ביקורת ישנה שלי על "שבת" של איאן מקיואן

במסגרת הכנת הרצאה על הרומן המוצלח "טובת הילד" של איאן מקיואן, נתקלתי בביקורת שכתבתי לפני יותר מעשר שנים על "שבת" שלו, ופורסמה, כמדומני, בזמנו בטור שהיה לי ב"מקור ראשון". לא איתרתי אותה באתר ולכן אני מעלה אותה לפה. יש בה עניין, כמדומני, למרות כמה זרויות והתמהות שגיליתי בטקסט שלי עצמי, מעידן מעט בוסרי.


 

כיצירה ספרותית "שבת" ("עם עובד") של איאן מקיואן (יליד 1948, מחשובי הסופרים הבריטיים) היא יצירה ראויה, לעתים מרשימה, אבל בעייתית מכמה בחינות ובטח שלא יוצאת דופן. הרבה יותר מרשימה מ"אמסטרדם", הרומן המביך של מקיואן מ – 1998, שלתפארת המבוכה זיכה אותו בפרס ה"בּוּקר" של אותה שנה, אך הרבה פחות חזקה מ"כפרה" שלו. אולם כמסמך תרבותי "שבת" היא אחד האירועים החשובים בתרבות בשנים האחרונות.

כמבקר ספרות, היצירה הזו, המתארת יום בחייו של מנתח-מוח לונדוני בכיר ואמיד, הנרי פֶּרון, ומבקשת דרך תולדות היום הזה להתמודד עם המציאות העולמית שלאחר האחד עשר בספטמבר, אני לא יכול להתעלם מהאופן השקוף, הגולש לגסות, בטיפולו של מקיואן בסוגיות שהניעו אותו לכתיבת "שבת". כן, מסתבר לנו ברומן שהאלימות מצויה גם בתוכנו, לא רק בחוץ, באיסלאם הקיצוני, אלימות שבאה לידי ביטוי במשחק הסקווש התחרותי בין פרון לעמיתו הרופא המרדים, ואף יותר מכך: בין פרון לבין נער הרחוב, בקסטר, ששרט את מכונית המרצדס הכסופה שלו. לא מאד מעודן, יש לומר. בנוסף, למרות ההיפר-ריאליזם המרשים לפרקים של "שבת" הרי שהתיאורים המפורטים, כמו תיאור הניתוח של אותו בקסטר אחרי שתקף את משפחת פרון, מייגעים. גם המשפחה "המושלמת" של פרון – בניו "המתוקים", החכמים והעצמאיים, הוא עצמו, רופא, יפה ואופה, אשתו, עורכת הדין המבריקה והמצליחה –  לעתים מעצבנת או למצער משעממת. עד כאן דבר מבקר הספרות.

אבל מבחינה תרבותית הרומן הזה הוא בעל חשיבות גדולה ביותר להבנה של מצב התרבות המערבית (ליתר דיוק: האנגלו-סקסית) כיום. ראשית, עצם ההתכוונות לכתיבת רומן שיתמודד עם המציאות העכשווית – מרתקת. בביקורות האנגלו-סקסיות שקראתי על הרומן צוין שמקיואן ממלא כיום את מקום ה"סופר הלאומי". הביטוי הזה, שהיה נשמע זר כל כך לפני עשור, נאמר כמעט כבדרך אגב. ואכן, "שבת" הוא כתב הגנה לא מתלהם על התרבות המערבית, שנכתב בתגובה למציאות ימינו, ממש כשם שביאליק, "המשורר הלאומי", נחלץ לכתוב את "בעיר ההריגה" אחרי פרעות קישינב לפני מאה שנה. חזרתה של הלאומיות (או לפחות: הזהות התרבותית הפרטיקולרית) מומחשת בעצם כתיבת הרומן הזה באופן חד מאד.

על איזה ציביליזציה מגן מקיואן באמצעות פרון? מקיואן שותל (שוב, בעדינות גסה) התייחסויות למורשת האנגלית-מערבית לאורך כל הרומן; מורשת אתיאיסטית אך הומניסטית וסובלנית. פרון, למשל, קורא את הביוגרפיה של דרווין (14); הוא מציין בפני עצמו ש"האנשים החכמים", ניוטון וכד', "הסקרנים הללו של תקופת ההשכלה האנגלית", היו גאים בהישגים שהציביליזציה הגיעה אליהם בימינו (197). פרון מכנה את עצמו "רדוקציוניסט מקצוען" (316) מבחינה פילוסופית, ומצהיר כי "אדם שפועל להקל את סבלן של נפשות כושלות על-ידי תיקון המוח אינו יכול שלא לכבד את העולם החומרי (…) הנפש היא מה שהמוח, חומר ותו לא, עושה" (83). פרון מתרעם על מוריה באוניברסיטה של בתו, דייזי, ש"סבורים שרעיון הקדמה הוא ישן ןמגוחך" (94). "זה הסגנון שלהם, הדרך שלהם להיות פקחים. זה לא יהיה קוּל או מקצועי לציין את הדברת אבעבועות-הרוח בתור חלק של החיים המודרניים" (94), לועג פרון לאופנה באקדמיות למדעי הרוח. פרון, המטריאליסט הנאור, חוזה שמה שיכניע את הפונדמנטליזם תהיה "שגרת הקניות וכל הכרוך בה – מקומות עבודה קודם כל, ושלום, ומידה של מחויבות כלפי תענוגות בני מימוש, ההבטחה לספק את התשוקות בעולם הזה, לא בבא" (149). הפילוסופיה מחייבת הציביליזציה המערבית של פרון נוגעת גם בפרטים הקטנים, בשירי הלל שהוא שר להמצאת המקלחת החמה והקומקום החשמלי (למשל, עמ' 85). פרון, הרופא, אינו איש רוח, אבל מקיואן מכניס דרך דמותה של בתו, המשוררת, וחותנו, המשורר, את המורשת הספרותית המערבית לכתב הצידוק של מקיואן.

קראתי את "שבת" במקביל ל"אחוזת הווארד" של הסופר והמבקר האנגלי, בן חוג "בלומסברי", א.מ.פורסטר, שיצא זה עתה בתרגום לעברית ("ידיעות אחרונות"). מעניין מאד לראות כמה נקודות השקה יש בין הרומן היפה, הקלאסי, של פורסטר, מ – 1910 (להזכירנו: תקופת השיא של האימפריה הבריטית), לבין "שבת", שיצא 95 שנים אחריו. שני הסופרים מהללים, אם כי עם הסתייגויות, את העיר (שניהם מתייחסים, כמובן, ללונדון) כהישג תרבותי ראשון במעלה (כאן: "הנרי סבור שהעיר היא הצלחה, המצאה מבריקה, יצירת מופת ביולוגית – מיליונים רוחשים סביב הישגיהן המצטברים, הרבודים, של המאות" – 13. פורסטר: "ודאי שלונדון מרתקת. היא נגלית בעיני רוחך כמרחב של אפור רוטט, נבונה בלא תכלית ורגשנית בלא אהבה; כנשמה המשתנה לפני שניתן לתעדה ברשומות"). פרון, במה שהוא אולי פליטת קולמוס מדהימה למדי של מקיואן, מהרהר בזעם כבוש שהארוס האיטלקי של בתו יצטרך "להשתדל להקרין הרבה קסם ילידי" (282) על מנת למצוא חן בעיניו. בשביל פרון, איש הציביליזציה האנגלו-סקסית, גם האיטלקים הנם "ילידים". ואילו אצל פורסטר, ערב מלחמת העולם הראשונה, מצויים הרהורים דומים על הבדלי האופי בין הבריטים לגרמנים "הטבטונים" ועל מה שעשה את בריטניה הגדולה לאימפריה. יש לקוות שתוצאות המתחים הבין לאומיים ששרטט פורסטר, קרי: מלחמת העולם הראשונה, לא יהיו דומות בזמננו.

זו, אם כן, התשתית האידיאולוגית של הרומן. ובכן, חלקה. כי הדבר המדהים ביותר ברומן הזה, לדעתי, נובע מעניין צדדי לכאורה, זניח, עניין זניח לכאורה מבחינת משמעותו האידיאית. אני מתכוון למונוגמיה היציבה של פרון. מקיואן מתייחס אליה בהרחבה חשודה. עיינו בעמוד 53 וראו עד כמה היא חשודה. בהתנצלות מחשידה הוא מכנה את הדבקות של פרון ברוזלינד, אשתו, כ"סטייה" ("יש משום סטייה בעובדה שמעולם לא עייף מן ההתעלסות עם רוזלינד"). "הקרבה והאינטימיות הן שמסעירות אותו ולא החידוש המיני דווקא", ממשיך מקיואן להתפתל ולהצטדק. פרון מודע לכך שהוא חריג בין חבריו ה"מנהלים בחשאי הרפתקאות עם נשים צעירות יותר; פה ושם מתפוצצים נישואים בקרב יריות של האשמות-נגד".

התכונה היציבה הזו של פרון (ואגב, גם של בתו המעצבנת, דייזי, שהיא, עלינו להאמין, מין משוררת סטרילית, ש"לא מעשנת, לא שותה"; "אילו ילדים נזיריים גידל", תוהה הנרי בצדק) היא, לטעמי, החלק הלא-מודע והמרתק באמת ברומן של מקיואן. על מנת להיחלץ מן המצוקה שמונחת לפתחו של המערב, מאימת ההתפוררות, חש מקיואן אינטואיטיבית שהוא צריך להציג משפחה מלוכדת והרמונית. איני יודע אם זו התפתחות "חיובית" דווקא, אך מרתק לראות איך הלך רוח שמרני ("ערכי המשפחה") נכנס בדלת האחורית לרומן המטריאליסטי-ליברלי הזה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • cheeseeating  On פברואר 21, 2017 at 11:36 AM

    ביקורת מאלפת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: