על ספרוני "TED"

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יש דבר מה בהרצאות TED ובדימוי שנותר בזיכרון מהרצאות TED – שרובנו נחשפנו לפחות לכמה שניות שלהן ושהפכו לחלק מעיסת הדימויים של זמננו – שהולם את רוח התקופה. ראשית, הקיצור. על ההרצאות להיות קצרות משמונה עשרה דקות. זה הכלל. תכונה זו שלהן אינה מסגירה רק את הרתיעה מהעמקה, איזו אנטי-אינטלקטואליות בסיסית (כי יש דברים שאי אפשר להבינם בעד 18 דקות). אלא הקיצור הנמרץ ממחיש גם את הקשר האמיץ, לפי TED, בין ידע לבין כלכלת-השוק. הרצאה בת 18 דקות היא המקבילה לצורך של היזם לשכנע במהירות בעל ההון בכדאיות ההשקעה במוצר שלו. הרצאת הבזק היא מימוש הבהילות הקפיטליסטית לפיה "זמן שווה כסף", ניסוחו הקפיטליסטי הקלאסי של בנג'מין פרנקלין מהמאה ה-18. אבל הרצאות TED (או הדימוי שהן יוצרות) קשורות לרוח התקופה גם בגין ה"אאורה" שמוענקת בהן לדמות המרצה הכריזמטי.

האינטלקטואל כ"כוכב", האיש החכם כסלבריטאי, כפי שיוצר הדימוי של הרצאת TED, הולם הן את צמצום כוחם של הרעיונות עצמם לטובת פולחן אישיות (כלומר, שוב, את השטיחות של עידננו), והן את הפיכתו של איש הידע ל"מותג", ואת הידע לסחורה, כך שהפיתוי ל"קנייתו" של הידע אינו נובע רק ממעלתו האינטלקטואלית אלא מקישורו לדמות כריזמטית ומצליחנית. כך שהדימוי שעולה מTED, למרות היותו "ארגון ללא מטרות רווח", הוא של ארגון אידיאולוגי שמטיף לדרך חיים מסוימת, כלומר לדרך חיים של רווח, לדרך יצרנית-קפיטליסטית. ה"רעיונות" שהארגון "מסור להפצתם" (אני מצטט מתיאור הארגון בספרונים העומדים לדיון) שייכים לתחום "התבונה האינסטרומנטלית", כפי שכינו את סוג התבונה הזו אנשי "אסכולת פרנקפורט", כלומר "רעיונות" שבאות לשרת את עולם העשייה ואת עולם הפקת הרווחים. היחס לתבונה יכול להיות אחר לגמרי ואף מנוגד לחלוטין. כפי שהסביר פיתגורס במאה ה-6 לפני הספירה מה זו פילוסופיה, מה זו אהבת-ידע; אהבת ידע, הסביר פיתגורס, היא אהבת ידע לשמו, ללא רצון להפיק ממנו רווח או תהילה (פיתגורס המשיל את הפילוסוף למי שבא לצפות באולימפיאדה היוונית מתוך אהבת הצפייה בספורט, לא מתוך רצון לעשות עסקים בחוצות העיר האולימפית, וגם לא מתוך תקווה לזכות בהערצה ובתהילה, כפי שמצפים האתלטים עצמם). ואין צורך, בעצם, להרחיק עד פיתגורס ויוון. גם פרויקט יפה כמו "האוניברסיטה המשודרת" שלנו כאן בארץ, הושתת על יחס אחר לגמרי לידע ולתבונה מאשר זה של TED, יחס של אהבת ידע לשמה.

ספרי TED ("ספרונים קטנים על רעיונות גדולים") הם הרחבות של כמה מההרצאות שנישאו במסגרת הארגון. והם מחזקים את הרושם שמדובר אכן לא ב"רעיונות גדולים" כשלעצמם, אלא ברעיונות שקשורים הדוקות למיזמים כלכליים, לפעלתנות ולהפקת רווחים. כך, למשל, הספרון "רושם ראשוני", מאת צ'יפ קיד, שהוא בפשטות ספר של מעצב גרפי על עקרונות הפיתוי העיצובי הנכון למוצר כזה או אחר. "הרעיון הגדול" של הספר מושתת על כך שבעיצוב בפרט ובשיווק בכלל ישנם שני יסודות ניגודיים שאפשר להשתמש בהם, והחוכמה היא לדעת מתי להשתמש באיזה אלמנט. היסודות הם: "בהירות" מול "מסתורין". רובו ככולו של הספר הם צילומים של מוצרים או מודעות ופרסומות על שירותים שקיד ממחיש באמצעותם את השימוש המוצלח והלא מוצלח ב"בהיר" מול "מסתורי". זו "תבונה אינסטרומנטלית" טהורה. וגם, במקרה הזה, תבונה דלה למדי. ספרון קטן על רעיון לא מרעיש, הייתי ממתגו.

המקרה של ספרון אחר, "למה אנחנו עובדים", מעניין יותר. כלומר, גם הספרון עצמו מעניין יותר וגם האידיאולוגיה שהוא משרת מורכבת יותר. הספר מציג גישה של קפיטליזם נאור, גישה אופטימית, פרוטסטנטית-רכה, קומון-סנסית על גבול הטריוויאליות ביחס לעולם העבודה. בארי שוורץ מחברו הוא פרופסור לפסיכולוגיה ובספרו זה הוא מביא את הרעיון החדשני – "חדשני" רק עבור קפיטליסטים טיפשים, ואלה כנראה לא מעטים – שבני אדם מונעים לעבוד לא רק באמצעות ה"תמריץ" של הרווח הכספי, אלא גם אם הם מוצאים משמעות בעבודתם, חשים שהם תורמים לבני אדם אחרים, מרגישים שהוא לא מפוקחים על כל צעד ושעל. אם הם עובדים במקום עבודה נאור כגון זה (שלא עוקב אחריהם, שמדגיש את חשיבות העבודה לחברה בכלל, שמייחס משמעות שמעבר לרווחים וכו') הם לא רק נוטים להיות עובדים יעילים יותר, אלא גם עובדים "מגדילי ראש". היריב האינטלקטואלי של שוורץ הוא התאוריטיקן של הקפיטליזם, אדם סמית (קשה לפספס זאת כי שוורץ חוזר על כך מעבר למה שצריך והחזרתיות הזו כמו מגלמת את ההימתחות מעבר למידה של רעיון נכון, נאור, אך טריוויאלי). בספרו הקלאסי של סמית, "עושר העמים", מ-1776, הציב סמית את עקרון "התמריץ" כחורץ את גורל איכות העבודה: "כל אדם, מעצם טבעו, שואף לחיות כמה שיותר בנוחות; לכן, אם הוא מתוגמל באופן שווה על ביצוע טוב ועל ביצוע כושל של העבודה, הרי שמעתה ואילך הוא יבצע אותה באופן כושל ככל שרק יותן לו". בעזרת סטטיסטיקות מקיפות, מחקרים ממוקדים יותר וכן אנקדוטות וסיפורים אינדיבידואלים, מזים שוורץ את התפיסה המוטעית הזו באשר ליחס של בני אדם לעבודה. כאמור, זו עמדה נאורה וטוב שהדברים נאמרים. אך זה גם טריוויאלי לכל בר דעת. ובנוסף, גם "למה אנחנו עובדים" הוא "תבונה אינסטרומנטלית", רק שזו משוכללת מעט יותר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: