הנוירוזה שלי – פתיחה למסה

(אני מעלה כאן טקסט שמהווה פתיחה למסה בשם "הנוירוזה שלי". אני מהרהר בכתיבת המסה הרבה זמן. אך אינני בטוח שיהיה לפתיחה המשך (גם מהטעמים המובנים מאליהם). בכל אופן, יש ערך מסוים, לעניות דעתי, גם בפתיחה שלהלן)

(בינתיים התווספו שני המשכים. קישור להמשך בסוף הטקסט)

 

הנוירוזה שלי – מסה אישית

א – פתיחה

אני בן ארבעים ושלוש. אני מעריך שכשמונה שנים מהן הייתי בטיפול.

בוא נראה: היו כמה פגישות בגיל שלוש עשרה, אחרי שאבי נפטר. אולי אפשר לא להכליל אותן בחשבון. אחר כך הייתה שנה עם מטפל פלגמט, בין גיל תשע עשרה לעשרים, אחרי שחזרתי בשאלה. הוא היה הקלישאה הפסיכותרפיסטית בהתגלמותה: בשתקנותו, בשאלותיו הספורות שהחזירו את הכדור למגרש שלי (משהו בסגנון: "ומדוע אתה מרגיש כך?"). אחר כך, באוניברסיטה, הייתה לי מטפלת, אני מניח שהייתה מתלמדת. היא הייתה יפה. מה שהקל מן הסתם על ה"העברה". היא הייתה לא רעה. שנתיים הייתי מטופל אצלה בשירותי הייעוץ לסטודנטים ועוד שנה בקליניקה הפרטית שפתחה בביתה בפרבר שבע יחסית של תל אביב. אחר כך, בגיל שלושים, אחרי פגישה טראומטית עם פסיכואנליטיקאי נחשב, בה ניסיתי להוריד אותו במחיר והוא נזף בי שאני נרקיסיסט (אולי בלי ציון המונח המפורש עצמו), שחושב שמותר לו הכל (כלומר, לבקש הנחה במחיר, ומפסיכולוג נחשב כמוהו, הרי אני זה שאומר שחיפשתי מישהו טוב במיוחד), ואחרי כמה פגישות עם פסיכולוג קשוח נוסף, שנזף בי באופן דומה אם כי ללא קשר לשאלת המחיר (שהיה אכן זול בהרבה), פגשתי את הפסיכולוג שלי. הוא טיפל בי במרוצת שנות השלושים שלי. כשש שנים, אני מעריך (היו הפסקות). הוא היה טוב מאד. חיבבתי אותו. אני חושב שגם הוא חיבב אותי. ולמרות שחברים שלי לעגו להתלטפות ההדדית כביכול שאפיינה את יחסי עם המטפל – חברים שמאמינים בטיפול קשוח יותר – לעגו ל"קוהוטיאניות" הרופסת שלו, אני חושב שגם כאסטרטגיה טיפולית, היכולת שלו לחבב אותי הייתה מוצדקת. סיימתי את הטיפול בגלל תחושת מיצוי. מיצוי של הטיפול ומיצוי של מקורותיי הכספיים. המטפל המליץ לי בהמשך לפנות לפסיכואנליזה. לכך לא היה לי כסף אז, וגם היום לא.

אז בעצם עשר שנים. עשר שנים מתוך ארבעים ושלוש שנות חיים הייתי בטיפול. זה לא מעט. ניתן לבסס עמדה על ניסיון כזה. ועמדתי היא זו: אני בעד טיפול פסיכולוגי, אבל השפעתו מוגבלת. אני בן ארבעים ושלוש ואינני "בריא", אם "בריאות" פירושה היעדר תנודה עזה במצבי רוח, היעדר רגעי כאב נפשי מכווצי נשמה. בגיל ארבעים ושלוש נהייתי פטליסט: יש להסכין עם הגורל ולהכיר בכך שכוחנו לשנותו מועט. הבעיות שמלוות אותי כנראה אינן בנות פיתרון. ניתן להפחית את ה"ווליום" שלהן. את זה הטיפול כנראה הצליח לעשות, במיוחד הטיפול האחרון, אבל לא להכחידן.

כמובן, כל הכרזה, כל ניסיון לוודאות, מוקף בים של ספקות. כך, הוודאות-לרגע שטיפול הוא בעל ערך, אם כי מוגבל, מוקפת בספק שטיפול יכול אכן לרפא בשלמות, מחד גיסא, ושטיפול הוא חסר ערך, מאידך גיסא. לו, למשל, היה לי כסף לטיפול פסיכואנליטי, ואני הרי קנדידט מעולה, אם יורשה לי, הכל אצלי ספוג באדיפליות ופרה-אדיפליות וכו', אולי הייתי נוכח לדעת שטיפול כן מביא מזור מוחלט. ולחלופין: לו חייתי ארבעים ושלוש שנים ללא טיפול כלל, אולי הייתי מצוי, פחות או יותר, במצב הנסבל של ההווה, כלומר אולי ניסיון החיים, ההשתעממות של הדכאונות מעצמם, ההישגים המסוימים שהשגתי במעלה ההר – כל אלה היו ממתנים מעט את כאבי הנפש. הרי לא ניתן להיות מטופל ובו-בזמן קבוצת-ביקורת של עצמך, כלומר לא-מטופל.

אמביוולנטיות עמוקה, ספקנות תהומית, מלווה אותי מזה כעשרים שנה, מאז בגרותי. למעשה, האמביוולנטיות הזו יכולה להיחשב כחלק מהבעיה הנפשית שלי עצמה. אלא, כמובן, אם יש לה תוקף אמתי, והיא אינה פרי מבנה אישיות, כי אם תולדה של מבנה העולם. כלומר, אני ספקני לגבי מקורות הספקנות שלי: האם הם פסיכולוגיים או (הבה נאמר) פילוסופיים?

בכל אופן, פירטתי את הכרוניקה של טיפולי הנפש שלי על מנת להבהיר את נקודת המוצא של המסה הזו. אחת מהן. כלומר, זה ניסיון להבהרה עצמית, שבא אחרי הניסיון המשותף שעשיתי בעזרת מטפלים מקצועיים. אני בז לאנשים שבזים לפסיכולוגים, מתוך בורות, צרות אופק, או רגשי-עליונות שמסתירים אך בקושי פחד ומבוכה מלגעת בנבכי הנפש.

הדחף הזה להבהרה עצמית (וגם להצגה עצמית, ועל כך להלן) ניצב על ערש הולדתו של ז'אנר המסה. ממציא הז'אנר, מונטיין, ביקש באמצעותה להנהיר את עצמו לעצמו (ולהציג את עצמו לאחרים). הוא אף מקונן על כך שמוסכמות זמנו מונעים ממנו להיות גלוי לב עד הסוף (אם כי הוא מגלה הרבה, למשל – לא את הלב כאן – את קוטנו של איבר המין שלו). ואני מעוניין אכן לכתוב מסה. זמן רב, אולי שנה, אני מהרהר בכתיבתה. בכתיבת מסה אישית בשם "הנוירוזה שלי". ויש לשים לב, שעצם הכתיבה, כמובן, מציג חלק מהנוירוזה. ואחזור אל זה בהמשך.

אבל הדחף המסאי, אפילו במקרה הזה, אינו רק נרקיסיסטי. אם לכלול את מונטיין ודקארט (שחי דור אחריו) באותו רגע של הולדת המודרניות, הרי שהמסה הזו מנסה בדרכה, כמותם, לאחוז בדבר מה וודאי. לאמביוולנט ולספקן הכרוני, אולי הפתולוגי, כמוני, זה צורך בסיסי. וכמו מונטיין ודקארט, הוודאות היחידה שאני מרגיש שבאפשרותי להגיע אליה מצויה ב"אני". העולם שרוי בערפל: בני האדם האחרים, העצמים, הייצוגים של בני האדם והעצמים וכו'. "אני", חלק מה"אני", יכול להיחשף על ידי עצמו. כך אולי ניתן להשתית סלע יציב בלב ים סוער ורוגש ומשנה-פניו. העולם החיצוני שרוי בערפל, הוא גם פחות מעניין אותי, יש להודות.

אך לא רק מבחינה קיומית אני כמה לוודאות. גם ככותב אני כמה אליה. אני רוצה לכתוב דברים שהם אמת. והאמת היחידה שאולי בהישג ידי היא האמת של ה"אני". הדרייב לכתיבה על ה"אני", אם כן, הוא גם רצון של כותב לומר דברים מוצקים. "לתפוס חלק מה'מה'", כמו שכתב ברנר.

בכל מקרה, מלבד האספקט הנרקיסיסטי, הכתיבה קשורה לנוירוזה גם בעוד דרך. מכובדת מעט יותר. הטיפול שלי, וקריאתי הנרחבת יחסית (אם כי לוקה בוודאי בחסרים רבים) בספרות פסיכולוגית, לימדו אותי שהתיאוריות הפסיכולוגיות אינן מצליחות להשתוות לדיוקן הפרטי. הן, מטיבן, כלליות ואינן "מכסות" את שטח הפנים של הנפש האינדיבידואלית במהודק. מושגים כגון: "נרקיסיזם", "אדיפליות", "ערך-עצמי נמוך" וכו' הם נכונים (אני בעד הפסיכולוגיה, כאמור), אבל הם מגושמים. למעשה, קיימת יריבות בין הפסיכולוגיה לבין הספרות, למרות הקרבה הגדולה ביניהן. הספרות אידיוסינקרטית, פרטית וקשה להכליל ממנה, אך היא מדויקת יותר. המסה הזו היא ניסיון להציל את הנפש הפרטית מציפורני ההפשטות הגדולות. היא מרד של הספרות בתיאוריות. וכמובן, גם ההתקוממות הזו כשלעצמה, הצורך בה, הוא חלק מהנוירוזה.

כאן נמצא המשך המסה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גיורא פישר  On ינואר 22, 2017 at 11:25 AM

    תודה

  • carmelal1  On ינואר 22, 2017 at 11:26 AM

    קודם כל – וואוו! ובמבט יותר מעמיק אכתוב עוד כמה דברים שאולי אין בהם משום נחמה, מלבד מה שקרוי בשפת העם: "צרת אחרים נחמת טיפשים", אבל אכתוב. אנסה את כוחי מול נוירוזתך, נגיד כך. או אנסה את נוירוזותַי, ללא פירוט יתר, מול שלך. באשר לכתיבה ספרותית גם כאן זה גם וגם. גם הקלה וגם הסתבכות, גם אין ברירה אלא לכתוב וגם אין ברירה אלא לחטוף אי הבנה ואי תשומת לב ואי הצלחה ואי סיפוק עם סיפוק עצום.
    המשך יבוא, אינשאללה. יישר כוח, אריק!

  • אילנה סטרלין  On ינואר 22, 2017 at 11:42 AM

    לעניות דעתי הפתיחה הזו שלך היא בהחלט מסה בפני עצמה, מסה מעניינת כתובה בכנות ושווה התייחסות.. למעלה משלושים שנה אני פוגשת מטופלים כשאני על כיסא המטפלת, מין הסתם ולו כחלק מההכשרה שנדרשת ממני, הייתי גם על כיסא המטופלת. טיפול לא יכול לרפא הכול ולא מתיימרת, בבודהיזם מדברים על דוקא, שזה הסבל שהוא חלק מהחיים, פרוש המילה דוקא הוא החיכוך של גלגל העגלה במתכת בזמן התנועה. מה שאפשרי זה להתייחס לדברים אחרת, לחזק כוחות, לא להיות אומלל כי אלה פני הדברים. בבודהיזם מדברים אפילו על שמחה. טיפול טוב יכול לעשות חלק מהעבודה, עבודה רוחנית מתמשכת עוזרת להתמודד עם מה שמטבע הדברים לא יכול להיעלם, כל אלה יכולים להקל. והמטפל האחרון שלך ידע משהו חשוב, ואמרו את זה קודם, לפניי, בלי אהבה של המטפל למטופל אין לתהליך כזה סיכוי. ובאשר להשוואה של טיפול פסיכולוגי לספרות: מטפל טוב לא מתנהל על פי תיאוריות. כל מטופל הוא אדם ששווה להתייחס אליו ולחקור אותו ולהבין אותו. כל פגישה היא אישית ואידיוסינקרטית וכך גם ההתייחסות שלי אליו. בדומה לכתיבה שלי והכרות שאני עושה דרכה עם הגיבורים הספרותיים שלי. תודה על ההקדמה למסה שלך שמעוררת חשיבה רעננה והנה, אפילו כתיבה..

  • שירי  On ינואר 22, 2017 at 12:24 PM

    מצויין
    כתיבה מעוררת השראה.

  • Georgvon1  On ינואר 22, 2017 at 1:54 PM

    טוב מאוד, אני מחכה להמשך.

  • אור א  On ינואר 22, 2017 at 2:47 PM

    ספרות טובה אינה נשארת במקרה הפרטי היא אמורה להישען על המקרה הפרטי רק כדי לגעת בכלל. בצורה. ב"איך". ומחכה להמשך…

  • עוגיפלצת  On ינואר 22, 2017 at 3:35 PM

    אפשר לשאול איזה טיפול זה היה, אם לא פסיכואנליזה?
    כל כך הזדהיתי עם תיאור המטפל הפלגמט. היתה לי מטפלת כזאת, באוניברסיטה, לדעתי מתמחה. אין לי תלונות היום, כולם מתחילים איפשהו, מזלי שבסוף גם אני מצאתי את "ה"מטפלת שלי. למיטב ידיעתי, אני עושה פסיכואנליזה, כך היא קוראת בכל מקרה לטיפול שלנו (כבר 8 שנים), לכן אני תוהה למה כוונתך בטיפול שאיננו כזה.
    וזה עוזר לי, חי נפשי. אני מחשיבה את עצמי כמי שבאו כאביה על פתרונם. כל החיים אתמודד עם הנוירוזות שלי, אבל איפה אני לפני האנליזה ואיפה אחרי…
    אהבתי מאוד את התיאור מדוע אתה בז לאנשים שבזים לפסיכולוגים, כך אני מרגישה אבל לא הצלחתי לשים במילים מדוע.

  • yoavsorek  On ינואר 22, 2017 at 4:43 PM

    יפה מאד מאד

  • אריק גלסנר  On ינואר 22, 2017 at 8:34 PM

    תודה רבה על הערותיכם ותגובותיכם. עוגי – הטיפול היה פסיכותרפיה רגילה, בהשראה פרוידיאנית, כמובן, אך לא פסיכואנליזה.

  • עדי בן זקן בלום  On ינואר 22, 2017 at 9:15 PM

    הי אריק! איזה יופי. כתבת מקסים. לגבי מהות הטיפול הנפשי, כמי שמטפלת כבר עשר שנים (כביבליותרפיסטית) אני עומדת הרבה פעמים מול השאלה מהו טיפול. ואני מגלה בכל פעם שטיפול והקלה בבעיות הנפש מגוונות כמספר האנשים. כל מפגש עם אדם הוא מפגש ייחודי והנסיונות לבנות תיאוריות הקשורות לנפש מעוררות הרבה מאוד התפעלות והשראה אך כל מפגש אנושי מעורר את סימני השאלה אודותן. התיאוריות הפסיכולוגיות הן עבורי כמו ספר האגדה של ביאליק- שמנסות לעשות קצת סדר בלבירינט (הנפש) הגדול(ה). אגב בהקשר זה של הנפש מאוד מרגש המאמר על גלוי וכסוי בלשון- ועל כך שהמילים בו ברגע שהן מומצאות ומגלות משהו, הן גם הורגות משהו בחוויה, במובן זה כוח הכתיבה כמרפאת את מכאובי הנפש.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: