על "מעבר לגדר", של ג'ונתן לת'ם, הוצאת "מחברות לספרות" (מאנגלית: גיא הרלינג, 445 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

על מה הספר הזה? זו שאלה שנחשבת בדרך כלל לשאלה לא מתוחכמת. כמו שציין פעם ג'ורג' אורוול במאמר ביקורת – ברתיעה קלה כלפי הגישה הטהרנית הזו, רתיעה שאני שותף לה – וכשהוא מצטט בדיחה ממגזין סאטירי בו נער ספרותי מסביר לדודתו בסבלנות קרבה לקצה ש"ספרים הם לא על משהו, דודה". ובכל זאת, נסתכן בדודתיות ונאמר שהספר הזה הוא על שני דורות של השמאל הרדיקלי האמריקאי, זה הקומוניסטי, של שנות השלושים עד החמישים, וזה שבא אחריו, "השמאל החדש", של שנות הששים והשבעים; הספר הוא על השמאל הישן שהתמקד במאבק מעמדי ועל השמאל החדש שהתעניין יותר בעולם השלישי, או בסגנון חיים ממוסטל, או באהבה חופשית. והספר הוא על קריסת שניהם כאחד.

את הדור הקומוניסטי מייצגת ברומן רוז זימר, יהודייה מרדנית וסוערת ומופרעת מהקווינס. רוז "האדומה" היא קומוניסטית מאמינה, אבל היא לא מחזיקה במיוחד מהמפלגה הקומוניסטית, ולכן גם לא מתרגשת עם דעיכתה של המפלגה בעקבות נאומו המפורסם של כרושצ'וב ב-1956 שחשף את פשעי סטלין. היא מנהלת רומנים על ימין ועל שמאל; על ימין – עם שוטר שחור תומך אייזנהאואר. את הדור של השמאל החדש מייצגת בתה של רוז, מרים. מרים חמקה מאמה המופרעת לחיק סצנת התרבות של גריניץ' וילג' בשנות החמישים, והתחברה לזמר פולק אירי, טומי, שלו לבסוף נישאה. מרים היפיפייה חיה בקומונה, מגדלת את בנה בחיק ההיפים ושותפה לסערות הפוליטיות ולהפגנות הגדולות של שנות הששים. בשנות השבעים היא נוסעת עם בעלה הזמר לניקרגואה לסייע לסנדיניסטים במהפכתם השמאלית. את בנה בן השמונה, סרג'יוס, הפקידה מרים בפנימייה קווייקרית בפילדלפיה. סרג'יוס זה יתחבר בשנות האלפיים עם חברה בתנועת "לכבוש את" (occupy") וכך מתאפשר לרומן לרמוז על המשכיות בשושלת השמאל שהוא מתאר בחלקיו האחרים. עוד דמות מרכזית ברומן – בצד רוז, מרים, טומי וסרג'יוס, וכן אלברט, בעלה של רוז שברח למזרח גרמניה, ולני, בן דודה הקומוניסט גם הוא (לני הוא קיצור של לנין) – הוא סיסרו, בנו של השוטר השחור שהיה מאהבה של רוז. סיסרו גדל להיות אדם עצום ממדים, הומוסקסואל ומרצה מבריק ומיזנטרופ למדעי הרוח.

אז על זה הספר. אבל אכן, במקרה הספציפי הזה, השאלה על מה הספר היא שולית. זהו ספר קשה לקריאה. קראתי אותו בזחילה אטית. ועם זאת, זה ספר מעניין ומהנה. והסיבה העיקרית היא שהקורא נקשר לרומן, והוא נקשר אליו לא בגלל התמה שלו, אף לא בגלל הדמויות, כמו גם שלא בגלל העלילה. הוא נקשר עליו בגלל המספר וקולו, בגלל המספר וסגנונו. זה הוא מספר בגוף שלישי, מספר שאינו "דמות", אבל שסגנונו המובחן הופך אותו ל"דמות". ובמחשבה שנייה: אין זה בעצם "קולו" של המספר בו מתאהבים, כי הפרוזה הקשה הזו מתאימה לקריאה ולא להאזנה. יש לחזור ולקרוא חלק מהמשפטים כמה וכמה פעמים. וגם אז, לא את הכל הבנתי. ובכל זאת, יש משהו ממכר בסגנון המיוחד של המספר, ואפילו, וזה דבר נדיר מבחינתי, הקושי עצמו בהבנה דירבן לקריאה: דירבן לפצח את הטקסט, ולא היה מתסכל מדי באותם מקרים שאין מצליחים בכך. הסגנון כאן נשען על השכלה כללית רחבה, רחבה גם בתרבות האמריקאית הפופולרית (ואי ההיכרות שלי עם חלק ניכר מהאזכורים לא פגמה למרבה הפלא בהנאה). השנינויות ברמת המשפט בסגנון הזה מזכירות לעתים תמליל ראפ משובח במיוחד. בכלל, במחשבה שנייה, רמת המשפט היא הרמה הנכונה להנאה מהרומן הזה, לא רמת הדמויות, העלילה וכו'. זה סגנון שנשען על אהבת פרדוקסים ופלפלנות תלמודית ("עבור רוז, המוות מבפנים היה דרך חיים […] אלוהים עצמו נכנס לתוכה כדי למות: האי-אמונה של רוז, החילוניות שלה, לא ביטאו השתחררות מאמונות טפלות אלא מהנטל הטראגי של תבונתה. קיומו של אלוהים [נדמה לי שצריך להוסיף כאן את המילה "לא" – א.ג.] זניח רק כל עוד הוא יכול לאכזב אותה באי-קיומו, ואף שהוא עצמו זניח, הכעס שלה כלפיו היה אדיר, כמעט אלוהי"; "האמריקנים הם במובן העמוק ביותר (או שמא עלי לומר 'הרדוד ביותר'?) עם א-היסטורי"). זה סגנון שנשען על מטפורות מפתיעות, מוזרות, מתריסות ("מרים רוקדת בשדה מוקשים משלה", "המשפחה שלך כוללת שדה של אפלה, שעל הרקע שלו תוכל לשרטט את קווי המתאר של דמותך המובחנת", "מרים וטומי דיברו על מאבקים ועל מחאה. זכויות אזרח, מרטין לותר קינג, שטומי ואֶחיו היו מופע החימום שלו מול קהל של סטודנטים בהרווארד. הפוליטיקה שלהם ריחפה באוויר, חופשייה מכבלי התיאוריה או המפלגה – פוליטיקת-ענן. מרים וטומי היו נחושים לשנות את העולם, ולמה לא, כשהם עצמם עברו שינוי אוטומטי כל כך? הובאו לנקודת רתיחה מעצם קיומו של האחר").

מהרשת למדתי שלת'ם (יליד 64'), שרומנו זה ראה אור ב-2013, הוא חברו הטוב של מייקל שייבון (יליד 63'). ואכן יש דמיון רב בין הרומן הזה ל"טלגרף אבניו" שפרסם שייבון ה-2012. שני הרומנים של הכותבים היהודיים האלה עוסקים ביחסי יהודים ושחורים. שניהם הם רומנים של סופרים יהודים בעידן אובמה. שניהם תובעניים מאד. אלא שאת שייבון לא צלחתי, ואת לת'ם כן.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירה  On מרץ 23, 2017 at 10:46 PM

    אבל.. נדמה שהסופר לא נשען על עבודת שטח מעמיקה שצריך כדי לבסס רומן ריאליסטי בנושא 'היסטורי'/ 'סוציולוגי'/פוליטי וכו'. דברים שסופר בד"כ לומד לצורך הכתיבה, כדי להתמצא, להתבסס עליהם באופן ספרותי. התוצאה: היאחזות בדברים שוליים וקטנים שאין ביכולתם לספק את הדבר הגדול, למשל את האופי התרבותי של יהודי גרמניה וכו'. האשליה של החוויה לא עוברת לדעתי, אולי רק בגלל העדר עבודת שטח ולימוד עצמי לפני הכתיבה. הרי יש חלוקת עבודה: המציאות מספקת את העובדות. הסופר בונה עליהן יצירה ספרותית. כאן זה מטושטש.

  • אריק גלסנר  On מרץ 24, 2017 at 11:40 AM

    מירה, אני לא בטוח שלא נעשה תחקיר מעמיק במובן של בקיאות בפרטים. ועם זאת, טענתך העקרונית נכונה: זה לא ספר על הקומוניזם באמריקה, אין כאן את היכולת ליצירת רומן ריאליסטי מעמיק, רומן בעל מוטות כנפיים פילוסופיות, היסטוריות וסוציולוגיות מספקות. הנאת הקריאה, הנאתה המסוימת, נובעת מדבר מה אחר שניסיתי להצביע עליו בטקסט. אבל זה בהחלט לא רומן במסורת הבלזקית.

  • מירה  On מרץ 26, 2017 at 8:56 PM

    תודה על תשובתך, ממנה התבהר לי שמצד אחד מדדתי את מבנה הספר באמת המידה והמבנה של בלזק ולא נעניתי. נכון, לא חייבים לכתוב לפי בלזק. מצד שני אפשר ואפילו רצוי לכתוב אחרת ואולי להמציא תבנית מקורית אם אין מתאימה, אם הבלזקיות היא לא מה שהוא יכול מבחינת השתנות הזמנים או צריך לכתוב. הספר לא בלזקי, אבל לדעתי אין הצלחה בחיפוש של תבנית אחרת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: