Monthly Archives: אפריל 2017

על "מועדון הפיקוויקים", של צ'רלס דיקנס, בהוצאת "כרמל" (787 עמ', מאנגלית: דפנה רוזנבליט)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

זה ספר מצחיק ממש. אף על פי שהוא בעצם לא ממש ספר. זו תקופת חיים מצחיקה ממש, ליתר דיוק. 776 עמודי הטקסט הדחוס (ללא אחרית הדבר של לאונה טוקר), בתרגום עברי מוצלח, מבטיחים לכם תקופת חיים משעשעת. את הכדור הזה נוטלים לא בבליעה ולא בהסנפה, אלא ישר, פשוט, דרך העיניים, והטריפ המובטח ארוך ארוך – אולי שלושים שעות? – וכייף כייף וללא תופעות לוואי. מלבד אולי געגועים, עם תום התקופה.

רק בן 24 היה צ'רלס דיקנס כשהתחיל לכתוב בהמשכים חודשיים, בין מרס 1836 לאוקטובר 1837, את הספר שהפך להיות הרומן הראשון שלו. ההצלחה הייתה מסחררת וחנכה את אחת הקריירות הספרותיות המרשימות בתולדות הספרות.

סמואל פיקוויק הוא ג'נטלמן לונדוני אמיד בן גיל העמידה ומייסדו של מועדון של ג'נטלמנים שמקדישים את עצמם למדע. נושא מחקרם הוא הטבע והנוף והארכיטקטורה והטבע והנוף האנושיים באנגליה. פיקוויק יוצא בראש משלחת של שלושה ג'נטלמנים מלבדו לתור את הארץ ולתעד את אנשיה, מנהגיה, סיפוריה ומסורותיה. עמו מר טפמן חובב הנשים אך הביישן, מר סנודגרס הפייטן הענוג ומר וינקל הספורטיבי, או הספורטיבי לכאורה (כפי שמתברר). הארבעה נקלעים לשלל הרפתקאות בדרך: הם חוזים במערכת בחירות מקומית סוערת ומגוחכת, מנסים לדלוק אחר מתחזה נוכל שמנסה לפתות באופן סדרתי אלמנות ונשים עשירות להינשא לו, נקלעים לתגרות ולסעודות וערבי שתייה מפוארים. דיקנס – אולי כפרודיה על ספרות מעריצה ומהללת של אנשי רוח, כדוגמת הביוגרפיה המופתית של ג'יימס בוזוול על המבקר האנגלי סמואל ג'ונסון, "חיי סמואל ג'ונסון" – שם את ארבעת גיבוריו ללעג ולקלס. אבל הוא אוהב אותם ביסודו של דבר, ובייחוד את פיקוויק עצמו, שהנו אכן אדם טוב לב ומלבב. כך כשמצטרף עד מהרה הנוסע החמישי לחבורה, משרתו של פיקוויק סם וולר, דמות עממית חסונה ושנונה להפליא, אנחנו מבינים בהחלט את נאמנותו המוחלטת לפיקוויק אדונו. אז אנחנו גם מבינים את אחד ממקורות ההשראה המרכזיים של הספר הזה, הלא הוא "דון קיחוטה", שראה אור יותר ממאתיים שנה לפניו. לא רק שדיקנס כיוון ביצירת פיקוויק וולר להציג את האביר בעל דמות היגון ואת סאנצ'ו פאנסה בגרסתם האנגלית, אלא שהאופי המשוטט גיאוגרפית של הספר, אופיו הפיקרסקי, כמו גם שיבוצם של סיפורים רבים בתוכו (אותם שומעים או קוראים פיקוויק ובני חבורתו) – מזכירים את סרוונטס. ההומור כאן מגוון ומבזיק ובוהק ותוסס. חלקו ניכר בפרטים זעירים, כגון בדיאלוג הבא: "'תשתה כוס יין'?", 'לא, תודה, אדוני'. 'אני מניח שאתה מתכוון לכן'". והמספר מוסיף שהמשיב "אכן התכוון לכן". או – דוגמה נוספת להומור בשבריר משפט – בחיווי של המספר על עורך דין "שכתב ספר מלא שמחת חיים על דיני הפטירה והירושה, עם כמות נכבדת של הערות שוליים ומקורות". ולעתים ההומור ניכר בחטיבות עלילה מרכזיות, כמו בטעות שטעתה סוכנת ביתו של מר פיקוויק בכוונותיו, מחשבתה המוטעית שהוא הציע לה נישואים, ומשפט התביעה על הבטחה שהופרה כביכול שתבעה את מעסיקה לשעבר.

דיקנס הצעיר, כאן, רוצה בעיקר להצחיק. והוא עושה זאת ככוח טבע סאטירי. אבל הטקסט לא נעדר את החוש המוסרי הכביר שהניע את הסאטירה הדיקנסית בהמשך הקריירה שלו (כמו ב"ימים קשים" או ב"בית קדרות"), את כוח הטבע המוסרי שהיה דיקנס. בלי לזנוח לרגע את ההומור, ישנו כאן חלק ארוך ומפורט שמתרחש בין כותלי בית סוהר מיוחד לפושטי רגל, מעין יקום מקביל תופתי-מצחיק שמתקיים בתוככי לונדון המעטירה. וכמו ב"בית קדרות", גם כאן יש סאטירה נוקבת על עולם המשפט, למשל, על תובעים מסכנים שנכנסים לכלא על ידי עורכי הדין שלהם עצמם בגין אי תשלום הוצאות (דיקנס הוא אחד ממקורות ההשראה של "המשפט" של קפקא, שאגב גם אותו, העיד מקס ברוד, הקריא פרנץ בבית קפה לידידיו כשהוא מתפקע מצחוק). ותזכורת רבת עוצמה לערכם האנושי של העניים גם ישנה כאן: "באיזו בוּרות נתונים אלה המתארים בקור רוח את השכול של העני כשחרור שמח הפוטר את המת מכאב, כחסד המקל את נטל ההוצאות של זה ששרד – כמה מעט הם יודעים על הייסורים שאבדן כזה מסב". אנגליה הגאיונה של המאה ה-19, האימפריה החזקה בעולם, מולדת הקפיטליזם והתיאוריות המצדיקות אותו, הולידה גם את אחד ממבקריו הדגולים של הקפיטליזם, עליו אמר מארקס (המצוטט בגב הכריכה): "דיקנס הציג לעולם אמיתות פוליטיות וחברתיות רבות יותר מכל הפוליטיקאים, העיתונאים ואנשי המוסר גם יחד".

זו המאה ה-19, המאה הגדולה של ז'אנר הרומן. וזה אחד מארבעה או חמישה גדולי הז'אנר במאה ההיא. וזה אחד מספריו הגדולים. לפעמים אני תוהה ביני לביני האם יכול בזמננו לקום מין דיקנס כזה. מבקר מקיף, בקיא, שנון, פופולרי וקונצנזוסיאלי של העידן בו אנחנו חיים. אולי לא. אולי אמצעי מדיה אחרים ממלאים היום את התפקיד שהיה שמור בעבר לרומן. ואולי הם לא יכולים לעשות זאת עקרונית, בגלל אופיים השטחי. מה שבטוח שכישרון לא מספיק, "גאונות" לא מספיקה. ללא חוש מוסרי, גאונות מוסרית, כזו של דיקנס, לא יכול לקום בזמננו תואם דיקנס באף מדיה.

 

קצר על טבעונות וצמחונות

הגל הטבעוני/צמחוני שסוער סביבנו נובע לא רק מהתחדדות החוש המוסרי של בני האדם. כלומר, הוא לא מעיד רק על תופעה חיובית בבסיסה (מבלי להכחיש שהאתגר הטבעוני/צמחוני הוא אתגר מוסרי רציני לכל אדם בעל רגש).

הגל הזה נובע גם מפיחות חריף בערך הקיום האנושי בעיני בני האדם, מבוז עצמי של האדם. והוא גם תורם מצדו בחזרה לפיחות ולבוז האלה. הגל הזה דוהר בנחשולים גם בגלל התחושה התת-ספית – ולעתים על-ספית – שהמין האנושי ככלל אינו מין מוצלח במיוחד, ושהיחיד האנושי אינו בעל ערך חד-פעמי. בעקבות הפיחות הזה בערך העצמי של האדם עולה מאליה סוגיית שעבודם של בעלי החיים להנאתו של מין ירוד כזה.

הגל הצמחוני/טבעוני, בקיצור, סוער בגלל תחושת חוסר ערך, או צלילה בערך, החוויה האנושית.

הבוז שרחש ניטשה לצמחונות נבע מהזיהוי שלה עם מה שהוא כינה ה"ניהיליזם הארופאי", שהינו אותה צלילה בהערכה העצמית של בני האדם.

בעידננו הצלילה הזו נובעת מכמה מקורות. אלה חלק מהם:

  • המיותרות הגוברת והולכת של העבודה האנושית לנוכח אוטומטיזציות למיניהן ופיתוחים של "בינה מלאכותית". המיומנות של נהג המונית, למשל, בהכרת רחובות העיר – הפכה למיותרת. וחשוב להדגיש: התחושה שאנו נמצאים בעידן ביניים, בו אנחנו ממתינים להתפתחויות טכנולוגיות רדיקליות, התחושה הזו, גם אם תתבדה בעתיד, תורמת לפיחות בערך העצמי המוזכר. אפשר אולי להגזים ולומר שככל שהאדם פחות בקיא בנושא של פיתוחי הטכנולוגיה הממשיים והאפשריים, כך הוא יותר נוטה לחזות להם עתיד מופלא.
  • השחיקה הנוראית בערכו של האינדיבידואל שמתבטאת, בין היתר, בכוחן של הרשתות החברתיות. אלו הופכות את בני האדם לעדרים שמתקהלים סביב "שערוריות" וסנסציות תורניות, או מוקדי עניין קולקטיבים אחרים, ומחריפות עד למאד את התלות הטבעית שקיימת במבטו של הזולת. בכלל, אני חושב שבני האדם מוצאים את עצמם בזמננו מתמודדים עם מערכות ש"פיצחו אותם" ומפעילות עליהם מניפולציות שהאדם הממוצע אינו יכול לעמוד מולן, אם אלו מניפולציות מיניות ואם אלו מניפולציות נרקיסיסטיות. ישנה תחושה של חוסר-אונים של היחיד מול המערכת, ו"המערכת" אינה הממשלה וכדומה, אלא הקומפלקס המדעי-טכנולוגי.
  • התפיסה הרווחת אצל חלק מהמדענים ואצל הציבור הרחב שהאדם ניתן להסברים שאינם שונים עקרונית מהסברים שניתנים ביחס לחלקי היקום האחרים. הזלזול ב או הבורות ביחס ל או אף העמדה המנומקת נגד התפיסה שהתודעה האנושית היא יחידאית, ותופעת-טבע שיש להסבירה באופן ייחודי לה.
  • התפוצצות האוכלוסין, שגרמה לאינפלציה ולשחיקה בערך העצמי של היחיד.

לטעמי, הפיחות הזה בערך העצמי האנושי הוא מסוכן (מלבד זה שהוא מדכא). אנשים שאינם מחזיקים מעצמם, שבזים לעצמם, יסכינו להכל. חלק מהסיבה לחזרתה של הדת בחברה שלנו נובע אף הוא מבקשת מוצא מתחושת חוסר הערך העצמי הזה של האדם. אני גם סבור, בחלק מהזמן לפחות, שהפיחות הזה פשוט שגוי. ועצם הדיון הצמחוני/טבעוני ממחיש את ייחודיותו של האדם בטבע: הרי באף מין אחר לא נערך בירור פנימי מוסרי כזה – האריות לא יפסיקו לטרוף אנטילופות בגלל מחאה מוסרית.

על "הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו", של אלנה פרנטה, בהוצאת "הספריה החדשה" (מאיטלקית: אלון אלטרס, 427 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

זינקתי, התנפלתי, על הספר הזה, כמו ממארב בסוואנה, וטרפתי אותו בארבע חמש תנופות פראיות לימין ולשמאל שכדוגמתן רואים בסרטי טבע. ואז עצרתי, מתנשם, מקנח את פי: מה זה היה?

השטף הסיפורי כאן מדהים, יותר מבחלק השני, אולי אף יותר מבראשון. זה שטף, לפרקים, פראי וכמו כתוב בהינף אחד, ועם זאת לעולם לא כאוטי ויוצא משליטה. אבל מה בדיוק הופך את הקריאה למהפנטת? נכון, יש כאן את העלילה. אביא דוגמה בולטת ליכולת של פרנטה ליצור עלילה לופתת, דוגמה שגם תשרטט את קוויו העיקריים של החלק הזה. בחלק הזה התפצלו כבר דרכיהן של אלנה ולילה, הגיבורות הראשיות של סדרת הספרים. בין גיל 24 ל-32 שלהן, בין 1968 ל-1976, בהן מתרחש הכרך השלישי, הפכה אלנה לסופרת מפורסמת, נישאה לפייטרו, איש האקדמיה המבריק, בן למשפחת אצולה של השמאל התרבותי האיטלקי, משפחת איירוטה. היא חיה לה בפירנצה חיי אמידות ואנינות, יולדת לפייטרו שתי בנות, עיתונים מחכים למוצא פיה באשר לסערות הפוליטיות של התקופה באיטליה: המאבק בין הקומוניסטים לניאו-פשיסטים, התסיסה בקרב הסטודנטים. גם נינו סאראטורה הנחשק, מאהבה של לילה לשעבר, מתחיל לחוג סביבה, אולי אף מתעתד לנחות. ואילו לילה נותרה בנפולי הנחשלת, עובדת כפועלת במפעל הנקניקים, חושדת שבנה, ג'נארו, אינו ילדו של נינו סאראטורה, אותו אינטלקטואל יפה וחמקמק, אלא בנו של סטפנו, בעלה-בנפרד האלים והמאוס, חיה לה עם אנצו טוב הלב באותו בית אך ללא יחסי אישות. לכאורה תם המאבק. מתח התחרות בין השתיים, אלנה ולילה, שהזין את הסדרה עד כה, נראה פתור והאופק העלילתי נדמה, לפיכך, משעמם. אלא שאז פרנטה מחזירה את לילה לחזית. "במטה קסם", אומרת הקלישאה, אלא שזו הנקודה: תחייתה של לילה היא אכן מופלאה, אך בו בזמן אמינה ביותר ובעלת השלכות מעמיקות מאד מבחינה סוציולוגית. בעוד אלנה נמצאת בפסגת האריסטוקרטיה התרבותית, מתחילה לילה להתעניין, לצורכי פרנסה, בעולם המחשבים הצעיר לימים, והיא הופכת למתכנתת מבוקשת. וכך, במרוצת הרומן, מוצאת את עצמה אלנה, לתדהמת הקוראים ולתדהמתה, שוב מאחורי לילה; ובו בזמן מרוויחים הקוראים תיאור מבריק של עליית הטכנוקרטיה בעשורים האחרונים – ההשכלה הטכנולוגית שחובקה בחום על ידי המעמדות הנמוכים השאפתניים – ושקיעת יוקרתה של ההשכלה ההומניסטית הקלאסית, שעליה שמה אלנה את יהבה מקטנות. התחרות שבה לסדרה. העלילה דרוכה מחדש.

אבל אני חושב שהגדולה של פרנטה, עונג הקריאה העז בספריה, אינם נובעים בעיקר ממתיחתם הנמרצת וההדוקה של קווי העלילה הגדולים. הם ודאי אינם נובעים מהמבנה של הסדרה, כלומר מיכולתה להשתית סיפורת של כמעט אלפיים עמודים על יחסיהן של שתי דמויות ועוד כמה דמויות משנה קבועות, "לשחק" משחק רחב כזה באמצעים מצומצמים כל כך, שעם זאת צמצומם יוצר את לכידותו של "המשחק". זה, המבנה הקשיח, נראה לי דווקא מגבלה של הסדרה. זה מבנה חשוף ומאולץ מעט. הגדולה גם אינה נוגעת לאידיאולוגיה הפמיניסטית של הסדרה, שבולטת במיוחד בחלק הזה, ואשוב אליה מיד. הגדולה של פרנטה נובעת מכך שאתה קורא דרוך, שורה אחר שורה, לא על מנת לדעת "מה הלאה?", אלא מתוך ציפייה, מתוך ידיעה, שכמעט כל עמוד צופן בחובו איזו הברקה, איזו הערה מעוררת השתאות, איזו תובנה פסיכולוגית או פילוסופית, איזה ניסוח מושחז, איזה דיוק, איזה שרטוט תמציתי ועז של אדם, נוף פיזי או אקלים אינטלקטואלי, אכן גם איזו התפתחות עלילתית, מינורית אך מפתיעה ובו בזמן אמינה. הדריכות הזו, שבאה על סיפוקה מדי עמוד בערך, היא המוקד של הנאת הקריאה; לא המתח העלילתי כי אם הציפיה להתפעמות תדירה.

השנים שבהן מתרחש החלק הזה היו, כאמור, שנים סוערות מאד מבחינה פוליטית באיטליה. שנים של טרור שמאלי וטרור ימני. פרנטה מתארת את המעבר של חלק מהשמאל המסורתי, הקומוניסטי, החלק האינטלקטואלי שלו, לחשיבה רדיקלית יותר ויותר, ל"שמאל החדש". ובתוך התהליך הזה היא מתמקדת בצמיחתו של הפמיניזם הרדיקלי, פמיניזם שמאס בקפיטליזם ובקומוניזם כאחד, פמיניזם שטען לבכירותו של המאבק שלו על פני כל המאבקים האחרים. אלנה, למשל, שוקדת על כתיבת טקסט מסאי שבו היא טוענת שנשים אינן יודעות למעשה מי הן, כי כל הקטגוריות של התודעה העצמית שלהן הן מעשי ידי גברים. התמה הזו נובעת מהמיקום ההיסטורי של החלק הזה. אבל היא גם אחד הנושאים המרכזיים של הסדרה כולה, והיא גם תרמה לא מעט, אני משער, להצלחתה בהווה, בעידן חשדני ובדלני ופוריטני ביחסי גברים נשים כפי שהנו העידן שלנו. הן אלנה והן לילה חוות ברומן הטרדות והתקפות מיניות. הן אלנה והן לילה, למשל, מביעות ברומן את הסתייגותן, את מחאתן, על החדירה הגברית (לילה אף טוענת שאינה נהנית באמת ממין, "המטרד של ההזדיינות", כלשונה). אבל מעבר לכך שזכותה המלאה של אישה על גופה היא זכות בסיסית לא מעורערת, ומעבר לתזכורת הלגיטימית שיש כאן לדגדגן הזנוח (אגב, בצורה מאד לא בוטה, אפילו ביישנית ונבוכה), יש בהחלט בחלק הזה אבק ואולי יותר מאבק של מה שניתן לכנות "שנאת גברים". וזו, כמו "שנאת נשים", תמיד נראית לי חולשה מוסרית. ולא בגלל שצריך לאהוב "גברים" או "נשים". בינינו – מה יש לאהוב? וביתר רצינות: התלות ההדדית הזו, ובו זמנית ההבדלים התהומיים, שבין שני המינים, יכולים באמת להיות בלתי נסבלים. ולא בגלל ה"אסור להכליל" הבנלי והמלוקק נראית לי "שנאת גברים" (או "שנאת נשים") חולשה מוסרית. אלא משום שפעמים רבות "שנאת גברים" (וההיפך) היא מוצא נוח לביטוי האכזבה שמנחיל לנו הקיום (הקיום הספציפי, שלךָ או שלךְ, או החיים בכללותם). אבל לשנוא את הקיום זה מפחיד, ונראה חסר מוצא, כך שעדיף לתלות את מפח הנפש שלנו במישהו, במישהם. עדיף למצוא שעיר לעזאזל, שלולי הוא הכל היה טוב ויפה, מאשר להכיר בכך שהחיים עצמם הבטיחו לנו ולא קיימו.

אני, אם כך, קורא את פרנטה, מה קורא, טורף את פרנטה, לא בגלל הביקורת הפמיניסטית, או קווי העלילה הגדולים – אלא בגלל המחברת גאונת הניואנס שלנו, של תקופתנו.

 

ביקורתי על החלק הראשון בסדרה

ביקורתי על החלק השני בסדרה