Monthly Archives: פברואר 2017

Here I Am, By Jonathan Safran Foer – A review

This review of the Hebrew translation of "Here I Am", was first published in the Israeli Daily Yedioth Aharonoth

by Arik Glasner

One could cut out 200 of the 635 pages in Jonathan Safran Foer's new novel and even then, of the remaining 435, there would still be fields of kitsch, but it would be impossible to remove them surgically without killing the novel. Even so, this is not only Safran Foer's best novel to date, but a generally very impressive work.

The novel, which was published this year in the U.S., describes the separation process of Jacob and Julia, a 40+ American Jewish couple who live in Washington. Jacob is a novelist and script writer, Julia an architect. The couple has three children.  The couple are fully and consistently non-believing, non observant Jews, but their connection with Judaism is important to them, and they preserve a few rituals, among them the upcoming Bar Mitzva ceremony of their firstborn son, Sam, during the harried preparations of which the novel begins.  In parallel with the family plot, there is a broader plot that depicts how as a consequence of a natural disaster (earthquake), Israel is forced to struggle for its existence in the face of a war that breaks out as a result of what is perceived as Israel's improper treatment of the disaster's aftermath for the West Bank population under its control, with its Palestinian population, and also its treatment of the Temple Mount, which was also damaged in the disaster.  During this war of survival, the Prime Minister of Israel calls upon American Jews to volunteer for active support in the war, so that the issue of Jacob and Julia's allegiance to their Jewishness or to Israel is put to the test.

This is an impressive work, first of all because Safran Foer succeeds in escaping from the stance of the cute boy, both from the kitsch in describing nice smart kids and also from the stance of a narrator who shows off his talents as a boy wonder expecting applause. That is the malady shared by his contemporary writers, Jews and non-Jews, the refusal to become men (Michael Chabon, for example, and also Foster Wallace, the older of the two). In place of the "great male narcissists", as Foster Wallace referred to Phillip Roth, John Updike and Norman Mailer, The male American writers have found the single substitute for their guilt feelings about their masculinity: the child's standpoint.  But except for this typical American neurosis (within the literary milieu), negatively related to emerging masculinity, in the case of Jews it was a calamity.  The emergent masculinity of Phillip Roth is the secret of his literary strength, since it occurs against a background of the emasculating Jewishness of a stifled, rationalistic culture.  Roth's extrication is in exchange for the moralistic suffocation of the "Mentsch"ideology. As Safran Foer and his contemporaries retreated in horror from this attitude, they actually became semi-impotent in literary terms.  Jacob's struggle to break out of his marriage is also the writer's struggle to attain the level of his great literary forebears. Jacob's increasing maturity is also literary maturity.  This struggle is carried out over hundreds of pages here.  Actually, this novel with its wildly sharp wit as well as its treatment of the question of Jewish identity (with justified hostility toward what for Heller in the '70's were the buds of Jewish neo-conservatism and is today the full bloom of the genre), recalls chapters of Joseph Heller's "Good as Gold", as well as with a different sort of humor and primarily in the main theme, masculinity and maturity, the works of Phillip Roth.  And that is a great compliment.

Aside from the main theme, there are impressive philosophical sections here (for example, against Jewish self-victimization and focusing Jewish existence around the Holocaust); there are witty, lively descriptions of family life and intimacy, not without kitsch, but also filled with insight, humor, sharp bitterness and emotion.

Joining Jacob and Julia's private story with a catastrophic event emphasizes Safran Foer's weakness: his attraction to the sensational, the sentimental and the kitschy (little children and great catastrophes star in his novels).  But here this joining also constitutes a powerful tool for advancing the novel's main theme, and therefore we can't chop it out of the text.  In a terrific satire on Jacob's Israeli relative, a successful high-tech entrepreneur, Safran Foer illustrates the recoiling attitude of a cultured American Jew toward the harsh, braggart, materialistic, national emotional extortionist Israeli. But this Israeli also poses a model of masculinity of which Jacob, restrained and neurotic, is jealous. Thus the Israeli, Israel, is involved in an issue that preoccupies Jacob in his private life.  If Phillip Roth's Mickey Sabbath expresses his explosive masculinity so that he never takes interest in Israel's fate, Jacob momentarily considers expressing his emerging masculinity by volunteering to help Israel.  Pairing together the destruction of a private home with the destruction of the National Homeland enables Safran Foer to introduce another theme: the clash between commitment to people close to you and national commitment.  In a marvelous midrashic excerpt, Jacob confronts the "Here I am" that Abraham answers G-d who is sending him to bind his son, with the "Here I am" with which he answers his son Isaac, on the way to slaughter. Sometimes one needs to choose between commitment to family and theological or ideological commitment.  And for Jacob it's clear, through most of the novel, that the choice will go to his family.  In an aside, the novel points to the worrisome alienation from Israel by liberal Jews, on the verge of a divorce decree to Israel, alienation, divorce, that should worry us very much.  But in a way that the author is unaware, in  my view, this linkage between the family story and the national story places Safran Foer at the forefront of written literature today (Houellebecq , Knausgård, A.B. Yehoshua, for example). The great subject placed at the forefront of this literature is whether atheists can really devote themselves to the great sacrifice required in order to establish and maintain a family.  Isn't our demographic fate sealed, to lose to traditional populations? As though the novel asks unconsciously: Were it not for national commitment, national identity, revenge against the Nazis, concern for Israel and the Jewish People, etc., wouldn't the question arise whether to raise a family at all? Thus, it's not just positioning the family vs. the nation, a somewhat banal subject, but rather the nation and the family as one vs. bachelorhood, vs. individual existence. Individualism splits the family and nationhood together.

Thus despite the manic load of the text, its verbosity and kitsch, Safran  Foer has succeeded in turning contemporary American Jewish existence into a significant work of art, and has succeeded in ascending to the league of his American Jewish literary forebears.


Translation by Roy Abramovitch



ביקורת ישנה שלי על "שבת" של איאן מקיואן

במסגרת הכנת הרצאה על הרומן המוצלח "טובת הילד" של איאן מקיואן, נתקלתי בביקורת שכתבתי לפני יותר מעשר שנים על "שבת" שלו, ופורסמה, כמדומני, בזמנו בטור שהיה לי ב"מקור ראשון". לא איתרתי אותה באתר ולכן אני מעלה אותה לפה. יש בה עניין, כמדומני, למרות כמה זרויות והתמהות שגיליתי בטקסט שלי עצמי, מעידן מעט בוסרי.


כיצירה ספרותית "שבת" ("עם עובד") של איאן מקיואן (יליד 1948, מחשובי הסופרים הבריטיים) היא יצירה ראויה, לעתים מרשימה, אבל בעייתית מכמה בחינות ובטח שלא יוצאת דופן. הרבה יותר מרשימה מ"אמסטרדם", הרומן המביך של מקיואן מ – 1998, שלתפארת המבוכה זיכה אותו בפרס ה"בּוּקר" של אותה שנה, אך הרבה פחות חזקה מ"כפרה" שלו. אולם כמסמך תרבותי "שבת" היא אחד האירועים החשובים בתרבות בשנים האחרונות.

כמבקר ספרות, היצירה הזו, המתארת יום בחייו של מנתח-מוח לונדוני בכיר ואמיד, הנרי פֶּרון, ומבקשת דרך תולדות היום הזה להתמודד עם המציאות העולמית שלאחר האחד עשר בספטמבר, אני לא יכול להתעלם מהאופן השקוף, הגולש לגסות, בטיפולו של מקיואן בסוגיות שהניעו אותו לכתיבת "שבת". כן, מסתבר לנו ברומן שהאלימות מצויה גם בתוכנו, לא רק בחוץ, באיסלאם הקיצוני, אלימות שבאה לידי ביטוי במשחק הסקווש התחרותי בין פרון לעמיתו הרופא המרדים, ואף יותר מכך: בין פרון לבין נער הרחוב, בקסטר, ששרט את מכונית המרצדס הכסופה שלו. לא מאד מעודן, יש לומר. בנוסף, למרות ההיפר-ריאליזם המרשים לפרקים של "שבת" הרי שהתיאורים המפורטים, כמו תיאור הניתוח של אותו בקסטר אחרי שתקף את משפחת פרון, מייגעים. גם המשפחה "המושלמת" של פרון – בניו "המתוקים", החכמים והעצמאיים, הוא עצמו, רופא, יפה ואופה, אשתו, עורכת הדין המבריקה והמצליחה –  לעתים מעצבנת או למצער משעממת. עד כאן דבר מבקר הספרות.

אבל מבחינה תרבותית הרומן הזה הוא בעל חשיבות גדולה ביותר להבנה של מצב התרבות המערבית (ליתר דיוק: האנגלו-סקסית) כיום. ראשית, עצם ההתכוונות לכתיבת רומן שיתמודד עם המציאות העכשווית – מרתקת. בביקורות האנגלו-סקסיות שקראתי על הרומן צוין שמקיואן ממלא כיום את מקום ה"סופר הלאומי". הביטוי הזה, שהיה נשמע זר כל כך לפני עשור, נאמר כמעט כבדרך אגב. ואכן, "שבת" הוא כתב הגנה לא מתלהם על התרבות המערבית, שנכתב בתגובה למציאות ימינו, ממש כשם שביאליק, "המשורר הלאומי", נחלץ לכתוב את "בעיר ההריגה" אחרי פרעות קישינב לפני מאה שנה. חזרתה של הלאומיות (או לפחות: הזהות התרבותית הפרטיקולרית) מומחשת בעצם כתיבת הרומן הזה באופן חד מאד.

על איזה ציביליזציה מגן מקיואן באמצעות פרון? מקיואן שותל (שוב, בעדינות גסה) התייחסויות למורשת האנגלית-מערבית לאורך כל הרומן; מורשת אתיאיסטית אך הומניסטית וסובלנית. פרון, למשל, קורא את הביוגרפיה של דרווין (14); הוא מציין בפני עצמו ש"האנשים החכמים", ניוטון וכד', "הסקרנים הללו של תקופת ההשכלה האנגלית", היו גאים בהישגים שהציביליזציה הגיעה אליהם בימינו (197). פרון מכנה את עצמו "רדוקציוניסט מקצוען" (316) מבחינה פילוסופית, ומצהיר כי "אדם שפועל להקל את סבלן של נפשות כושלות על-ידי תיקון המוח אינו יכול שלא לכבד את העולם החומרי (…) הנפש היא מה שהמוח, חומר ותו לא, עושה" (83). פרון מתרעם על מוריה באוניברסיטה של בתו, דייזי, ש"סבורים שרעיון הקדמה הוא ישן ןמגוחך" (94). "זה הסגנון שלהם, הדרך שלהם להיות פקחים. זה לא יהיה קוּל או מקצועי לציין את הדברת אבעבועות-הרוח בתור חלק של החיים המודרניים" (94), לועג פרון לאופנה באקדמיות למדעי הרוח. פרון, המטריאליסט הנאור, חוזה שמה שיכניע את הפונדמנטליזם תהיה "שגרת הקניות וכל הכרוך בה – מקומות עבודה קודם כל, ושלום, ומידה של מחויבות כלפי תענוגות בני מימוש, ההבטחה לספק את התשוקות בעולם הזה, לא בבא" (149). הפילוסופיה מחייבת הציביליזציה המערבית של פרון נוגעת גם בפרטים הקטנים, בשירי הלל שהוא שר להמצאת המקלחת החמה והקומקום החשמלי (למשל, עמ' 85). פרון, הרופא, אינו איש רוח, אבל מקיואן מכניס דרך דמותה של בתו, המשוררת, וחותנו, המשורר, את המורשת הספרותית המערבית לכתב הצידוק של מקיואן.

קראתי את "שבת" במקביל ל"אחוזת הווארד" של הסופר והמבקר האנגלי, בן חוג "בלומסברי", א.מ.פורסטר, שיצא זה עתה בתרגום לעברית ("ידיעות אחרונות"). מעניין מאד לראות כמה נקודות השקה יש בין הרומן היפה, הקלאסי, של פורסטר, מ – 1910 (להזכירנו: תקופת השיא של האימפריה הבריטית), לבין "שבת", שיצא 95 שנים אחריו. שני הסופרים מהללים, אם כי עם הסתייגויות, את העיר (שניהם מתייחסים, כמובן, ללונדון) כהישג תרבותי ראשון במעלה (כאן: "הנרי סבור שהעיר היא הצלחה, המצאה מבריקה, יצירת מופת ביולוגית – מיליונים רוחשים סביב הישגיהן המצטברים, הרבודים, של המאות" – 13. פורסטר: "ודאי שלונדון מרתקת. היא נגלית בעיני רוחך כמרחב של אפור רוטט, נבונה בלא תכלית ורגשנית בלא אהבה; כנשמה המשתנה לפני שניתן לתעדה ברשומות"). פרון, במה שהוא אולי פליטת קולמוס מדהימה למדי של מקיואן, מהרהר בזעם כבוש שהארוס האיטלקי של בתו יצטרך "להשתדל להקרין הרבה קסם ילידי" (282) על מנת למצוא חן בעיניו. בשביל פרון, איש הציביליזציה האנגלו-סקסית, גם האיטלקים הנם "ילידים". ואילו אצל פורסטר, ערב מלחמת העולם הראשונה, מצויים הרהורים דומים על הבדלי האופי בין הבריטים לגרמנים "הטבטונים" ועל מה שעשה את בריטניה הגדולה לאימפריה. יש לקוות שתוצאות המתחים הבין לאומיים ששרטט פורסטר, קרי: מלחמת העולם הראשונה, לא יהיו דומות בזמננו.

זו, אם כן, התשתית האידיאולוגית של הרומן. ובכן, חלקה. כי הדבר המדהים ביותר ברומן הזה, לדעתי, נובע מעניין צדדי לכאורה, זניח, עניין זניח לכאורה מבחינת משמעותו האידיאית. אני מתכוון למונוגמיה היציבה של פרון. מקיואן מתייחס אליה בהרחבה חשודה. עיינו בעמוד 53 וראו עד כמה היא חשודה. בהתנצלות מחשידה הוא מכנה את הדבקות של פרון ברוזלינד, אשתו, כ"סטייה" ("יש משום סטייה בעובדה שמעולם לא עייף מן ההתעלסות עם רוזלינד"). "הקרבה והאינטימיות הן שמסעירות אותו ולא החידוש המיני דווקא", ממשיך מקיואן להתפתל ולהצטדק. פרון מודע לכך שהוא חריג בין חבריו ה"מנהלים בחשאי הרפתקאות עם נשים צעירות יותר; פה ושם מתפוצצים נישואים בקרב יריות של האשמות-נגד".

התכונה היציבה הזו של פרון (ואגב, גם של בתו המעצבנת, דייזי, שהיא, עלינו להאמין, מין משוררת סטרילית, ש"לא מעשנת, לא שותה"; "אילו ילדים נזיריים גידל", תוהה הנרי בצדק) היא, לטעמי, החלק הלא-מודע והמרתק באמת ברומן של מקיואן. על מנת להיחלץ מן המצוקה שמונחת לפתחו של המערב, מאימת ההתפוררות, חש מקיואן אינטואיטיבית שהוא צריך להציג משפחה מלוכדת והרמונית. איני יודע אם זו התפתחות "חיובית" דווקא, אך מרתק לראות איך הלך רוח שמרני ("ערכי המשפחה") נכנס בדלת האחורית לרומן המטריאליסטי-ליברלי הזה.

על "טוהר", של ג'ונתן פראנזן, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: ארז וולק, 637 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים,במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"


רוב זמן הקריאה ברומן הארוך הזה אמרתי לעצמי שהוא מהנה. תיקון: בעצם כל זמן הקריאה אמרתי לעצמי שהוא מהנה. אבל, המשכתי ושאלתי, האם הוא גם רומן חשוב? חשוב, כמו שרומן של פראנזן, שנחשב, ובצדק, לאחד מקומץ הסופרים הבולטים בדורנו, אמור להיות? חשוב כמו שהיה החלק שתיאר את דמותו של צ'יפ ב"התיקונים" מ-2001, החלק המבריק והמטריד והמזוכיסטי הזה, שתיאר בעוצמה שלא נתקלתי כדוגמתה בתרבות (למעט אצל וולבק) את קריסת הלגיטימיות והרלוונטיות של העמדה הביקורתית השמאלית בשנות התשעים (ומאז), ואצל סופר שרואה את עצמו בשר מבשרה של העמדה הביקורתית הזו? חשוב כמו טיפול העומק שעשה פראנזן לקיטוב בין רפובליקנים לדמוקרטים בארצות הברית ב"חירות" מ-2010 (ובעקבותיו גם בשאר האיפרכיות האמריקניות, בין השאר זו שנמצאת ברצועת החוף בקצה המזרחי של הים התיכון), חשוב כמו הטיפול העקרוני והדיאלקטי של הרומן "חירות" במושג "החירות" עצמו? חשוב כמו שהיה פראנזן הצעיר ב-1996, כשפירסם את המסה העקרונית "מדוע לטרוח?" (“why bother?”) על עתידו של הרומן כז'אנר? ורוב זמן הקריאה השבתי בשלילה לשאלה הזו: לא, זה רומן מהנה, מהנה מאד אפילו, אבל הוא לא חשוב. עד שבא החלק הטוב ביותר ברומן והסיט את הדיון שלי לכיוון אחר, ועל ידי מעלותיו (של החלק הזה) חשף את הבעיות (האחרות) בחלקים האחרים.

הרומן מורכב מכמה סיפורים העומדים בפני עצמם, שאט אט נגלה מלוא הקשר ביניהם. בחלק הראשון ברומן (ראשון מתוך שבעה), "פיוּריטי באוקלנד", מתוארים חייה של פּיפּ (פיוריטי) טיילר, צעירה בראשית שנות העשרים שלה, עמוסה בדאגות מהלוואות הסטודנטים שאין ביכולתה להחזיר, מיחסיה עם אמה המתבודדת והסגפנית והענייה שלא מוכנה לגלות לפיפ את זהותו של אביה, מחוסר ביטחונה העצמי ותהייתה על יחסם האמתי של האחרים אליה. זהו חלק שובה לב, זוהי דמות שובת לב. וסצנה ממושכת בה משאירה פיפ בחור שבכוונתה לשכב אתו בחדרה בבית שעומד נגדו צו-פינוי – בית המשותף לה ולבחור סכיזופרן, לבחור הסובל מפיגור, ולאקטיביסטים ולאנרכיסטים אמריקאים וגרמנים (באחד מהם, שגר בבית עם אשתו, היא גם מאוהבת) – משאירה אותו למשך יותר משעה בחדר בגלל שהיא: א. חיפשה קונדום. ב. נקלעה לשיחה שלא נעים לה לחמוק ממנה עם אחת האנרכיסטיות הגרמניות הגרות בבית – משאירה את הבחור לבדו בחדר וכשהיא מגיעה הוא, כמובן, רותח, והיא, שמציצה לו בטלפון החכם ומגלה את ההתכתבות שניהל עם חבר על מעלותיה הגופניות אך חסרונותיה הנפשיים (שנגלו למחזר הנלהב בהמתנה המוזרה שנכפתה עליו בחדר) – ובכן, הסצנה הזו מדגימה את החינניות והרעננות של פראנזן בכללותן, והיא פנינה קומית אופיינית לסופר, שבראיון מלפני כמה שבועות טען שהוא מגדיר את עצמו כ"סופר קומי".

בחלק השני, "רפובליקת הטעם הרע", מופיעה הדמות החשובה השנייה ברומן. זהו אנדראס וולף. אנו יודעים שבזמן ההווה של הרומן, שנות העשרה של המאה ה-21, וולף הוא דמות מפורסמת ונערצת, מי שמנהל אתר אינטרנט ידוע בכל העולם שעוסק בהדלפות שמדווחות על מעשי עוול של ממשלות ותאגידים (ברומן הוא מוצג כדמות שהאפילה על פועלו של ג'וליאן אסאנג', מייסד אתר "ויקיליקס"). אנדראס היה צעיר בשנות העשרים לחייו בעשור האחרון של המשטר המזרח גרמני. הוא בא ממשפחה קומוניסטית מיוחסת, אך הפך להיות מתנגד המשטר וניצל מכליאה רק בזכות הוריו. עם נפילת המשטר הוא הפך להיות אחד מסמלי המרי נגד המשטר המדכא ומשם הקריירה הציבורית שלו רק המריאה. אך עוד קודם לכן, מספר לנו פראנזן הן על חייו כמתנגד משטר בשנות השמונים במזרח גרמניה, ובפרט על מעשה פשע איום שעשה וולף, אם כי ממניעים נאצלים.

החלק השלישי, "יותר מדי אינפורמציה", מציג את הדמות המרכזית השלישית ברומן, טום אבֵּרַנט. טום הוא עיתונאי שהקים במימון של מיליארדר עיתון בלתי תלוי בשם "דנוור אינדיפנדנט". הוא ובת זוגו, ליילה, קיבלו לידם מידע מטריד מאד מבחינה ציבורית ומרגש מבחינה עיתונאית, על כך שבמפעל לייצור נשק גרעיני בטקסס משתעשעים העובדים ב"השאלת" פצצות אטום לעובדים לצורך העלאת המורל במסיבות שלהם. הם, כמובן, עטים על המידע. את המידע, אנו למדים עד מהרה, קיבלו טום וליילה מידיה של פיפ, שהיא, מתואר לנו עד מהרה, קיבלה אותו מידיו של אנדראס וולף שביקש ממנה להשתמש במידע הזה ככלי לפיתויו של טום להעסיק אותה, את פיפ, כתחקירנית וכך היא תוכל לרגל אחריו.

מה הקשר בין אנדראס וטום? ומה הקשר בין פיפ לאנדראס? ובין פיפ לטום?

כל זה מתברר, כמובן, במרוצת הרומן.

אבל מה, בעצם, פראנזן רוצה לומר, שאלתי את עצמי במהלך הקריאה? מדוע הוא שולח אותנו משלל לוקיישנים בארה"ב לגרמניה ומשם לבוליביה (שבחסות ממשלתה וולף מנהל את הפרויקט העולמי שלו) וחוזר חלילה? הקריאה מהנה כל הזמן, כאמור; ברמת המיקרו המשפטים של פראנזן סופר-אינטליגנטיים ועם זאת קולחים, הדמויות שלו משעשעות ו/או נוגעות ללב, ההרגשה היא כל זמן הקריאה שאתה בידיים טובות, של מישהו שיעניק לך good time ללא נפילות, ולמרות שהקורא מודע לפרקים למלודרמטיות של כמה מקווי העלילה העיקריים (הפשע של וולף, החיפוש אחר האב של פיפ), הוא נוטה להיות סלחן. אבל לא ייתכן שזה הכל, הלא כן? לא ייתכן שמדובר כאן על good time ותו לא, נכון? זהו פראנזן! מהסופרים החשובים בדורנו! ואתה מרגיש שאכן הוא רוצה לומר "משהו", ו"משהו" מעניין: על עיתונות, למשל, על חשיבותה ועל מצוקותיה העכשוויות; על אידיאליזם שמאלני עכשווי, על נלעגותו ועם זאת הדברים הראויים להערכה בו, אבל על חוסר הרלוונטיות המוחלט של העבר הקומוניסטי לערכי שמאל עכשוויים (פראנזן מתזכר את עוולותיו ונלעגותו של הקומוניזם דרך סיפור מזרח גרמניה); על פמיניזם אמריקאי שיצא משליטה; על התהילה ומצוקותיה (דרך דמותו של אנדראס); על הטוטליטריות של האינטרנט, טוטליטריות לא רחוקה מזו של המשטרים הקומוניסטים, על הרסנותו, בעצם, של האינטרנט (דבר מה שאנחנו יודעים שמעסיק את פראנזן תחת כובעו כ"אינטלקטואל ציבורי"); על יחסי בנות ואבות, על כמיהתן של נשים צעירות שלא היה בחייהן אב לגברים מבוגרים וגם על גברים שבונים על נשים כאלה (פיפ ואנדראס, למשל, מנהלים רומן של צעד קדימה ושניים אחורה ביניהם). אבל אף פעם, לאורך 637 העמודים של הרומן, לא הרגשתי שהדברים שהוא אולי רוצה "לומר" מתגבשים לכלל אמירה משמעותית. אף פעם לא הרגשתי שזהו רומן "חשוב".

אז רומן מהנה ותו לא? עוד עדות, והפעם דוגמה מוצלחת יחסית, לכמיהה של הרומן העכשווי לחוויית הקריאה ברומנים הוויקטוריאניים הארוכים של המאה ה-19 (בל נשכח את המחווה לדיקנס של "תקוות גדולות" בשם הגיבורה)?

אלא שאז בא חלק נוסף ברומן, החלק החמישי, 140 עמודים שהכותרת החידתית שלהם היא "לי0א8ו9נ1רד" ושינה את מוקד הביקורת שלי. זה חלק מצוין, החלק הטוב ביותר ברומן. הוא מסופר בגוף ראשון מפי טום, כזכור בזמן ההווה עיתונאי ועורך בכיר, והוא מספר בו הן על נסיבות היכרותו עם אנדראס ב-1989, הן את סיפורם של הוריו של טום (אמו היא עריקה מזרח גרמניה שנישאה לאביו האמריקאי), אך בעיקר את סיפור נישואיו לאמנית יפה בשם אנבל, אמנית יפה ומטורללת, ונישואים מסויטים. החלק הזה מצוין, אבל לא בגלל שהוא "חשוב", לא בגלל ה"אמירה" שלו. הוא פשוט נחווה כ"לכידה" של דבר מה אמתי, כריאליזם ויטלי, ולא כבנייתה המלאכותית של מכונת-רומן משוכללת. החלק הזה חיוני ורגיש ומעמיק ומעציב ומשעשע כל כך, שבו בזמן אתה מחכך את ידיך בהנאה על ההישג אך שם לב למה שנעדר בשאר הרומן. אתה שם לב בחריפות לסנסציוניות של יתרת הרומן (ירושות של מיליארדים, רצח שנובע מאהבה, בנות שמחפשות אבות וכיוצא בזה); אתה שם לב לעודף הפעלתנות שבו משל פראנזן הוא סופר אקשן; אתה שם לב להתרחבות האימתנית הקוסמופוליטית של הרומן שאולי היא בולימית ("ריאליזם היסטֶרי" קרא פעם לתופעה המבקר ג'יימס ווד); אתה שם לב לכך שהמבנים הפסיכולוגים שנבנו להצדקת חיי הדמויות (בעיקר בדמותו של אנדראס: יחסיו עם אמו, יחסיו עם יצריו הפנימיים הרעים) הם מאולצים, לא משכנעים.

אז כייף לקרוא ב"טוהר", לפרקים כייף גדול. ואני לא מזלזל בזה כלל. אבל הרומן לא ממש חשוב. וחוויית אמת רעננה של ספרות טובה באמת יש בו רק לרגעים, ובמרוכז רק בחלק אחד.


על "מרסו, חקירה נגדית", של כאמל דאוד, בהוצאת "אחוזת בית" (מצרפתית: אילנה המרמן, 190 עמ')

הביקורת פורסמה לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"


כאמל דאוד הוא סופר ועיתונאי אלג'יראי יליד 1970. ספרו זה, שנכתב במקור בצרפתית ולא בערבית, פורסם באלג'יריה ב-2013, ואחרי פרסומו בצרפת שנה לאחר מכן זכה להתקבלות יפה מאד (הוא זכה בפרס הגונקור לספר ביכורים ולאחר תרגומו לאנגלית נכלל ברשימת הספרים הטובים של 2015 שפרסם ה"ניו יורק טיימס").

הרומן בנוי על עיקרון אחד, בעצם על סוג של גימיק. הגימיק הוא התמקדותו של הרומן באחיו של הערבי שרצח מרסו, גיבור "הזר" של קאמי, על שפת ימה של אלג'יר. כזכור, במוקד הנובלה הגדולה של קאמי, מ-1942, נמצא רצח של ערבי בידי מרסו. הסיבה לרצח ברומן של קאמי במכוון לא לגמרי ברורה. מרסו הוא אדם כן באופן קיצוני, הוא גם אדם אנטי-סנטימנטלי ואולי גם קר רגש. האם הרצח נובע מאדישותו של מרסו, ממפלצתיותו, כפי שגרסה התביעה במשפטו? או שאולי מרסו רצח "בגלל השמש", כמו שהוא עצמו מתבטא במשפטו, השמש שסימאה את עיניו בשעה שירה בערבי? ואולי הרצח הוא מחאה פילוסופית על האבסורד של הקיום, אבסורד מפני המוות שאורב לכולנו בסופו? כך או כך, אין צורך לייחס לתשובה לשאלה מדוע מרסו רצח חשיבות רבה מדי בהערכת הנובלה. היצירה של קאמי היא יצירה שוטפת, בעלת סגנון מובחן, סגנון ענייני ולאקוני כמו גיבורהּ, בעלת מבנה מוקפד, בעלת גיבור מרתק גם בחידתיותו וגלריית דמויות משניות מקורית.

הגיבור של "מרסו, חקירה נגדית" הוא, אם כן, הָארוּן, המספר כי הוא אחיו של מוסא, שנרצח בידי מרסו ב-1942. הבאתי באריכות יחסית את הפרטים הנ"ל על הנובלה "הזר" גם משום שדאוד עצמו עושה זאת ואף יותר מזאת (סיבה נוספת לריענון הזיכרון של עלילת "הזר" תוצג בהמשך). ולא רק שהרומן שלו נשען בכבדות על "הזר" של קאמי, הרי שהוא מתייחס ליצירות נוספות של קאמי ובאופן המסירה שלו הוא מזכיר במכוון רומן אחר של קאמי, "הנפילה". כמו גיבור "הנפילה", הנושא מונולוג בבּאַר באזני מאזין שדבריו אינם נמסרים לנו, כך הארון מספר את סיפורו בבאר בעיר האלג'יראית, אוֹראן, באוזני אלמוני, כנראה איש אקדמיה שבא לחקור אותו על קשריו עם אחיו של הנרצח בנובלה המפורסמת.

זמן ההווה של הרומן הוא שנות האלפיים והארון מגולל באוזני המאזין את סיפורו האומלל כאחיו של הנרצח, על חייו כבן לאם שלא הפסיקה להתאבל על האח הנרצח והחניקה באבלה את תאוות החיים של האח שנותר, על מעשה רצח של מתיישב צרפתי שביצע הארון עצמו מעט אחרי השגת העצמאות של אלג'יריה ב-1962, ועל חייו המוחמצים בכללותם.

במוקד דבריו של הארון עומדת הקובלנה על כך שאלבר קאמי אפילו לא העניק שם לאחיו הנרצח בנובלה "הזר". הרומן של דאוד ממש נבנה על הטענה הזו. וגיבורו, בחוסר טעם, גם מתייחס לקאמי פעם כמי שכתב את סיפור "הזר" ופעם כמי שרצח ממש את מוסא האח.

הרומן מותיר את קוראו אדיש למדי. לא רק שהוא מושתת על טענה בכיינית ורלוונטית בקושי לנובלה של קאמי, כלומר לא רק שזה רומן שמקווה להפליג אל ים הספרות בעיקר באמצעות הרוחות המנשבות בו של התיאוריות הפוסט-קולוניאליסטיות (משהו בסגנון: "הנה התשובה של היליד לנובלה הקולוניאליסטית של קאמי") ולא באמצעות מנוע ספרותי פנימי; ולא רק שהרומן חוטא ל"הזר" גם בהחמצת הפשט של הנובלה, כי הרי בנובלה, הבה נזכור, נענש מרסו בעונש מוות על רצח הערבי (כלומר, הנובלה דווקא לא מתארת מציאות גזענית שבה דמו של ערבי הפקר הוא); ולא רק שהעלאת זכר "הזר" הלאקוני והמהודק אינה עושה חסד עם "מרסו, חקירה נגדית" הפטפטני והלהגני (וזו הסיבה הנוספת שהוזכרה לריענון זיכרון הקורא בייחס ל"הזר") – אלא שהרומן הזה, שעוסק ברצח ספרותי מפורסם, הוא רומן חסר חיים בעצמו.

הנקודה היא זו והיא עקרונית. סופרים יכולים לשאוב את הנושאים שלהם מהתבוננות עצמאית בעולם, לנסות לעצב את ההתנסויות שלהם בעולם באופן אסתטי; או שהם יכולים לשאוב את הנושאים שלהם מספרים של סופרים קודמים. במקרה השני הסיכון לכתיבה חסרת-חיים הוא עצום. אם הספרות עצמה, כפי שניסח זאת אפלטון, היא "חיקוי של חיקוי" (חיקוי של החיים, שהם עצמם, כך אפלטון, חיקוי של "האידיאות"), הרי שספרות שמתייחסת לא למציאות כי אם לספרות קודמת לה היא "חיקוי של חיקוי של חיקוי", כלומר מרוחקת מהחיים שבעתיים ולכן מסתכנת ב"ליטרטיות" והיעדר חיוניות. על מנת לכתוב ספרות פוסטמודרנית מעניינת, כלומר ספרות שעיקר עניינה לא בחיים עצמם אלא בספרים אחרים שעסקו בחיים עצמם, צריך סוג מאד מיוחד של גאונות (ובסוגריים אומר, שגם הגאונות הזו אינה מהז'אנר החביב עלי). דאוד, שנסמך כולו על יצירתו של קאמי, יוצר כאן יצירה חסרת חיים ודם, כי הן הדמויות והן עלילות חייהן, הן דבר מה לא מקורי, לא פרי התבוננות עצמאית, אלא דבר מה שכבר קראנו אותו ושמענו עליו. לא רק על מותו של מוסה כבר קראנו, גם אם "מהצד השני". גם דמותו של הארון עצמה מוכרת באופן חשוד, עד שהחשד מתבהר; החלק שבו הארון קורא את "הזר" בבגרותו ומזדעזע לגלות עד כמה הוא, הארון, בעצם דומה למרסו, הוא ניסיון מגושם של הסופר לתרץ ולהצדיק את העובדה שהכישרון הספרותי שלו הוא חקייני.

לא הכל רע ברומן. יש ניסוחים מעניינים ואף מבריקים פה ושם. מאחרית הדבר של אילנה המרמן גם למדתי על אומץ לבו של הסופר, שנאבק בארצו, אלג'יר, בקנאים דתיים. כל זה טוב ויפה ואף ראוי להערצה. אבל כרומן, כרומן שלם, "מרסו" לא מחזיק.

על "הקונפורמיסט", של אלברטו מורביה, בהוצאת "פן" ו"ידיעות ספרים" (מאיטלקית: עתליה זילבר, 359 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" ב"ידיעות אחרונות"


הרומן המפורסם הזה, של הסופר האיטלקי החצי-יהודי, אלברטו מורביה, פורסם ב-1951. זה תרגומו השני לעברית. התרגום מצוין. גם הרומן. אם כי ראוי להפריד בין החלק הפסיכולוגי שלו, המעניין, המעמיק, לעתים המהפנט, לחלק הפוליטי שלו, המעט פחות מחדש או משכנע.

במרכז "הקונפורמיסט" ניצב מרצ'לו קלֶריצ'י. בחלק הראשון של הרומן, ראשון מארבעה, מתוארת ילדותו במשפחה בורגנית אמידה אך מתפקדת למחצה (האם הצעירה נרקיסיסטית והאב המבוגר, כך מסתבר בהמשך הרומן, יצא מדעתו לבסוף). החלק הזה (בן כ-60 עמודים) קרוב להיות מופתי. מורביה מתאר ילד שחש בתוכו דחפי תוקפנות עזים. הוא הורג לטאות להנאתו, מתנקש בחייו של כלב, וחושש שבאופן מסקני יגיע לרצח של בני אדם. התיאור של נפש ילד מורבידית מאלף ומורכב שבעתיים משום שמרצ'לו הילד נרתע רתיעה עזה מהדחפים הנוראיים שהוא מגלה בעצמו. הוא מבקש להימלט מהחריגות שהדחפים הסדיסטיים האלה דוחקים אותו אליה. הסיבוך הנפשי שבני אדם, מה גם ילדים, נקלעים אליו בגין גורליות נוקשה וחסרת רחמים שאין להם שליטה עליה, אף מקבלת גיוון נוסף: מרצ'לו הילד נחשד על ידי חבריו הילדים בהומוסקסואליות והוא גם מתעמת מול מבוגר שמנסה לפתות אותו. החלק הזה הוא מאסטרפיס, או כמעט מאסטרפיס, של ספרות פסיכולוגית אפלה.

בחלקים האחרים של הרומן אנחנו מתוודעים למרצ'לו הבוגר. כתוצאה מפחדיו מאותם דחפים א-סוציאליים שמפעמים בתוכו, הציב לעצמו מרצ'לו את אידיאל ה"נורמליות". הוא מנסה להיות "נורמלי" בכל מחיר (וזה חלק מההסבר לשם הרומן). מרצ'לו הוא גבר מעודן ומעורר אהדה, הוא גם נבון ומרשים. החיפוש הנואש שלו אחר הנורמליות מוביל אותו להתחתן עם ג'וליה, בחורה מושכת אך פשוטה ונאיבית. הוא גם מוביל אותו לתמוך בפשיזם של מוסולוני ולהתגייס למשטרה החשאית של המשטר. הפשיזם עצמו מתפרש למרצ'לו כהתגברות על הא-סוציאליות שמקננת בתוכו ובנפשות כל האנשים גם יחד. הליכוד של העם הוא המזור לאגואיזם הרצחני שמפעם בכולנו: "הוא חשב שהוא נורמלי, כמו כולם, כשצייר לו במחשבתו את ההמון באופן מופשט, כמו צבא גדול והחלטי, מאוחד באותם רגשות, באותם רעיונות, באותן מטרות". עיקר העלילה נסוב על משימת חיסול שמרצ'לו נשלח אליה, חיסול בפריז של אינטלקטואל מתנגד המשטר של מוסוליני. ההסוואה שבוחר לו מרצלו למסע לפריז היא ירח הדבש שלו ושל אשתו, שאינה מודעת כלל לעילה האמיתית למסע. הכריכה של ירח הדבש במשימת החיסול מסמלת גם את הכפפת החיים הפרטיים של הגיבור למטרה הכללית, אותה שאיפה של מרצ'לו לטשטש את אישיותו.

מורביה מציג ברומן הזה גיבור מעניין ביותר, מסובך ביותר ועם זאת סימפטי. בפריז, למשל, נפגש מרצ'לו באשתו של האינטלקטואל שהוא אמור לסייע בחיסולו ומתאהב בה. לינה היא לסבית שעוגבת בתקיפות על אשתו הטרייה של מרצ'לו, ג'וליה. מרצ'לו מדמה לראות בה מענה לכל מצוקותיו. המשיכה הארוטית אליה עזה ביותר, ומבין השורות עולה שהשילוב של גבריות ונשיות אצל לינה הוא המענה שמרצ'לו, הגברי מאד אך גם הנשי בעצמו, חושק בו. הרומן הזה נוגע בתהומות פסיכולוגיים, ברגשות חריפים, תוך שילובם בעלילה חזקה ומותחת.

אבל הרומן הוא גם ניסיון הסבר של הפשיזם, יש לו תזה פוליטית. דרך דמותו של מרצ'לו מנסה מורביה להסביר גם תופעה חברתית. שוב ושוב הוא חוזר על הרדיפה אחר הנורמליות של מרצ'לו. ומלבד שזו הדגשת יתר, היא מצד אחד מעט בנלית ומצד שני איני בטוח שהיא ממצה. הרעיון שהפשיזם הוא מענה לפחד של בני אדם מהחיים בחברה חופשית, שבה הם נוטים ואף מצופה מהם להתחרות איש ברעהו או להתמקד בתענוגותיהם הפרטיים, הוא רעיון נכון אך לא מרעיש. כשהאינטלקטואל שניצב רגע לפני חיסולו, מבלי לדעת זאת כמובן, משוחח עם מרצ'לו על סגפנותו של האחרון, על חוסר יכולתו ליהנות מיין טוב ומארוחה טובה ("כל בני דורך חושבים כך…הם חושבים שכדי להיות חזק צריך להיות סגפני […] אמור את האמת: אתה לא אוהב יין ולא מבין ביינות"), הרי שהרבה יותר מעניינת ההערה הזו באשר לדמותו האינדיבידואלית של מרצ'לו מאשר כפרשנות פוליטית, גם אם זו אינה לא-נכונה. הפשיזם אכן נולד גם מתוך פחד וגועל כלפי הרפיסות, או הרפיסות-לכאורה, של הדמוקרטיות הליברליות שאזרחיהן שקועים בתענוגות והן מפוררות לאינדיבידואלים שאין דבר משותף להם ועמיתיהם האזרחים. אבל הפשיזם צמח גם מסיבות אחרות: פערי מעמדות ומשבר כלכלי חריף, למשל. לטעמי, המסר הפוליטי המרענן (כלומר, המחדש) שמוצג ברומן נעוץ ביחס הלא מתנשא של מורביה כלפי גיבורו הפשיסט, כמו גם ביחס הלא מייפה בתיאור דמותו של האינטלקטואל מתנגד המשטר.

בכל אופן, בין אם אנחנו מתרשמים מהניתוח הפוליטי של מורביה ובין אם לא, "הקונפורמיסט" הוא רומן מצוין: מעמיק, חריף, מותח.