על "שב עלי והתחמם", של מנחם פרי, בהוצאת "הספריה החדשה" (410 עמ')

הרשימה פורסמה לראשונה, בנוסח קצר יותר, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

תמיד הפליאה אותי העובדה ששניים מגדולי הספרות העברית – ובצד התנ"ך, אולי שתי הסיבות העיקריות לגאווה בספרות העברית – ספרות ששני סופרים כאלה יש בה, שאין עוד כמותם בשום אומה ולשון, ישרים, עמוקים, מיוסרים-באופן-פורה, ומוסריים ביושרם, בעומקם ובמיוסרותם אלה – "בצד התנ"ך", כי ברנר וגנסין משרטטים את האופציות החילוניות העמוקות ביותר, הניטשיאנית והשופנהאוארית – בהתאמה אך גם בכיאסטיות – פגשו זה את זה כנערים בישיבה נידחת בשנות התשעים של המאה ה-19. מה הסיכוי הסטטיסטי, חשבתי לעצמי, ששני גאונים (גאונים ספרותיים ומוסריים כאחד), כמו יוסף חיים ברנר ואורי ניסן גנסין, "ייפלו" דווקא לאותו חור, פוצ'פ, העיירה הנידחת ברוסיה הצארית ויהפכו לחברי נפש ואחר כך, אחרי פגישה מחודשת דרמטית בלונדון, מגורים בשכנות ועבודה בצוותא, וריב, לשני אנשים שאינם מחליפים ביניהם מילה? אלא אם כן, הרהרתי לעצמי, חברותם ההדוקה היא גם אחת הסיבות לגאוניותם; הדרבון ההדדי ששני כישרונות עילאיים צמודים זה לזה מדרבנים זה את זה בשאפתנותם, בעידודם-ההדדי, בקנאתם-ההדדית.

ויש גם חידתיות ביחסים האלה, ללא ספק. הקרבה העמוקה. ואז הנתק האכזרי. ואז מותו המוקדם של גנסין. ואז רשימת זיכרון מפורסמת שמפרסם ברנר על רעו. ואז קריאת שם בנו היחיד של ברנר על שם חברו המת.

"שב עלי והתחמם" הוא הצגה ביוגרפית של היחסים המורכבים בין שני גדולי סופרנו אלה, וניסיון לענות על החידה האופפת את היחסים האלה באמצעות ניחוש מושכל. הקורא ביצירה של פרופסור מנחם פרי, העורך והחוקר רב הזכויות, יצא נשכר, קודם כל, מחידוד העליות והמורדות ביחסים אלה, מחשיפת כמה מסתריהם, מחידוד שני הארכיטיפים הגדולים שהיו ברנר וגנסין. ברנר – המוסרי, האכפתי, החש עצמו מכוער, המעורב עד צוואר בענייני הלאום. גנסין – האסתטיקן המעודן, המסוגר, יפה התואר אהוב הנשים, מי שיודע זאת ויודע לנצל זאת, מי שאדיש למדי לסוגיה הלאומית ולפוליטיקה בכלל (ויחד עם זאת, דווקא גנסין, כמוזכר, הוא השופנהאוארי וברנר הוא מחייב-החיים הניטשיאני). פרי ממחיש באופן מפורט איך השניים ניהלו את היחסים ביניהם כמערכת של תקבולות ותקבולות-ניגודיות כאחת, כלומר הם הזדהו זה עם זה, וחיקו זה את זה, ובו זמנית התבדלו זה מזה, ותחמו את גבולותיהם זה מול זה. פרי גם משכנע בטענתו שהשניים השתיתו את יחסיהם על שירו של ביאליק "ביום קיץ, יום חֹם", שקריאתם המשותפת בו, בורשה ב-1900, שכללה המְחזה של השיר תוך חיבוקים, מתוארת באופן עז ברשימת הזיכרון המפורסמת של ברנר על גנסין. השיר של ביאליק מתאר מערכת יחסים בין שני רעים, שבו הדובר מזמין את חברו לחסות בצלו בימי שמש עזים ובימי חורף קשים, אך מבקש מחברו זה לא לבוא ולשכון בביתו בסתיו, כי "בשיממון הזה אחפוץ בדד להיות". ברנר, טוען פרי, פירש את השיר באופן מסורתי, כלומר הבין לבסוף שלעתים גנסין רצה להיות לבד, כמו בלונדון, עת השניים רבו ונפרדו. ואילו גנסין, שפרי מאתר ומצטט רשימת ביקורת שכתב על השיר של ביאליק, הבין את השיר כ"שיר מתהפך", כלומר שעונת הסתיו מתגלה כמהות יחסו של המשורר לעולם, המשורר כמי שרוצה בעצם, זו תשוקתו הגדולה, שיניחו לו לנפשו. כך מכונן בחריפות ההבדל בין שני אבות-הטיפוס ברנר וגנסין לפי שירו של ביאליק: ברנר האקסטרוברט וגנסין האינטרוברט, שלא לומר המיזנטרופ. הדקויות שפרי נכנס אליהן מעוררות התפעלות, הן מסחררות. אך לעתים הן מסחררות גם במובן השלילי של המילה; ישנם הרבה פרטים בטקסט ולעתים הוא עמוס מדי. ניכרת גם איזו תאווה לפלפל, כלומר לאיתור והצגת צדדים "מפולפלים" בחיי הגיבורים, חלקם משוערים. כמו כן, באשר לוויכוחים הספציפיים הרבים של פרי עם ביוגרפים וחוקרים קודמים של ברנר וגנסין (למשל, בנוגע לתיארוך הנכון של אגרותיהם הרבות או פרטים ביוגרפיים כאלה או אחרים), איני יכול ליטול בהם חלק במסגרת כזו של ביקורת שבועית (יש לחקור אותם ולהיכנס לשם כך לעובי הקורה, לעובי הדקויות). אוכל רק לחזור ולומר בוודאות שיחסיהם של שני הסופרים הגדולים נידונים כאן ברזולוציה חסרת תקדים, בפרשנות ויכולת-מדרשית מבריקות ומעוררות השראה, ב"מילוי פערים" מושכל, לגיטימי, ובחלק ניכר מהמקרים משכנע, וגם בהנאה ובהשראה מהביצוע הווירטואוזי והאכן "בלשי" של פרי . בצד המטפורה הבלשית, פרי ניגש ליחסים אלה כמו שמבקר ניגש לפרשנות טקסט. והפרשנות שלו תמיד מבריקה, ולעתים קרובות משכנעת, אם כי גודש ההברקות לעתים מַלאֵה.

אבל האם היו היחסים בין גנסין לברנר יחסי משיכה ודחייה ארוטיים? האם, כמו שהסוגיה מכונה אצלנו בבית, בהשפעת שאולי מ"ארץ נהדרת" ו"הפרלמנט", ברנר היה "גייז"? והאם גנסין נענה לו, או חשב להיענות לו? פרי משער – הוא אינו מציג זאת כוודאות, אלא כהשערה המתקבלת ביותר על הדעת – שברנר נמשך לגנסין משיכה מינית. זו ניצבת בתשתית היחסים ביניהם. ושגנסין, בבואו ללונדון, אולי אף חישב להיענות למשיכה הזו, אך נרתע כל כך מעצמו והתרחק בחדות מהיחסים האלה. כאן נעוץ הפשר לנתק האכזרי בין השניים.

זו השערה לגיטימית. ברצוני רק לומר עליה כמה דברים. ראשית, יש להבחין בין השאלה אם ברנר נמשך ספציפית לגנסין לבין השאלה אם ברנר נמשך לגברים בכלל (כלומר, הרבה יותר מאשר לנשים). לגבי גנסין ספציפית – ייתכן (אם כי שאלת ההגשמה של המשיכה נראית לי מוטלת בספק). באשר למשיכתו של ברנר לגברים בכלל אני נוטה להטיל בכך ספק רב (ודוק: "נוטה"). שופמן, חברו של ברנר ואדם לא תמים, כתב על ברנר ברשימת זיכרון ש"הנקודה הכואבת שלו", של ברנר, הייתה המחשבה שנשים לא נמשכות אליו. וברשימת ביקורת על נאמנו, מנחם פוזננסקי, מבחין ברנר עצמו את פוזננסקי מאחרים, וניתן לפרש שהוא מבחין את פוזננסקי ממנו-עצמו, כך: "כי האירוטיקה  אינה נגע-צרעת בחייו [של גיבורו של פוזננסקי], כי אם מקור ברוך של זהרורי נפש, של הרהורי קסם, של רגשות שירה. הרבה טהרה יש בה, באותה אירוטיקה […] 'תולעת הקנאה' אינה אוכלת את הלב הוורבלי [שם הגיבור של פוזננסקי]. אדרבה, יתבודדו, יתבודדו הריאליסטים של המחלקות החמישיות עם תלמידות הגימנסיה של המחלקות הרביעיות – ברוכים יהיו!". כלומר, הארוטיקה היא "נגע צרעת" למי שמקנאים בהצלחותיהם המיניות של אחרים. אני נוטה לחשוב, שעולמו הארוטי הפנימי של ברנר (וגיבוריו) קרוב הרבה יותר לעולמם הפנימי של גיבורי יעקב שבתאי וחנוך לוין – ולמעשה ברנר, לדעתי, הוליד את אפשרות קיומם של האחרונים בתרבות שלנו. אלה גיבורים סטרייטים שרדופים על ידי רגשי נחיתות מיניים, קנאה בגבריות מתפרצת ותחושה שגבריותם אינה מושכת. והטיפול האסתטי המפעים של חברי המשולש הגברי הנ"ל (ברנר, לוין, שבתאי) בנושאים הכאובים האלה, הופכים את התמה הזו למרכזית בספרות העברית.

שאלת "ברנר הגייז" אינה שאלה רכילותית גרידא. ראשית, בנוגע לדמויות מופת, לדמויות חשובות, גם שאלות "רכילותיות" הן מעניינות ולבטח לגיטימיות. ושנית, המצוקה הארוטית ניצבת בלב היצירה הברנרית, ולכן השאלה מה טיבה בדיוק של המצוקה שהעסיקה את ברנר האדם, היא בעלת משמעות גדולה גם בפרשנות היצירה הברנרית.

פרי כאן מצטרף לעמדה שביטא אולי לראשונה פרופסור אריאל הירשפלד ביחס לברנר. היא לא מופרכת. היא לא מופרכת והיא לגיטימית, וכך גם עמדתו ביחס ליחסו של גנסין לברנר – בניגוד לרשימת ביקורת מסויגת מאד מהספר ומהלגיטימיות של הדיון הזה שבתוכו שפרסם אוריין מוריס ב"הארץ" (שכוללת את הטענה המבריקה על כך שיחסי העימות בין פרי ופרופסור דן מירון מרכזיים לטקסט של פרי לא פחות מיחסיהם של ברנר וגנסין). כפי שלגיטימית, יש להדגיש, גם הסתייגותו של מוריס.

ובכל זאת אני נוטה לסבור שהעמדה הזו, "סוגיית ברנר הגייז", אינה קולעת אל לב האמת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • avigarfinkel  On מרץ 1, 2017 at 6:42 PM

    בארכיון שבתאי יש לא מעט הערות כגון "להציץ בברנר!"

  • דודי  On מרץ 2, 2017 at 10:32 AM

    ביקורת יפה, עד כמה שאפשר לשפוט מבלי לקרוא את הספר.

    אכן העניין שבו פתחת, המפגש האנושי בין שני יוצרים, חשוב ומעניין פי כמה מאותו היבט אחד מתוכו, שכבש את הדיון הציבורי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: