פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" ב"ידיעות אחרונות"
הרומן המפורסם הזה, של הסופר האיטלקי החצי-יהודי, אלברטו מורביה, פורסם ב-1951. זה תרגומו השני לעברית. התרגום מצוין. גם הרומן. אם כי ראוי להפריד בין החלק הפסיכולוגי שלו, המעניין, המעמיק, לעתים המהפנט, לחלק הפוליטי שלו, המעט פחות מחדש או משכנע.
במרכז "הקונפורמיסט" ניצב מרצ'לו קלֶריצ'י. בחלק הראשון של הרומן, ראשון מארבעה, מתוארת ילדותו במשפחה בורגנית אמידה אך מתפקדת למחצה (האם הצעירה נרקיסיסטית והאב המבוגר, כך מסתבר בהמשך הרומן, יצא מדעתו לבסוף). החלק הזה (בן כ-60 עמודים) קרוב להיות מופתי. מורביה מתאר ילד שחש בתוכו דחפי תוקפנות עזים. הוא הורג לטאות להנאתו, מתנקש בחייו של כלב, וחושש שבאופן מסקני יגיע לרצח של בני אדם. התיאור של נפש ילד מורבידית מאלף ומורכב שבעתיים משום שמרצ'לו הילד נרתע רתיעה עזה מהדחפים הנוראיים שהוא מגלה בעצמו. הוא מבקש להימלט מהחריגות שהדחפים הסדיסטיים האלה דוחקים אותו אליה. הסיבוך הנפשי שבני אדם, מה גם ילדים, נקלעים אליו בגין גורליות נוקשה וחסרת רחמים שאין להם שליטה עליה, אף מקבלת גיוון נוסף: מרצ'לו הילד נחשד על ידי חבריו הילדים בהומוסקסואליות והוא גם מתעמת מול מבוגר שמנסה לפתות אותו. החלק הזה הוא מאסטרפיס, או כמעט מאסטרפיס, של ספרות פסיכולוגית אפלה.
בחלקים האחרים של הרומן אנחנו מתוודעים למרצ'לו הבוגר. כתוצאה מפחדיו מאותם דחפים א-סוציאליים שמפעמים בתוכו, הציב לעצמו מרצ'לו את אידיאל ה"נורמליות". הוא מנסה להיות "נורמלי" בכל מחיר (וזה חלק מההסבר לשם הרומן). מרצ'לו הוא גבר מעודן ומעורר אהדה, הוא גם נבון ומרשים. החיפוש הנואש שלו אחר הנורמליות מוביל אותו להתחתן עם ג'וליה, בחורה מושכת אך פשוטה ונאיבית. הוא גם מוביל אותו לתמוך בפשיזם של מוסולוני ולהתגייס למשטרה החשאית של המשטר. הפשיזם עצמו מתפרש למרצ'לו כהתגברות על הא-סוציאליות שמקננת בתוכו ובנפשות כל האנשים גם יחד. הליכוד של העם הוא המזור לאגואיזם הרצחני שמפעם בכולנו: "הוא חשב שהוא נורמלי, כמו כולם, כשצייר לו במחשבתו את ההמון באופן מופשט, כמו צבא גדול והחלטי, מאוחד באותם רגשות, באותם רעיונות, באותן מטרות". עיקר העלילה נסוב על משימת חיסול שמרצ'לו נשלח אליה, חיסול בפריז של אינטלקטואל מתנגד המשטר של מוסוליני. ההסוואה שבוחר לו מרצלו למסע לפריז היא ירח הדבש שלו ושל אשתו, שאינה מודעת כלל לעילה האמיתית למסע. הכריכה של ירח הדבש במשימת החיסול מסמלת גם את הכפפת החיים הפרטיים של הגיבור למטרה הכללית, אותה שאיפה של מרצ'לו לטשטש את אישיותו.
מורביה מציג ברומן הזה גיבור מעניין ביותר, מסובך ביותר ועם זאת סימפטי. בפריז, למשל, נפגש מרצ'לו באשתו של האינטלקטואל שהוא אמור לסייע בחיסולו ומתאהב בה. לינה היא לסבית שעוגבת בתקיפות על אשתו הטרייה של מרצ'לו, ג'וליה. מרצ'לו מדמה לראות בה מענה לכל מצוקותיו. המשיכה הארוטית אליה עזה ביותר, ומבין השורות עולה שהשילוב של גבריות ונשיות אצל לינה הוא המענה שמרצ'לו, הגברי מאד אך גם הנשי בעצמו, חושק בו. הרומן הזה נוגע בתהומות פסיכולוגיים, ברגשות חריפים, תוך שילובם בעלילה חזקה ומותחת.
אבל הרומן הוא גם ניסיון הסבר של הפשיזם, יש לו תזה פוליטית. דרך דמותו של מרצ'לו מנסה מורביה להסביר גם תופעה חברתית. שוב ושוב הוא חוזר על הרדיפה אחר הנורמליות של מרצ'לו. ומלבד שזו הדגשת יתר, היא מצד אחד מעט בנלית ומצד שני איני בטוח שהיא ממצה. הרעיון שהפשיזם הוא מענה לפחד של בני אדם מהחיים בחברה חופשית, שבה הם נוטים ואף מצופה מהם להתחרות איש ברעהו או להתמקד בתענוגותיהם הפרטיים, הוא רעיון נכון אך לא מרעיש. כשהאינטלקטואל שניצב רגע לפני חיסולו, מבלי לדעת זאת כמובן, משוחח עם מרצ'לו על סגפנותו של האחרון, על חוסר יכולתו ליהנות מיין טוב ומארוחה טובה ("כל בני דורך חושבים כך…הם חושבים שכדי להיות חזק צריך להיות סגפני […] אמור את האמת: אתה לא אוהב יין ולא מבין ביינות"), הרי שהרבה יותר מעניינת ההערה הזו באשר לדמותו האינדיבידואלית של מרצ'לו מאשר כפרשנות פוליטית, גם אם זו אינה לא-נכונה. הפשיזם אכן נולד גם מתוך פחד וגועל כלפי הרפיסות, או הרפיסות-לכאורה, של הדמוקרטיות הליברליות שאזרחיהן שקועים בתענוגות והן מפוררות לאינדיבידואלים שאין דבר משותף להם ועמיתיהם האזרחים. אבל הפשיזם צמח גם מסיבות אחרות: פערי מעמדות ומשבר כלכלי חריף, למשל. לטעמי, המסר הפוליטי המרענן (כלומר, המחדש) שמוצג ברומן נעוץ ביחס הלא מתנשא של מורביה כלפי גיבורו הפשיסט, כמו גם ביחס הלא מייפה בתיאור דמותו של האינטלקטואל מתנגד המשטר.
בכל אופן, בין אם אנחנו מתרשמים מהניתוח הפוליטי של מורביה ובין אם לא, "הקונפורמיסט" הוא רומן מצוין: מעמיק, חריף, מותח.
מבקר חופשי 