם הכרזתו של מנחם בן על כך שמספיקים כמה עשרות עמודים על מנת לעמוד על טיבו הקלוקל של ספר נראית הגיונית (לבטח לאחר מאה וחמישים עמודים). כבר עמוד הפתיחה המתריס, היומרני והעמום, "אל הקוראים", הדליק אצלי נורת אזהרה, כמו שאומרים. "מערכי הכוכבים וכוכבי הלכת בספר זה נקבעו על פי חוקי האסטרונומיה. משמע, אנו מכירים בקיומה של התופעה השמיימית המכונה 'נקיפה', תנועה שבגינה הועתקה נקודת השוויון האביבי, המקבילה האסטרולוגית של קו גריניץ'. לפנים חל שוויון האביב (שוויון הסתיו בקווי הרוחב הדרומיים) כשהשמש עמדה בקבוצת טלה, המזל הראשון. עכשיו הוא חל כשהשמש בדגים, המזל השנים עשר. עקב כך, וכפי שיראו קוראי הספר הזה, כל אחד מחלקיו של גלגל המזלות 'חל' באיחור של חודש לערך ביחס לדעה הרווחת בציבור. בכך אין לנו כל כוונה לזלזל בדעת הציבור; אך אנו מציינים שדעה מוטעית זאת סותרת את תמונת השמים שלנו במאה התשע עשרה כהווייתה; ואף נרהיב עוז לשער כי אמונה כזאת עשויה להיחשב אמונה דגית מטבעה" (וכו' – יש עוד מהקשקוש הזה; שימו לב להתפתלות, להתנשאות בהחזקת "ידע" נשגב, להתרסה הגאוותנית ולענוותנות המזויפת, למנייריזם של כתיבה בלשון רבים – וככלל למיותרות הבסיסית של כל הפתיח הזה, שמטרימה את מיותרותו של הטקסט שבא אחריו).

הרומן מתרחש בעיירת כורי זהב בניו זילנד ב-1866. היותו של הרומן "רומן היסטורי" היא דרך אחת מני רבות להבין את זיופו הבסיסי. בניגוד ל"רומן ההיסטורי" השגור, שביקש להאיר ולבאר מאורעות היסטוריים רבי חשיבות ("מלחמה ושלום"), או שביקש "להקרין" את הדילמות של ההווה על העבר ("מלך בשר ודם"), ה"רומן היסטורי" העכשווי הפך להיות מין ז'אנר כזה שבו אין מחויבות אמתית למציאות, כי זו מציאות שהקורא הממוצע אינו מכיר הרי; כי "רומן היסטורי" יכול לבנות "מציאות" מאיסוף של אינספור קלישאות שיש לנו על העבר. כך גם כאן, אין לך יכולת לדעת האם הסופרת אמינה, ומצד שני כל דבר מזכיר ומהדהד לך דבר מה שכבר קראת או צפית בו. היחסים שפרוזה טובה מנהלת עם המציאות מחוצה לה הם קריטיים בעיניי להערכתה. האם הרומן מלא חיים? האם הוא לכד דבר מה לא טריוויאלי במציאות? האם הוא הצליח ליצור בה קוהרנטיות ולמצוא בה משמעות ולהעניק לה פרשנות שממתיקה לנו את הקיום, שמאירה את עינינו לגביו? ברגע שרומן מתנתק ממחויבותו למציאות חיצונית כלשהי, כמו ב"רומן ההיסטורי" של זמננו, הוא ממריא לעבר מחוזות השרירותיות, ההמצאה חסרת האחריות, הקפריזיות, האי רלוונטיות והחקיינות. זה בדיוק המצב כאן. המילים כאן חסרות משקל, קלות. וכך גם קלה ידה של הסופרת על ההדק. המילים זורמות – למעשה מזדחלות – אבל על כל פנים ים האמנות אינו מלא.

בבסיס העלילה סיפור פשע סנסציוני: סחטנות, תשוקה אסורה וכנראה רצח (כך עד עמוד 150). יש כאן פוליטיקאי שאפתן שהסתבך באהבה אסורה, קברניט מסוכן ואלים, זונה מכורה לאופיום וכיוצא בזה. מיטב הקלישאות. יש כאן "שפע" – למעשה גודש – של דמויות. הכל כמו מכריז על עצמו: הנה רומן שאפתני שמעניק לכם מלאות ריאליסטית של המקום והתקופה. אבל הכל נודף למרחקים ריח של זיוף, חיקוי, היעדר אותנטיות, היעדר הכרח. קודם כל כי השלד העלילתי הוא, כאמור, קלישאי וצעקני. ואת הבסיס הסנסציוני הזה עוטפת הסופרת במכובדות ריאליסטית כביכול ובעמקות מדומה מייגעת. כך, למשל, מנהג לה אחרי הצגת כל דמות לתאר באריכות את מראיה ("הרלד נילסן היה ידוע בהוקיטיקה בלבושו המהודר. היום לבש מעיל כנפות באורך הברך שדשיו מחופים משי בגון הפחם, מותנייה אדומה כהה, עניבת פרפר אפורה ומכנסי קשמיר מפוספסים. מגבעת המשי שלו, התלויה על קולב מאחורי שולחנו, הייתה בגון פחם תואם; מתחתיה נשען אל הקיר מקל הליכה ולו ידית מעוקלת" וכו' וכו', אנחנו רק באמצע התיאור). התחושה היא של חיקוי של ספרות ריאליסטית מוקפדת. בצד זה מנהג לה לפרט בהרחבה את אופייה הפסיכולוגי של דמות חדשה ("ג'וזף פריצ'רד תמיד חיפש מניעים נסתרים, אמתות מתחת לפני השטח; הוא היה כרוך אחר תאוריות קונספירציה. הוא היה מפתח סברות כמו שאחרים מפתחים תלות – ההשתכנעות הייתה לו כצמא – ואת סברותיו הזין בלהט ארוטי של חסיד מושבע" וכו' וכו'). וכאן התחושה היא של חיקוי של ספרות פסיכולוגית טובה. הכל נמצא שם, כביכול, אבל נפשו של הקורא נותרת אטומה, כיוון ששום תיאור לא קולע לאיזו אמת בנפשו, שום תיאור אינו ניזון ממציאות כלשהי, אלא ניזון מקונספט מופשט וקר: "כיצד צריכה להיכתב ספרות 'טובה'". המונח שבו תיאר מבקר התרבות האמריקאי, דוייט מקדונלד, לפני יותר מחמישים שנה, ספרות נחותה שמתחזה לספרות גבוהה, "מידקאלט" (קיצור של middle culture), רלוונטי לחלוטין לטקסט הזה. לרגעים פורצת הסופרת לטקסט במניירה מייגעת של ספרות פוסטמודרנית ("בנקודה זו ניטל מבלפור תפקיד המספר"). והכל גם עטוף באותה התרסה אינטלקטואלית סרת טעם, אותו מוטיב אסטרולוגי שלפיו, למשל, מחולקות הדמויות לסוגים שונים ("כוכביים", "פלנטריים").

כמו במקרה של הרומן הארוך "החוחית" של דונה טארט, שזכה גם הוא בפרס חשוב, מעיד גם הרומן הזה, באורכו, עדות על איזה עיוות בספרות העכשווית. האורך כאן חשוב לצורכה של מראית העין. האורך הוא חלק בלתי נפרד ממזימת החיקוי לספרות טובה שיש כאן. אבל "החוחית", רומן בעייתי מאד שלא היה ראוי לפרס שהוא קיבל, הוא רומן שלפחות מספר סיפור כובש, מעניק הנאת קריאה בסיסית. ב"המאורות" אין אפילו את זה.

אנחנו חיים בתרבות שבה יוצאים ספרים רבים מדי. שבה הדחף האמנותי הבסיסי – לבטא דבר מה שגילית בעולם או בעצמך – מותמר ליצרנות היפראקטיבית של מילים, יצרנות יתר חסרת הכרח, חסרת דחיפות של אמת. אנחנו חיים בעולם שבו שומרי סף ספרותיים אינם קיימים. ולראיה הפרס הנכבד שקיבל הרומן הזה, כמו גם הביקורות החיוביות שנתקלתי בהן בעיתונות בשפה האנגלית שמצויות ברשת (אך יש גם יוצאים מן הכלל חשובים שעמדו על שקריותו של הרומן הזה).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רביד  On ינואר 5, 2017 at 2:53 PM

    אולי בגלל שזו אישה אתה משתלח ככה?

  • אריק גלסנר  On ינואר 5, 2017 at 3:33 PM

    לא חושב

  • carmelal1  On ינואר 5, 2017 at 3:56 PM

    מבקר ואיש ספרות אמיץ אתה אריק גלסנר! קורא תיגר על הפרס המכובד שזכה בו הספר הנדון, ועל הביקורות הספרותית שמשבחת אותו. לא קראתי את הספר, ולא אקרא אותו כי אני מעריכה מאוד את גישתך ואומץ לבך. התרשמתי והתעניינתי בדבריך בסרט של הערוץ הראשון על ברנר וגנסין, אשר נדמה לי שמספר הצופים בו – נער יספרם, וחבל. ואולי אני טועה? יש איזו סתירה עצומה בין הדברים שאתה מעלה ברשימתך כאן לעיל, אודות האפנה או הנטייה להכברת מילים ועמודי כתיבה ברומאנים שונים של זמננו, ובין ההתמעטות ה"תופסת תאוצה" של השימוש במילים בתקשורת הבניאישית והחברתית, עם הנטייה הברורה להעדיף על פניהן סמלילים מוכנים מראש המתחדשים לבקרים. אני מתכוונת למה שנקרא בשפת הילדים ווצפ. וואללה, עוד מעט נשוב לציורי הקיר במערות!

  • carmelal1  On ינואר 5, 2017 at 3:58 PM

    מבקר ואיש ספרות אמיץ אתה אריק גלסנר! קורא תיגר על הפרס המכובד שזכה בו הספר הנדון, ועל הביקורות הספרותית שמשבחת אותו. לא קראתי את הספר, ולא אקרא אותו כי אני מעריכה מאוד את גישתך ואומץ לבך. התרשמתי והתעניינתי בדבריך בסרט של הערוץ הראשון על ברנר וגנסין, אשר נדמה לי שמספר הצופים בו – נער יספרם, וחבל. ואולי אני טועה? יש איזו סתירה עצומה בין הדברים שאתה מעלה ברשימתך כאן לעיל, אודות האפנה או הנטייה להכברת מילים ועמודי כתיבה ברומאנים שונים של זמננו, ובין ההתמעטות ה”תופסת תאוצה” של השימוש במילים בתקשורת הבניאישית והחברתית, עם הנטייה הברורה להעדיף על פניהן סמלילים מוכנים מראש המתחדשים לבקרים. אני מתכוונת למה שנקרא בשפת הילדים ווצפ. וואללה, עוד מעט נשוב לציורי הקיר במערות!

  • אריק גלסנר  On ינואר 5, 2017 at 4:58 PM

    תודה כרמלה על דברייך.
    רביד – ביתר הרחבה: כתבתי גם קטילות על סופרים גברים, לא פחות "משתלחות". אני כן יכול לומר שעוצמת הקטילה מושפעת מהפרס הנכבד שהספר הזה זכה בו. יש לעניות דעתי מקום להגביר את הווליום במצבים כאלה.

  • edy7000  On ינואר 7, 2017 at 7:15 PM

    ביקורת כתובה היטב כתמיד, אבל זה לא קצת בעייתי מצב בו מבקר ספרות מבקר ספר שקרא רק מעט ממנו? בכל זאת קראת פחות מרבע ספר, שזה מעשה לגיטימי ביותר הרגיל, אבל לולא אתה היית מבקר הספרות הייתי אומר שמדובר בשרלטן ובחוסר מקצועיות. בגלל שאני עוקב אחריך כבר הרבה שנים אני נותר רק מעט מבולבל. לטענותיך היה תוקף רב יותר לו היו נאמרות על כל הספר, אבל כל עוד לא קראת עד העמוד האחרון (ואפילו לא את רובו) טענה כמו "הספר הוא ברברתמיד מיותרת" נשארת בגדר תחושה, בגדר התרשמות ראשונית, ולא כביקורת. למעשה הביקורת שחיברת נוגעת רק ל150 עמודים ולא לכל הספר, ובכל זאת הענקת לו תארים מכלילים שאני לא חושב שיש לך את הזכות להעניק.

  • אריק גלסנר  On ינואר 7, 2017 at 7:45 PM

    בעיקרון, אתה צודק, ויש תוקף רב יותר לביקורת אחרי קריאת הספר השלם. ואכן, מתוך אולי 800 ביקורות שכתבתי בימי חיי מעטות עד מאד, אני מניח שפחות מאצבעות יד אחת, כאלו שנכתבו על חלקי ספרים. עם זאת, 150 עמודים שמציגים ספרות מתחזה וקלוקלת הן עדות כבדת משקל כנגד ספר. ועל דרך האבסורד, אדם גם יכול לכתוב 4000 עמודים ולהזים כל ביקורת שנכתבה עד עמ' 3999 כלא רלוונטית כי המבקר התרשל בתפקידו.

    בקיצור: 150 העמודים שקראתי היו כל כך מקוממים – והיתרה שציפתה לי כל כך ארוכה – שהרשיתי לעצמי לכתוב את ביקורתי.

  • מירה  On ינואר 9, 2017 at 2:52 PM

    לדרוש ממבקר לקרוא הכול זה חוסר הכרה ביכולות הגישוש והאבחון שפיתח. יש too much לא צריך בעידן שלנו לקרוא הכול. הספר לא יהפוך בנס להישג. מותר לגמרי לא לקרוא הכול. בעיה אחרת: ההשתוות של מבקרים עם הכוחניות שדורשת לרדת ולרדת ובסוף לשבח ספרים כדי שכולם יהיו שמחים. זה שבחים שנולדו משטיפת מוח עצמית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: