Monthly Archives: מרץ 2017

על "בחברה טובה", של לודמילה פטרושבסקיה, בהוצאת "לוקוס" (מרוסית: דינה מרקון, 156 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הקיטש, ניסח ברוב פקחות מילן קונדרה, הוא אי קבלה עקרונית של החרא. כלומר, התעלמות מהצדדים המכוערים, המגוחכים, האבסורדיים של הקיום. ספרות קיטשית תתמקד בגיבורים יפים ונועזים, או ברגשות טהורים ומעוררי אהדה. שיר על נופל בקרב, כה צעיר ויפה, שלנצח יישאר בן עשרים, למשל, מועד להיות קיטשי כי מושאו יפה ורגש העצבות על היכחדותו אף הוא רגש "יפה" ולא פרובלמטי בשום צורה.

אבל על מנת להימנע מקיטש לא מספיק לעסוק בחרא. כשעוסקים באמנות בכיעור, באבסורד, בעליבות, צריך דווקא להתקיים יסוד אסתטי שמפצה על העיסוק הזה. ויסוד "אסתטי" כזה יכול להיות גם תמטי, למשל הצגת זווית חדשה, רעננה ומעמיקה-מהרגיל של אותם כיעור ועליבות; יסוד אסתטי כזה יכול להיות גם בפשטות רהיטות וארגון. אין מדובר באלחוש והכחשת הפצעים והפגמים שמציג האמן לנגד עינינו. אך בד בבד עם הטחתם של הפגמים בקורא, ולעתים אף במגמה לעוררו לפעולה של תיקון (אם הדבר אפשרי), הרי שתפקיד האמנות הוא גם לגאול את העליבות באמצעות ארגונה ופרישתה והצגתה האסתטיים.

שתי הנובלות הראשונות – עיקר הקובץ – בספר של לודמילה פטרושבסקיה, המוכרת כבר לקורא העברי הודות לנובלה המצוינת שלה שפרסמה הוצאת "לוקוס" לפני כשנה, "השעה לילה", עוסקות במציאות עלובה וחולה. אבל בניגוד ל"השעה לילה", הן לא גואלות אותה בעזרת הצורה האמנותית, בעזרת האסתטיקה הספרותית.

הנובלה "שוקולד במילוי ליקר", הכתובה בגוף שלישי, מספרת על חיי נישואים נוראיים בין לְיוֹליה התמה לניקיטה המפלצתי וכנראה החולה בנפשו. הטקסט מציג התעמרות בלתי פוסקת שבשיאה ניסיון לרצח של הילדים של בני הזוג. למי שמשוכנע כבר מראש שהתעמרות ואלימות כלפי נשים הן דברים פסולים, ואף הגיע למסקנה בכוחות עצמו שרצח של ילדים אינו דבר ראוי, אין הרבה מה ללמוד מהנובלה הזו. אם כי אולי למי שלא גמר בדעתו באשר לנושאים השנויים במחלוקת הללו, הנובלה תעזור לעצב עמדה מוסרית ראויה. וביתר רצינות: הנובלה הזו, למעשה, נוגעת בקיטש מהכיוון אחר, על אף הצגת "החרא" שיש בה, בהציגה עולם חד משמעי מבחינה מוסרית, בהציגה את המובן מאליו המוסרי.

ואילו הנובלה "בחברה טובה", הכתובה בגוף ראשון, ומספרת גם היא על נישואין שהתפרקו, אם כי בנסיבות יותר יומיומיות, ושגם היא עוסקת במציאות מנוונת למדי, אם כי לא נוראית, סובלת מבעיה אחרת: כאוטיות. בנובלה מוצגת חבורה של אינטלקטואלים ואינטלקטואלים למחצה שמתכנסים מדי שבוע ללילות שתייה ארוכים. הנובלה מדלגת בתזזיתיות מדמות לדמות שבחבורה, אבל חוסר הסדר והמיקוד מונעים מבעדה להצטבר ליצירה משמעותית. יש רגעי הומור ושנינויות בנובלה, אבל היא מבולגנת מדי. כשם שסיפור על שעמום לא יכול להיות משעמם, כפי שטען צ'כוב (כמדומני), כך סיפור על כאוס לא יכול להיות כאוטי, אחרת למה לנו הספרות? ישנם החיים עצמם.

שני הסיפורים האחרונים בקובץ הם טובים, אולי מפני שהם ממוקדים בעיקר בדמות אחת. "הילד של תמרה" הוא סיפור שמזכיר ז'אנר שהיה מקובל בספרות העברית של תחילת המאה העשרים, שבעצמה הושפעה אז מהספרות הרוסית: סיפור קצר שהנו בעצם דיוקן של אדם ("פרצופים", נקרא לעתים הז'אנר בספרות העברית דאז). במיטבם (כמו בכמה מסיפורי ברדיצ'בסקי, או אף בסיפור דנן), הסיפורים האלה כמו מפריכים את קביעתו של אריסטו ב"פואטיקה" שעל הספרות להימנע מהצגת ביוגרפיות ולהתמקד בסיפור עלילה הדוק, לא כל מה שקרה לאודיסיאוס בחייו, גרס אריסטו שעל הסופר להציג, אלא עליו להתמקד, למשל, בסיפור שובו של אודיסיאוס הביתה. כאן מתואר דיוקן של חצי-אינטלקטואל מזדקן, ראשו שקוע בשרעפים ובחרמנות ובחיפוש אחר ארוחה חמה וסיגריה חמה, שמוצא בבית הבראה אחד מאהבת בת שבעים וחמש שמכירה סוף סוף בערכו. סוף סוף יוכל גם הנווד הנצחי והעלוב הזה להתעמר במישהי ולא רק לסבול התעמרויות מאחרים. כאן מתגלה שמץ מאותו הומניזם עמוק, המעלה ניצוצות מהמאפליה, ולא נעדר נימה קומית, שהיה נוכח במלוא תפארתו ב"השעה לילה".

בסיפור האחרון, "סיפורה של קלריסה", שוב סיפור דיוקן, מתוארת עלייתה ונפילתה ושוב עלייתה של ברווזנת מכוערת שהפכה ליפיפייה, נקלעה לנישואין אומללים (הגברים המכים, וזו כנראה מכת מדינה ברוסיה, רבים כאן) ולבסוף מוצאת את זיווגה. הסיפור טוב בדיוק בגלל שהוא חותר להצגת אומללות יומיומית, או קיום בינוני, כפי שניכר בסיום האירוני המעולה שלו: "כל זה הסתיים בכך ששלושה חודשים אחרי החופשה עברה קלריסה לגור עם בעלה החדש, וָאלֵרִיי פֶטרֹוביץ', בדירת שלושת החדרים שלו, והתחיל פרק חדש בחיי הגיבורה שלנו. בבוא העת הלך הבן לבית הספר, גם בת נולדה. אפשר להניח שהכול התייצב והחל לשוט לקראת תקופת הבשלות הטבעית והבריאה, אל חילופי חופשות וחורפים, אל קניות ורכישות ואל התחושה של מלאּות החיים, אם מתעלמים מהעובדה שבימיּ הטיסות, כשקלריסה נשארת בגפּה, היא מסוגלת לצלצל במשך שעות לשדה התעופה כדי לדלות מידע על הטיסה, וואלֵרִיי פֶטרֹוביץ' נאלץ לשמוע עם שובו הערות על הצלצולים של אשתו. עננה זו בלבד מעיבה על האופק הבהיר בחייהם של ואלריי פטרוביץ' וקלריסה, זו בלבד".

 

 

הערה קצרה על "לרגל עבור מקום אחר" של אורין מוריס

  • הקיצור אינו מעיד על ערכו של הספר בעיניי. בקריאה להנאתי (אם איני כותב לעיתון) אני מרשה לעצמי לעתים לכתוב חוות דעת אינסטינקטיבית ולאקונית.

*

זו ספרות של מכיתוֹת. ספרות שבורה. אבל המכיתות, בחלקן, זוהרות ומבריקות. הנצנוץ המזהיר שלהן נובע או מעברית גמישה ונושמת וצחה, או מהומור והומור נואש, או מכישרון פסטישי ניכר, או מיושר עמוק ומפתיע בתוך הפתלתלות, או מתנופה סיפורית (שלעתים אכן נקטעת באיבה – אך התנופה מרשימה למרות זאת).

לכאורה יש כאן אסופה של סיפורים קצרים, והיה מוטב, לכאורה, להוציא את הספר לא כרומן, אלא כאסופה של סיפורים קצרים. אבל כאן קורה דבר מה מעניין: הסיפורים הקצרים, בחלקם, מרושלים, או לא גמורים, או לא אפויים. אבל דווקא בגין שבירותם וקטיעותם הם מתאימים למתכונת הרומן של הקובץ, למסגרת שמאגדת את הקטעים כולם לסיפור מסגרת של כתבים שלא פורסמו של סופר מת. מאי מושלמותם של הסיפורים הקצרים עולה הקוהרנטיות של הרומן: שמתבסס על התשוקה של המחבר (הבדוי, החצי-בדוי) להיעשות לסופר, תשוקה שהדריכה את חייו, שאימללה ואישרה (מלשון "אושר") אותו, שהנגישה (מלשון "התנגשות") אותו עם משפחתו, שמנעה ממנו לעבוד בעבודה "מכובדת". הספר הזה שייך למיני-מסורת בספרות הישראלית של שנות האלפיים: "הרוצחים" של דרור בורשטיין, "אמן הסיפור הקצר" של מאיה ערד, "פקח" של יהודה ויזן (הראשון והאחרון רדיקליים מהשנייה, אך היא מהוקצעת יותר; ועם זאת "הרוצחים" מזהיר בקטעים מסוימים מעל השניים האחרים) – כתיבה על כתיבה, כתיבה על כותבים, כתיבה על כתיבה וכותבים נואשים. סיפור קצר אחד, לפחות, הכתוב באנגלית ומיועד כביכול לייצוא לחו"ל (אלא שקהל היעד האמיתי שלו הוא בפירוש ישראלי, אכן כזה שנושא קהל היעד העברי המצומק שלו מטריד אותו), הוא בעל הומור מבריק ממש ממש, בתקנו את הטעות הרווחת באשר לישראל בעיני הקהל הבינלאומי, סיפור רדיקלי, המזכיר פסגה ב"הרוצחים" של בורשטיין, בה אחד הגיבורים מתרגם לאנגלית את גדולי השירה העברית ומציע את האנתולוגיה למו"ל לונדוני. אבל בסיפורים אחרים הכישרון הספרותי המתגלה – אכן, המתגלה ונקטע פעמים רבות – הוא דווקא ניינטיזי במהותו, יכולת של סופר קצר במסורת של אתגר קרת. איני יודע אם לאחל לסופר לכתוב בעתיד ספר "שלם" יותר, כי, כאמור, פגימותו הזועקת של הספר הופכת גם למקור כוחו, למקור לכידותו, בשרטטו מציאות שבורה, סדוקה, תזזיתית, ניהיליסטית. בכל מקרה, קראתי בעניין, וכשלא קראתי בעניין חיכיתי מעט והעניין שב והתגלה

על "מעבר לגדר", של ג'ונתן לת'ם, הוצאת "מחברות לספרות" (מאנגלית: גיא הרלינג, 445 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

על מה הספר הזה? זו שאלה שנחשבת בדרך כלל לשאלה לא מתוחכמת. כמו שציין פעם ג'ורג' אורוול במאמר ביקורת – ברתיעה קלה כלפי הגישה הטהרנית הזו, רתיעה שאני שותף לה – וכשהוא מצטט בדיחה ממגזין סאטירי בו נער ספרותי מסביר לדודתו בסבלנות קרבה לקצה ש"ספרים הם לא על משהו, דודה". ובכל זאת, נסתכן בדודתיות ונאמר שהספר הזה הוא על שני דורות של השמאל הרדיקלי האמריקאי, זה הקומוניסטי, של שנות השלושים עד החמישים, וזה שבא אחריו, "השמאל החדש", של שנות הששים והשבעים; הספר הוא על השמאל הישן שהתמקד במאבק מעמדי ועל השמאל החדש שהתעניין יותר בעולם השלישי, או בסגנון חיים ממוסטל, או באהבה חופשית. והספר הוא על קריסת שניהם כאחד.

את הדור הקומוניסטי מייצגת ברומן רוז זימר, יהודייה מרדנית וסוערת ומופרעת מהקווינס. רוז "האדומה" היא קומוניסטית מאמינה, אבל היא לא מחזיקה במיוחד מהמפלגה הקומוניסטית, ולכן גם לא מתרגשת עם דעיכתה של המפלגה בעקבות נאומו המפורסם של כרושצ'וב ב-1956 שחשף את פשעי סטלין. היא מנהלת רומנים על ימין ועל שמאל; על ימין – עם שוטר שחור תומך אייזנהאואר. את הדור של השמאל החדש מייצגת בתה של רוז, מרים. מרים חמקה מאמה המופרעת לחיק סצנת התרבות של גריניץ' וילג' בשנות החמישים, והתחברה לזמר פולק אירי, טומי, שלו לבסוף נישאה. מרים היפיפייה חיה בקומונה, מגדלת את בנה בחיק ההיפים ושותפה לסערות הפוליטיות ולהפגנות הגדולות של שנות הששים. בשנות השבעים היא נוסעת עם בעלה הזמר לניקרגואה לסייע לסנדיניסטים במהפכתם השמאלית. את בנה בן השמונה, סרג'יוס, הפקידה מרים בפנימייה קווייקרית בפילדלפיה. סרג'יוס זה יתחבר בשנות האלפיים עם חברה בתנועת "לכבוש את" (occupy") וכך מתאפשר לרומן לרמוז על המשכיות בשושלת השמאל שהוא מתאר בחלקיו האחרים. עוד דמות מרכזית ברומן – בצד רוז, מרים, טומי וסרג'יוס, וכן אלברט, בעלה של רוז שברח למזרח גרמניה, ולני, בן דודה הקומוניסט גם הוא (לני הוא קיצור של לנין) – הוא סיסרו, בנו של השוטר השחור שהיה מאהבה של רוז. סיסרו גדל להיות אדם עצום ממדים, הומוסקסואל ומרצה מבריק ומיזנטרופ למדעי הרוח.

אז על זה הספר. אבל אכן, במקרה הספציפי הזה, השאלה על מה הספר היא שולית. זהו ספר קשה לקריאה. קראתי אותו בזחילה אטית. ועם זאת, זה ספר מעניין ומהנה. והסיבה העיקרית היא שהקורא נקשר לרומן, והוא נקשר אליו לא בגלל התמה שלו, אף לא בגלל הדמויות, כמו גם שלא בגלל העלילה. הוא נקשר עליו בגלל המספר וקולו, בגלל המספר וסגנונו. זה הוא מספר בגוף שלישי, מספר שאינו "דמות", אבל שסגנונו המובחן הופך אותו ל"דמות". ובמחשבה שנייה: אין זה בעצם "קולו" של המספר בו מתאהבים, כי הפרוזה הקשה הזו מתאימה לקריאה ולא להאזנה. יש לחזור ולקרוא חלק מהמשפטים כמה וכמה פעמים. וגם אז, לא את הכל הבנתי. ובכל זאת, יש משהו ממכר בסגנון המיוחד של המספר, ואפילו, וזה דבר נדיר מבחינתי, הקושי עצמו בהבנה דירבן לקריאה: דירבן לפצח את הטקסט, ולא היה מתסכל מדי באותם מקרים שאין מצליחים בכך. הסגנון כאן נשען על השכלה כללית רחבה, רחבה גם בתרבות האמריקאית הפופולרית (ואי ההיכרות שלי עם חלק ניכר מהאזכורים לא פגמה למרבה הפלא בהנאה). השנינויות ברמת המשפט בסגנון הזה מזכירות לעתים תמליל ראפ משובח במיוחד. בכלל, במחשבה שנייה, רמת המשפט היא הרמה הנכונה להנאה מהרומן הזה, לא רמת הדמויות, העלילה וכו'. זה סגנון שנשען על אהבת פרדוקסים ופלפלנות תלמודית ("עבור רוז, המוות מבפנים היה דרך חיים […] אלוהים עצמו נכנס לתוכה כדי למות: האי-אמונה של רוז, החילוניות שלה, לא ביטאו השתחררות מאמונות טפלות אלא מהנטל הטראגי של תבונתה. קיומו של אלוהים [נדמה לי שצריך להוסיף כאן את המילה "לא" – א.ג.] זניח רק כל עוד הוא יכול לאכזב אותה באי-קיומו, ואף שהוא עצמו זניח, הכעס שלה כלפיו היה אדיר, כמעט אלוהי"; "האמריקנים הם במובן העמוק ביותר (או שמא עלי לומר 'הרדוד ביותר'?) עם א-היסטורי"). זה סגנון שנשען על מטפורות מפתיעות, מוזרות, מתריסות ("מרים רוקדת בשדה מוקשים משלה", "המשפחה שלך כוללת שדה של אפלה, שעל הרקע שלו תוכל לשרטט את קווי המתאר של דמותך המובחנת", "מרים וטומי דיברו על מאבקים ועל מחאה. זכויות אזרח, מרטין לותר קינג, שטומי ואֶחיו היו מופע החימום שלו מול קהל של סטודנטים בהרווארד. הפוליטיקה שלהם ריחפה באוויר, חופשייה מכבלי התיאוריה או המפלגה – פוליטיקת-ענן. מרים וטומי היו נחושים לשנות את העולם, ולמה לא, כשהם עצמם עברו שינוי אוטומטי כל כך? הובאו לנקודת רתיחה מעצם קיומו של האחר").

מהרשת למדתי שלת'ם (יליד 64'), שרומנו זה ראה אור ב-2013, הוא חברו הטוב של מייקל שייבון (יליד 63'). ואכן יש דמיון רב בין הרומן הזה ל"טלגרף אבניו" שפרסם שייבון ה-2012. שני הרומנים של הכותבים היהודיים האלה עוסקים ביחסי יהודים ושחורים. שניהם הם רומנים של סופרים יהודים בעידן אובמה. שניהם תובעניים מאד. אלא שאת שייבון לא צלחתי, ואת לת'ם כן.

כמה הערות תגובה לאוריאל קון

אוריאל קון, שפועלו מבורך וראוי להערכה בעיניי, גם לביקורת, הגיב לביקורת שכתבתי על הספר שהוציא בהוצאתו, "סמוך עלי".
תגובתו לגיטימית בהחלט בעיניי. הנה הלינק לקריאתה.

מתוך ספק יצר נצחנות ספק משובה בורחסיאנית, בלוויית זעם לא קשור ולא ממוקד על כך שאכלתי היום יותר מדי, החלטתי להגיב לתגובה לביקורת לספר – דזבין אבא בתרי זוזי. מעניין עד לאיזה אורך נגיע…

הנה היא:

  1. לפני כמה שבועות הוסעתי לאירוע ספרותי במונית, בלוויית חוקרת ספרות אחת (ההסעה במונית הייתה כפרה לא מספקת על כך שעל השתתפותי שם – השתתפות נעדרת אינטרס מצדי – לא קיבלתי שקל). שוחחנו על ספרים וספרות בדרך הלוך. שוחחנו על ספרים וספרות בדרך חזור. כלומר, אני והחוקרת. רצה המקרה והחוקרת ירדה לפני מהמונית. נהג המונית היה נהגת. "שמעתי אַתכם מדברים ככה על ענייני ספרים וחשבתי לי" – אמרה לי כשירדה עמיתתי – "איך חיים מובילים אותך לאן שמובילים. אתה יודע, כשאני צעירה, לא חשבתי אהיה נהגת מונית". "יש לי תואר שני בהנדסה מאינסטיטוט, מאוניברסיטת מוסקבה", הוסיפה הנהגת הבהרה. וכמה שנים את בארץ? שאלתי. "עשרים, אבל אין עבודה בְמקצוע שלי, הוא מתאים למפעלים ענקיים שאין כמו הם בארץ".

        כן, זו ארץ קטנה, הנהנתי, משתתף בתינוי התסכול המוכר (מוכר בהחלט גם לי, מכיוונים אחרים), שחשבתי שאל הצגתו כיוונה.

אבל אז הסתחררה השיחה בתפנית מפתיעה. "זו ארץ קטנה, אבל אני מורידה כובע מול מה שעשו  פה", אמרה הנהגת. "ובזמן ק-צ-ר (כאן נסק-נמתח קולה באופן מעט משונה) כל כך, זה מ-ד-ה-י-ם (ע"ע סוגריים קודמים), יש עוד הרבה מה לעשות, אבל אני מורידה כובע".

  1. יש איזה היפוך מעניין באופי התגובה של מצטרפים חדשים לישראליות, היפוך ביחס למערכון הקלאסי של "לול" על העולים החדשים.

כזכור, במערכון הקלאסי ההוא, כל גל עלייה חדש לומד עד מהרה איך לבקר את  – ולהתנכר ל – גל העלייה הבא. כך הוא הופך לישראלי: על ידי השמצת גל העולים החדשים, החדשים-יותר ממנו.

ואילו בגרסה החדשה של המערכון של "לול" – זו שרווחת כיום – כל עולה חדש שמגיע לארץ, מיד מתייצב לחרף ולגדף את בני הארץ הוותיקים.

  1. עירוב בין פוליטיקה וספרות – בו אני מואשם על ידי קון – נעשה גם כאשר סלידתך מהפוליטיקה של ארץ מסוימת מביאה אותך לפסול א-פריורית את תרבותה וספרותה.
  1. גישה קולוניאליסטית מתנשאת – אותה קון מבקר – מתבטאת גם בכך שאתה בטוח שאתה הוא זה שמביא את התרבות הנאורה ל"ילידים", משל לפניך לא היה דבר (וגם על זה כתב ריימונד ויליאמס).
  1. יש לי הרבה מה ללמוד על ספרויות העולם השונות, לבטח גם על הספרות הדרום אמריקאית. אם כי אמי ארגנטינאית לשעבר (!) איני מתיימר להתקרב לקמצוץ מהידע שיש לקון בספרות הזו. יש ודאי תחומי ידע שבהם גם הוא אינו מתקרב לידע שיש לי. או כך אני משער (נניח, בקיאות בספרות התלמודית. אולי גם התנ"כית? לבטח העברית המודרנית – שאי ההיכרות המספקת של קון איתה, אינה מונעת ממנו לפסוק הלכות בנוגע אליה; כנראה שמותר לבקר בלי להכיר את ה-כ-ל…).
  1. הוויכוח הספרותי האמתי שאני חש שיש לי עם קון – עליו כתבתי בביקורותיי – נוגע ליחס בין הספרות לעולם, או למקומה של הסיפורת הריאליסטית.

בעיני, הריאליזם אינו "עוד ז'אנר" בסיפורת – הוא נשמת-אפה. הוא נמצא בלב הפרויקט של הפרוזה הבדיונית. ולאו דווקא ריאליזם חברתי.

היכולת של ספרות לייצג מציאות, להנהיר מציאות, "לעסות" מציאות רגשית, להצביע על מסתוריותה של המציאות, ליצור פרשנות אישית אך מבוססת למציאות, להעניק עיצוב אסתטי למציאות ובכך לגאול אותה – הוא לוז הסיפורת בעיניי.

הז'אנר הזה – אני חש מהיכרות לא מצומצמת עם מה שקון מפרסם – אינו האהוד ביותר על קון.

הז'אנר הזה – אני חש מהיכרות מצומצמת עם הסיפורת הדרום אמריקאית – אינו מרכזי שם ("הריאליזם הפנטסטי" הרי נוצר שם, כלומר הריאליזם הלא ריאליסטי…; המסורת הספרותית המפוארת הזו הרי עסוקה באובססיביות  – מ"דון קיחוטה" עבור לאונמונו, בורחס, קורטזר ובולניו – בבכירותה של הספרות על פני העולם, של הייצוג על המיוצג).

בשמו של הז'אנר הזה – ריאליזם עמוק – כתבתי את ביקורתי על לבררו וכן על ספרי "זיקית" בעבר.

  1. אני מעריך את פועלו של קון. יחסי אל הספרים שהוא מוציא אינו לא אוהד. עם זאת, ואכן, בצד הוויכוח הענייני עם הטעם שהוא מייצג (בוויכוח זה עמדתי גם שונה, כמדומה, מעמדתו של רון דהן, שקרוב יותר בטעמיו לקון ממני), השתרבבו לביקורותיי נימות עוקצניות – זאת על שום חוסר הנימוס, הטקט, הענווה, ההיכרות, שקון מציג ביחס לתרבות המקומית (וכאן אני ורון דהן תמימי דעים, כך נראה לי).

יש הרבה מה לתקן במציאות הישראלית. אבל היא לבטח לא תשתנה בעקבות מי שסולד ממנה ומשמיץ אותה.

 

על "סמוך עלי", של מריו לבררו, בהוצאת "תשע נשמות" (מספרדית: ארז וולק, 150 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

זה ספר מהנה ביותר. והוא אושש לי דבר מה שניסחתי ביחס לספרי הוצאת "זיקית" השם ייקום דמה, שאוריאל קון היה אחד מצמד עורכיה, ונראה כעת שהנו רלוונטי גם לספרים בהוצאה החדשה שייסד קון מאז, "תשע נשמות", תיבדל לחיים ארוכים. קון מציע לקורא הישראלי פואטיקה מסוימת ומובהקת. היא אכן זרה לנוף הספרותי המקומי, ששורשיו אירופאיים (מזרח ומרכז אירופאיים) וההווה שלו אמריקאי, ולכן גם מרעננת (עמדותיו העוינות של קון כלפי התרבות המקומית, שהוא נותן להן ביטוי כפעם בפעם, בטונים מתנשאים ומנוכרים לא נעימים, נשענות גם על זרות אמתית בין טעמיו הספרותיים לטעם הספרותי העברי). טוב מאד שהפואטיקה הזו מוגשת לנו בעברית (ויש לזכור שבזכות קון הפכה העברית לאחת התחנות הראשונות של הספרות שהוא מוציא מחוץ ללשונה המקורית). אבל זו גם פואטיקה מוגבלת.

הנובלה הזו ראתה אור ב-1993. כותבה הוא סופר אורגוואי, יליד 1940, אחת הצלעות במה שמכונה (כך למדתי) "משולש הזהב" של הספרות האורגוואית במחצית השנייה של המאה ה-20 (הוא נפטר ב-2004). זה ספר משובב נפש ואירוני, המסופר בגוף ראשון, בידי סופר בשנות החמישים לחייו, סופר לא מצליח במיוחד, שהמו"ל שלו מטיל עליו משימה בלשית שמילויה לשביעות רצונו של המו"ל יאפשר לו להוציא את ספרו החדש בהוצאה. המשימה הבלשית היא איתור סופר מסתורי שלא ידוע עליו דבר, ששלח להוצאת הספרים כתב יד שהתגלה כיצירת מופת, אך לא הותיר בידי ההוצאה פרטי התקשרות עמו. גיבורנו הסופר נשלח לעיירה שכוחת האל שממנה נשלח כתב היד על מנת לאתר את הגאון האלמוני. הטקסט מבדר ביותר, הן בגלל שהסופר עצמו שנון, ציני, לועג לעצמו, עייף מהחיים ובו זמנית חושק בהם בעוז, גרגרן ותאוותן וזקן אשמאי ובו זמנית משכיל וידען, והן בגלל שהעלילה אווילית במודע. באופן שמודע לא רק למחבר ולקוראים, אלא גם לגיבור הסופר עצמו, יש כאן פרודיה על הספרות הבלשית. המשימה הבלשית היא כאן שטותית למדי, ומתאימה לאופיו העצלן והמשתרך של הסופר המזדקן. העיירה העלובה, המכונה "מחסוֹריאס" (העיירות באורגוואי בנובלה, כמו העיירות ב"תחום המושב" אצל מנדלי מוכר ספרים, מכונות בכינויים מלעיגים: יש גם טרגדיאס, אסוניאס ועוד), היא קטנטנה ואת משימת הבילוש ניתן לסיים בחצי יום. אבל גיבורנו משתקע בעיירה הפרובינציאלית, בוחן את תפריטי מסעדותיה, נקשר בקשר מיני עז לזונה מקומית, פוגש שלל טיפוסים ומכלה בהנאה לא מבוטלת את דמי ההוצאות השוטפות שקיבל מההוצאה לאור. לא רק משימת הבילוש אווילית, אלא גם עילתה נראית מצוצה מהאצבע, ואכן לקראת סוף הספר מתבררת הסיבה המבדרת מאד למסתוריותו של הסופר האלמוני.

כך שזו יצירה קומית במהותה. זו יצירה קלת דעת במהותה. היא קלת דעת במפגיע. ומיד אחזור לזה.

ניתן לכנות את הספרות הזו "פוסטמודרנית" בגלל שהשימוש שלה בז'אנר הבלשי הוא שימוש פרודי (כמו גם בגלל אזכורים לא מעטים של יצירות מהתרבות הפופולרית). אבל הפוסטמודרניזם הזה הוא דרום אמריקאי, וזה אומר שהוא מכיל יסוד אחד חשוב של המודרניזם: הערצת הספרות עצמה, פטישיזציה של הספרות. בניגוד, למשל, לביטויים מזלזלים ביחס לספרות ומעמדה הנעלה כביכול שביטאו פוסטמודרניסטים ישראלים בשנות התשעים (כמו אורלי קסטל-בלום ואתגר קרת), לבררו האורגוואי בשנות התשעים (כמו גם גיבורו) באמת מעריץ את סוג היצירה שכתב הסופר האלמוני. כך מתאר הגיבור את היצירה המסתורית, בתיאור שיש בו אבק אירוניה אבל עיקרו אינו כזה: "העלילה נסבה סביב גיבור מהורהר למדי; וההרהורים האלה עסקו בעיקר בהידרדרות המתקדמת של מוסדותינו, של ערכינו, של הכלכלה והתרבות. הוא נגע, אף כי בזמן לא ליניארי, בתקופה שתחילתה במאבק המזוין, המשכה בימי הדיקטטורה וסופה בדמוקרטיה החדשה, שרובה מן הפה ולחוץ. אבל היה הרבה יותר מזה, ראייה עמוקה של העולם והאדם, והייתה שם חמלה כלפי האדם, אישור הפרט ושיר הלל לנפש, והכול מנוסח בעוצמה ובשכנוע ובה בעת ברוך. זאת הייתה יצירת מופת, קרוב לוודאי הטובה ביותר שנכתבה על האדמה הזאת".

אלא שבדומה לבולניו – שיש המשווים בינו לבין לבררו – ובניגוד לסופר המסתורי שיצירתו תוארה כאן – ההערצה של הספרות שמתבטאת ביצירה עצמה (לא בקטע המצוטט הנדון אלא זו שמתבטאת במהותה כולה), אינה נוגעת ביכולתה של הספרות "לומר משהו" על העולם ("ההרהורים האלה עסקו בהידרדרות המתקדמת של מוסדותינו, של ערכינו, של הכלכלה והתרבות […] ראייה עמוקה של העולם והאדם, והיתה שם חמלה כלפי האדם, אישור הפרט ושיר הלל לנפש"), אלא היא האלהה של המתח הנרטיבי עצמו. כמובן, לא מדובר כאן בסופרים מהשורה, או אף שחורגים מהשורה, שיוצרים עלילה "מותחת". בולניו ולבררו הם סופרי אוונגרד בכך שהם חושפים בגלוי, מציגים בגלוי – אם כי באופן מתוחכם – את המתח הנרטיבי שניצב בתשתית הסיפורת. הם מערטלים את התחבולה, כמו שאמרנו פעם בחוגים לספרות, הם מציגים את המתח הסיפורי בעירומו. לבררו עושה זאת באמצעות הגשת סיפור בלשי מקושקש, מקושקש באופן מתריס (ועם זאת מותח!). בולניו עושה זאת ב"2666" על ידי הצגת סיפור בלשי רציני כביכול, אבל על ידי הצגתו הגרוטסקית (תיאור מפורט של עשרות רציחות).

כדאי להתעכב מעט על קלות הדעת המהנה והמתריסה של היצירה, שהוזכרה לעיל, ועל הקשר בין קלות הדעת הזו לכך שהיצירה הזו אינה מתייחסת למציאות ברצינות (בניגוד ל"יצירת המופת" שאחר מחברה בולש הגיבור). קלות הדעת הזו לא נובעת מטיפשות. להיפך, היא נובעת מיתר דעת שמוסיפה יתר מכאוב. היא נובעת מסוג מסוים של ייאוש. ספרות שמתייחסת למציאות הריאלית ברצינות מסתירה בחובה איזו אופטימיות: המציאות ראויה שיתייחסו אליה ברצינות או משום שהיא בעלת ערך בחלקה, או משום שניתן בעתיד להפוך אותה לבעלת ערך ולכן כדאי לבקרה, או בגלל שהסופר מכבד מספיק את עצמו (או את בני האדם בכלל), מעריך מספיק את התנסויותיו וייסוריו, בשביל לתארם. התחושה היא שעבור הסופר האורגוואי המציאות (הפוליטית והקיומית כאחד) חסרת תקנה. הדרך היחידה לשרוד אותה היא להתעלם ממנה, הדרך היחידה לכתוב אותה היא באמצעות המהתלה הספרותית. ביטוי עקיף לייאוש התשתיתי הזה מופיע כאן לקראת סוף הנובלה בניסוחים פטליסטיים של אחת הדמויות האקסצנטריות שפוגש המספר במחסוריאס: "אנשים אומרים עכביש טוֹוֶה רשת. אני אומר רשת טוֹוָה עכביש. אנשים מאמינים הם טווים חיים, אבל חיים טווים אנשים".

גם הפוזה האנטי-בורגנית של סוג הספרות הזה, ושל קון שמייבא אותה לארץ (באחרית הדבר כותב קון כך: "מדובר בסופר שתיעב סוכנים ספרותיים, סוכנויות ועסקנים מכל סוג. תהליך השגת הזכויות היה כרוך בקשר ישיר עם משפחתו מסיבה זו בדיוק"), הפוזה של "על הזין שלי העולם המהוגן המכובד והרציני", נובעת, בחלקה לפחות, מייאוש, לא מעודף שמחת חיים ועליצות. הייאוש הזה כנראה קשור במציאות הפוליטית והכלכלית הדרום אמריקאית. הפוזה האנטי-בורגנית היא לעתים הפוזה של מי שאין לו סיכוי להפוך לבורגני.