Monthly Archives: מאי 2017

על "השיבה לברלין", של האנס פאלאדה, בהוצאת "ידיעות ספרים" ו"פן" (מגרמנית: יוסיפיה סימון, 167 עמ')

פורסם לראשונה, בכמה שינויים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

אחת הבעיות שצצות בכתיבה שמושתתת על חוויות אוטוביוגרפיות היא השמטה לא מודעת של פרטים נצרכים על הדמויות ועלילותיהן. כיוון שהכותב מתבסס על חייו, וזיכרונותיו צרובים בו, הוא מניח, בבלי דעת, שהקורא גם כן יודע במי ובמה מדובר. בניגוד לסופר שבודה את סיפורו ודמויותיו, שמודע לפיכך יותר לכך שהוא צריך להציגן ולהנהירן (לעצמו ולקורא). זו אחת הבעיות של "השיבה לברלין" (או "הסיוט", שמו המקורי), שכתב האנס פאלאדה עם תום המלחמה ופורסם ב-1947, בסמוך לצאת ספרו המפורסם והטוב בהרבה, "לבד בברלין", ובסמוך גם למותו באותה שנה.

הגיבור של הרומן הוא ד"ר דול. בפתח הרומן, אנחנו פוגשים בו בעיירה קטנה בגרמניה, בה הוא חי עם אשתו הצעירה ממנו בהרבה, אלמה. הזמן הוא אפריל 1945 והרוסים כבר בשערי העיירה. דול ואשתו מחכים בכל מאודם לבוא הפולשים, לסיום הסיוט הנאצי. בניגוד לחלק נכבד משכניהם, שכניהם העוינים, שתמכו בנאצים וחוששים מהפולשים. פאלאדה מבטא דרך דול שנאה עצמית גרמנית עזה ביותר. הפולשים הרוסים מביטים בהם באופן משונה, חש דול, ובצדק רב: "בצדק הסתכלו בו הרוסים כאילו היה חיה קטנה, רעה ובזויה, בטיפוס הזה ובניסיונותיו המגושמים להתיידד, שניסה לגרום להם להאמין שבחיוך ידידותי אחד ובמילה אחת ברוסית שבקושי אפשר להבין, אפשר למחות את כל מה שהגרמנים עוללו לעולם כולו במשך שתים-עשרה השנים האחרונות! […] התואר גרמני הפך למילת גנאי בעולם כולו". בהמשך, ממנים הכובשים הרוסיים את דול לראש העיר הזמנית של העיירה הפרובינציאלית. בסלידה ובתיעוב מתעסק דול בענייני העיירה ובטיפול באוהדי הנאצים שבתוכה.

אבל מי הוא בכלל דול זה? וכיצד בדיוק מונה לראשות העיר? פאלאדה לא טורח להסביר. הקורא בנספח הביוגרפי שבסוף הספר למד שפאלאדה עצמו מונה לראש העיר שבה מצא אותו סוף המלחמה. זו גם הסיבה, לדעתי, שהחלק הראשון של הרומן, כמחציתו, לא נהיר ולא ברור. כאמור, כתיבה אוטוביוגרפית, מה גם בתנאים גופניים ונפשיים כמו אלה שבהם פאלאדה היה נתון בשנותיו האחרונות, מועדת לחוסר בהירות כזה.

המשך הרומן מוצלח מעט יותר. הסיפור תופס כאן מעט קצב ולכידות, וכולל תפניות-עלילה ודמויות-משנה מעניינות. דול ואשתו הצעירה שבים לברלין ומנסים להתחיל בה את חייהם מחדש. אבל דירתם נתפסה על ידי זרים והם גם מתמכרים לסמים שונים (מורפיום ועוד). לאט לאט מתברר לנו שדול זה היה סופר ידוע בעבר, שהוא ירד מנכסיו בעקבות המלחמה, שהוא מנסה לשוב ולתפוס את מקומו בשדה הספרות, אבל ששלל מכאובים גופניים ונפשיים והתמכרויות (שעם זאת, טיבם לא מונהר די הצורך), המצריכים אשפוזים במוסדות שונים, מונעים ממנו את השיקום (כל החוויות האלה עברו גם על פאלאדה בעצמו, כפי שמובהר בנספח הביוגרפי המוזכר). גם מה שדול מכנה "אפתיות" מונעת ממנו את השיבה לחיים, אותה "אפתיות" ו"שיתוק" שהוא מייחס לעם הגרמני כולו. זה שילוב של תיעוב עצמי עז, חוסר אמונה בחיים, אֵבל על המתים הרבים, אך בעיקר שנאה ובוז עצמיים.

וזו החולשה הגדולה השנייה של הרומן הזה. פאלאדה מנסה לשדך בין תלאותיהם של בני הזוג דול ותלאות האומה הגרמנית בשנה שאחרי המפלה במלחמה. "אם הרומן יימסר לציבור", הוא כותב ב"פתח דבר", "ייתכן שזה מפני שהוא מהווה 'מסמך אנושי', דיווח נאמן לאמת על מה שהגרמנים הרגישו, סבלו ועשו מאפריל 1945 עד תום הקיץ. אולי ממש בקרוב לא יחושו עוד את השיתוק שפקד אותם בצורה כה הרת אסון בשנה הראשונה הזאת שלאחר סוף המלחמה". אבל החיבור בין הסיפור הפרטי לכללי לא משכנע. סיפורם של בני הזוג נתפס על ידי הקורא כמקרה פרטי של נוירוטים בעלי נטייה להתמכרות. כשלעצמו, זה סיפור מעניין, אבל ההתעקשות של הסופר לכרוך אותו בגורל הלאומי, יוצרת חוסר אמון כלפיו. השבר הגופני והנפשי של בני הזוג דול לא בלתי קשור לתקופה הדרמטית בה הם חיים, אבל הם לא מייצגים של האומה הגרמנית. אלו דמויות שמזכירות יותר את הגיבור ב"השתיין", רומן ההתמכרות הא-פוליטי המוצלח של פאלאדה, יותר מאשר את יצירותיו בעלות המשמעות הפוליטית הישירה (כמו "לבד בברלין").

ללא הפאלאדו-מאניה (כלומר, הצלחתם, המוצדקת סך הכל, של ספריו האחרים בשנים האחרונות) ספק עם הספר הפגום הזה היה רואה אור אצלנו. ועם זאת, יש תועלת בקריאתו. מעבר להבלחות ספרותיות מוצלחות פה ושם, הרי שהספר מאפשר מבט בזמן אמת על ברלין שאחרי המלחמה. יש בקריאה בו מטעמה של התדהמה שישנה בהתבוננות בצילומי ברלין החרבה ב"גרמניה שנת אפס", סרטו הקלאסי של רוברטו רוסליני מ-1948, גם אם מבחינה אסתטית הרומן הזה רעוע.

על "קליפת אגוז", של איאן מקיואן, הוצאת "עם עובד" (מאנגלית: מיכל אלפון, 191 עמ')

פורסם לראשונה, בכמה שינויים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

זה רומן בינוני. וליתר דיוק: רומן בינוני של איאן מקיואן. כלומר, רומן שמהנה לקוראו, אף מלמד, שקריאתו אינה השחתת זמן לבטלה, אבל היא אינה מרוממת רוח כמו רומן טוב של מקיואן (כמו "טובת הילד" או "כפרה", למשל). מקיואן הוא סופר פורה, ויש לו רומנים מצוינים אף חשובים, רומנים מהנים ולא חשובים ורומנים ככה ככה. "קליפת אגוז" משייט איפשהו בתווך בין הסוג השני לשלישי.

לרומן יש מספר ייחודי. עוּבָּר. זהו עובר משכיל מאד, כיון שאמו הצעירה והיפה מבלה את זמנה הבטל ממעש בהאזנה לפודקאסטים: "היא אוהבת הרצאות בפְוֹדַקסטים וספרי שמע ללימוד עצמי — איך להבין יינות בחמישה עשר פרקים, ביוגרפיותִ של מחזאים מן המאה השבע עשרה וקלסיקות מספרות העולם. יוליסס של ג'יימס ג'ויס מרדים אותה, מלהיב אותי". הוא גם מעודכן מאד באקטואליה, העובר, בעקבות האזנתה של האם לרדיו. לכן הוא גם עובר מוטרד מאד: "מבשרה של אמי חזיתי סיוט באצטלה של הרצאה. מצב העולם. מומחית ליחסים בינלאומיים, אישה שקולה, הודיעה לי בקול עמוק ומצלצל שמצבו של העולם לא טוב. היא דיברה על שני הלכי רוח רווחים: רחמים עצמיים ותוקפנות. כל אחד מהשניים אינו מומלץ גם ליחידים. בצירופם, אצל קבוצות או עמים, הם מהווים תערובת מסוכנת". אבל מעבר להשכלתו הכללית הרבה וטרדתו הכללית הגדולה, מוטרד העובר מסכנה פרטית בהרבה. מבעד לדופני הרחם של אמו הוא מאזין לקנוניה שנרקמת בינה, טרודי שמה, לבין מאהבה, קלוד שמו. הקנוניה היא לרצוח את אביו של העובר, ג'ון הוא השם,  ולרשת את ביתו הלונדוני, ביתו המוזנח אך השווה מיליונים. קלוד, מסתבר עד מהרה, הוא אחיו ההמוני של ג'ון, האב, שהינו משורר אנין אך לא מצליח ובעל בית הוצאה לאור מדשדש. מה יעשה עוּבּר במצב זה? האם ינסה איכשהו להציל את אביו? והאם הוא יכול בכלל להסתייג מאמו, שהוא תלוי בה כעת בנימי דמו?

רק רגע, אה, אני מבין (אומר הקורא לנפשו): דוד, אם, אב, רצח של אח בידי אחיו ובעל בידי אשתו, צאצא מהוסס שגילה את המזימה, כן, הַמְלט! אבל הרמיזה לשייקספיר אינה מוגבלת לתחומי העלילה הבסיסית. היא נוכחת גם בשפה של העובר, שמורכבת ממטפורות סמיכות, "שייקספיריות", על כל צעד ושעל: "מחוץ לכתלים החמימים והחיים האלה זולג סיפור קר כקרח אל סיומו המתועב […] דיבוריהם של אמי ודודי סוערים כסופת חורף". או בהאנשות של הפשטות, "שייקספיריות" גם הן: "שום ילד, קל וחומר שום עובר, לא הצליח מעולם לסגל לו את אמנות שיחת הנימוסין, אף לא היה רוצה בכך. זוהי תחבולה של מבוגרים, ברית שכרתו עם השעמום והתרמית". אמנם את ההקשרים השייקספיריים יוצק מקיואן בחן, אבל ניתן באמצעותם להסביר גם את חולשת הרומן. ראשית, באופן כללי, כשסופר פונה לאינטר-טקסטואליות, כדאי מיד לחשוד האם אין הדבר נובע מכך שהוא לא מאמין דיו בחומרי הסיפור שברשותו. החשד הכללי הזה מעט מוצדק כאן. אבל עיקר החולשה שקשורה ב"שייקספיריות" של הטקסט – ואני נתון כעת תחת השפעתה של קריאה חוזרת בהתקפה המפורסמת של טולסטוי על שייקספיר, טולסטוי שהלין, בין היתר, על חוסר האמינות של העלילות השייקספיריות – היא חוסר האמינות. מקיואן לא השקיע מספיק מאמץ בשכנוע הקוראים שמזימה ברוטלית כזו, של רצח אח ובעל וירישה של הרצוח, תעלה כך במוחם של קלוד וטרודי. אין רקע מספק שיצדיק את הקפיצה לקיצוניות הזו. כך שאנחנו מתבקשים לקבל את המזימה כמעט ללא הכנות ולהתמסר לעלילת המתח שנפרשת בפנינו באשר להוצאתה לפועל. העלילה אכן מותחת, אך מורגש חסרון הרקע הנפשי והביוגרפי המספק שיהפוך את ההגעה אל המעשה עצמו לאמינה.

מאידך גיסא, הקורא ימצא שליטה מיומנת לעילא בקצב הולכת העלילה וביצירת המתח, אנינות בניסוחי המשפטים, ידע רב – תרבותי ומדעי – המשוקע בטקסט. כמו כן, לא נעדר כאן היסוד שהפך את מקיואן לקול בולט בשדה האינטלקטואלי הבינלאומי בשני העשורים האחרונים, כלומר לא רק לסופר מרכזי, אלא לאינטלקטואל. מקיואן הפך להיות דָבַּרו של ההומניזם החילוני, ודובר מורכב שלו, לא שטחי כמו שהנו לעתים ריצ'רד דוקינס, השייך כביכול למחנהו. העובר המוטרד ממצב העולם מהרהר האם כדאי בכלל להיוולד. זה עולם של אי שוויון גובר והלך, של אסונות אקולוגיים קרבים, של הגירות של מיליונים, של דתות שמרימות את ראשיהן מחדש, של מרכז – אירופה – שספק אם יחזיק מעמד. אבל מקיואן ההומניסט לא מסתפק בפסימיזם אופנתי ומזכיר (באמצעות העובר) את הישגיה של הציוויליזיציה: "ומה על הנסים היום־יומיים שבגללם היה אוגוסטוס קיסר מקנא בכל פועל פשוט: רפואת שיניים בלי כאבים, אור חשמלי, קשר מידי עם אהובי נפשנו, עם מיטב המוזיקה העולמית, עם מטעמיהן של שלל תרבויות?".

כאמור, זה לא סתם רומן בינוני, אלא רומן בינוני של איאן מקיואן.

על "לקום שוב בשעה סבירה", של ג'ושוע פֶריס, בהוצאת "ידיעות ספרים" (360 עמ', מאנגלית: שרון פרמינגר)

פורסם לראשונה, בכמה שינויים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

השליש הראשון, פחות או יותר, של הרומן, מהנה ומעניין. פול או'רורק הוא רופא שיניים בעל קליניקה משגשגת במנהטן. הוא גם דכאוני, מיזנטרופ, אולי חומל-אדם יותר מאשר שונא-אדם, מתמסר באופן מוגזם וכפייתי באהבותיו לנשים ואתיאיסט מחפש משמעות. השילוב של תחומי העניין הקודרים של פול – רפואת שיניים וחיבוטי נפש – מניב מונולוג מצחיק. "תמיד עודדתי את המטופלים שלי להשתמש בחוט דנטלי. אבל לפעמים היה לי די קשה לעשות את זה. ברור שעדיף שהם ישתמשו בחוט דנטלי. זה יכול למנוע דלקות במֵסַב השן ולהוסיף עד שבע שנים לתוחלת החיים. אבל מצד שני, זה גם לוקח זמן, ובכלל כל העניין הוא קוץ בתחת […] בשביל מה זה טוב? הרי בסופו של דבר הלב נעצר, התאים מתים, העצבים כבים, חיידקים מאכלים את הלבלב, זבובים מטילים ביצים, חיפושיות מכרסמות את הגידים והרצועות, העור נהפך לגבינת קוטג', העצמות מתפרקות, והשיניים נסחפות בזרם".

פֶריס, במסורת הרומן הגדול "משהו קרה" של ג'וזף הלר משנות השבעים, בחר גיבור "מצליחן" לפי ערכיה של החברה בת זמננו, וחושף, באמצעותו דווקא, את הייאוש, הבחילה והכמיהה הלא נמלאת לאינטימיות ולמשמעות של החברה שלנו. את זה הוא עושה בכתיבה קומית מסוג מיוחד, זה שמעלה בקורא גלי רטט עדינים משיפולי הבטן, התגובה הפיזית להומור שחור, נואש. עוד כמו הלר, וכמו רומן הביכורים המצוין שלו-עצמו מ-2007, "ואז הגענו לסוף", פריס גם מתמקד בקריירה של גיבורו, ובצד תיאורים משכנעים שלה דולה ממנה חומרים לקדרות הקיומיות של פול, כמו גם לקומיות הקדורנית שלו. אבל בניגוד להלר, פריס לא מסתפק בדרמה של הייאוש המערבי העכשווי. הוא נזקק ל"דרמה", במירכאות, אותו ציווי ליצירת פעילות ומתח וריגוש שמאפיין אולי במיוחד את תפיסת האמנות הנרטיבית האמריקאית (קולנוע, טלוויזיה וספרות כאחד). אותו ציווי ("היה דרמטי!") שבלי לחוש ולהרגיש בכך בא לעתים קרובות על חשבון השפעתה העמוקה של היצירה, שנפגעת בדיוק משום חריגתה מהשגור והיומיומי והאמין. כך כאן, נכנסת ה"דרמה" הבאה: פול מגלה שמאן דהוא גנב את זהותו האינטרנטית והוא מעלה בשמו פוסטים וציוצים ואתרי אינטרנט בהם הוא מטיף להכרה בזכויותיו של עם נרדף, בשם האוּלְמים, שהינם צאצאיהם של העמלקים מהתנ"ך, שלפי מסורת האולמים היה עם שקידש את הספקנות והפך אותה לדת, דת אתיאיסטית, ונרדף לאורך כל ההיסטוריה בדומה ליהודים, אך בהצלחה מרובה יותר. פול מנסה לאתר את המתחזה ונוצר ביניהם קשר. המתחזה חושף בפני פול שהוא עצמו אוּלמי. פול הוא אכן אתיאיסט נואש, שנמשך דווקא לנשים מסורתיות (הייתה לו אהובה קתולית ולאחריה אהובה יהודית). אבל האם הוא אולמי? והאם עליו לנסוע לישראל לברר זאת, כי שם, בנגב, מסתתרת הקהילה האולמית היחידה בעולם?

כל זה "דרמטי" מאד וילדותי מאד. הקורא, שמוצא את עצמו בעל כורחו נכנע למתח ול"דרמה" של פענוח דמות המתחזה ומהות הפרויקט המסתורי שלו, מתגעגע בכל זאת לחלקיו הנואשים-מתריסים-מצחיקים, ומעל הכל מציאותיים, של הרומן. במקום התענוג הזול של המתח והסנסציה, הוא מתגעגע לאותם ריטוטים מוזכרים בשיפולי הבטן שיוצר ההומור המורבידי, ההומור הכן.

אך בחלוף זמן מה, ולמרות אותה ילדותיות וריגוש זול, מתגלה הרומן הזה שוב כרומן מעניין. אפילו חשוב. זאת משום שפריס מצליח ליצור מהסיפור האכן מופרך של אותם אוּלמים אמירה מעניינת מאד על תקופתנו (הרומן ראה אור ב-2013). הוא, כמובן, נוגע באמצעות הסיפור הזה ב"חזרתה של הדת", אחד הנושאים החמים של עידננו. והוא עושה זאת, באופן מעניין ומקביל לזה של ג'ונתן ספרן-פויר ברומן האחרון שלו, תוך דיון ביהדות ובישראל. אבל האמירה שלו מחודדת מאד. קודם כל, ברפרוף ומבלי לפתח זאת, פריס ממחיש בכל זאת את הקשר המעניין בין נוירוטיות לאתיאיזם. הנוירוטי מכיר את האבסורדיות של הקיום על בשרו. אין לו אלוהים לא "בגלל השואה", אלא בגלל הסבל הנפשי חסר השחר שלו. אבל יותר חשוב מכך (ולכך פריס כיוון ואת זה הוא כן מפתח): באמצעות האולמים, המנסים לחדש ימיהם כקדם כקהילה אתיאיסטית, ממחיש פריס לא רק את העובדה שהחילוניות הספקנית הופכת להיות מדרך המלך של החברות המערביות לסוג של קבוצת מיעוט, אפילו לכת, אלא שהאולמים גם מהווים סימבול מעמיק לדבר מה נוסף. את אי קיומו של אלוהים, את ההכרה הנוראה הזו שהעולם הפקר, את הבדידות הקיומית, יכולה להמתיק קהילה מלוכדת. האולמים יצרו דת ללא אלוהים, יצרו דת סביב היעדר אמונתם באלוהים. לכאורה פרדוקס. אבל למעשה, מציע פריס, דרך האולמים, מה שמעיק על האדם המערבי היום הוא התפרקות הקהילה, או הקבוצה החברתית המלוכדת, לא פחות, ואולי אף יותר, מהיעדר האמונה בבורא עולם. בדיון מעמיק, שלא זכור לי כמותו בספרות הישראלית העכשווית (הוא מתאים יותר להגות עברית מוקדמת, כזו של אחד העם, למשל), מסב פריס – דרך פול שמתאהב בבחורה יהודייה – את תשומת הלב לכך שהיתרון של היהדות על פני הנצרות הוא שאתה יכול להיות יהודי אתיאיסט, בעוד אינך יכול להיות נוצרי אתיאיסט. היהדות מציעה שייכות חברתית, לא רק תפיסה תיאולוגית. פול כמה להצטרף למשפחתה של אהובתו היהודייה, קוני, מתוך רצון להצטרף לקהילה היהודית ומתפעל עד אין קץ מכך שיש לה דוד אתיאיסט ובכל זאת הנו חלק מהמשפחה. זהו גם הקסם באופציה האוּלמית.

כך שלמרות ה"אמריקאיות" שבבסיסו, אותו ציווי להיות "דרמטי", הרומן הזה הוא רומן מהנה, מעניין וכאמור – אפילו חשוב.

על "דֶייק", של ה"מ ון דן ברינק, בהוצאת "ספרית פועלים" (מהולנדית: רחל ליברמן, 163 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הרומן הזה ראה אור בהולנד לפני כשנה. זה מונולוג של פנסיונר של "הרשות למידות ומשקלות" באמסטרדם. זהו שמה ההיסטורי. אך כיום, בזמן ההווה של הרומן, בראשית שנות האלפיים, הרשות הזו הופרטה והתאגיד שהוקם תחתיה נקרא "מֶטריפַקט בע"מ". עיקר עבודתו של המספר, שהחל את הקריירה השקטה שלו ברשות בראשית שנות הששים, היה בכיול מאזניים ומשקולות, הן כאלו שחנוונים וכיו"ב היו מביאים למשרדי הרשות באמסטרדם, והן כאלו שהוא וחבריו היו בודקים בשטח, במעין "פשיטות" גרוטסקיות על חנויות מכולת נידחות בפרובינציה. על סף הזקנה, מתמקד המספר בדמות אחת שעבדה איתו בעשורים האחרונים, דמות מופנמת, נחרצת ומעט מסתורית בשם קארל דייק. דייק זה היה דייקן וקפדן ולכן התאים מאד לעבודתו ברשות. כמו הקילוגרם השמור והמוגן שלפיו נמדדים שאר מכשירי השקילה, כך גם דייק נותר על כנו לא משתנה, לא מתכרסם, לאורך השנים. אלא שכפי שהמספר כותב, מתגלה שבכל זאת חל שינוי בקילוגרם השמור והמבודד, בשנות השמונים נגלה שהופחתו ממנו שתי אלפיות המיקרוגרם, ואילו השינוי היחיד שמשתנה אופיו של דייק נובע מיציבותו האגדית, במציאות שאינה שוקטת על שמריה: "באותם ימים הבנתי שאדם יכול להשתנות בכך שהוא נשאר אותו אדם". עם חלוף העשורים, הביט דייק בזעם בכרסום בסמכותה של הרשות. לא רק שבסופרמרקטים החלו להימכר מוצרים שנשקלו על ידי הסיטונאים (וכך ייתרו את הצורך במאזניים ומשקולות), מה שהמספר מכנה "הפרטת היושר", אלא שמעמדה סמכותנית של נציגי המדינה, הפכה הרשות לתאגיד ש"פניו אל הלקוחות", כלומר כזה שמנסה לרצות את הסקטור הפרטי שנזקק לשירותיו. הסופר מצליח למדי (לא באופן מחודד לגמרי, עם זאת) לשכנע בחשיבות השינוי החברתי שמתגלם בשינוי תפקידיה של הרשות, השינוי שמתגלם במה שניתן לנסח כהתרסקות אמת-המידה של החברה. הגישה של "הרשות" הייתה פטרנליסטית ביסודה: המדינה תפקח על המידות ועל המשקלות, לפי דגמים שמורים בקפידה בידיה. ואילו כיום, כותב המספר, "המדיניות החדשה התאימה לתפיסה הגורסת שהיצרנים אחראים לדיוק המכשירים כשם שהלקוחות שלהם אחראים לבריאותם". איש איש, ויצרן יצרן, דואג ומפקח על עצמו, וה"שוק החופשי" יווסת מאליו את העניינים. אותו דייק לא התאים לעידן החדש מעוד סיבות. הוא שמר על חייו הפרטיים בקנאות ולא היה מוצלח במיוחד במה שמכונה "יחסי אנוש", כלומר לא היה חלקלק כפי שנדרש בתרבות הארגונית של ההווה. המספר, שהתבקש על ידי המנהלת הנמרצת החדשה והחלקלקה של התאגיד לכתוב לה את נאום הפרידה מדייק, פרישה שהיא זו שיזמה אותה, מגלה בנבירותיו בארכיון פרטים מפתיעים על עמיתו שחושפים שייתכן מאד והנו הומוסקסואל ושהוא נולד בזמן המלחמה מקשר מגונה בין קצין גרמני להולנדית קלת דעת. דייק נקם במנהלת באי הגעה לטקס הפרישה שלו עצמו ומאז נעלמו עקבותיו, אם כי המספר לא מתאמץ במיוחד למוצאו. הוא רק מהרהר על היכרותו ארוכת השנים עם עמיתו. על אי היכרותו איתו, למעשה.

זה ספר שכתוב בקצב פנסיונרי. הוא מהנה למדי באטיותו זו, המכוונת. יש בו משהו צפוני, חורפי, מסוגר. בהתאם לתאוות הדיוק של הדמויות, מהנה לקרוא משפטים פשוטים לכאורה, אך מתערסלים לאיטם וחותרים לדיוק מעין אלה, שהרומן משופע בהם: "טיפות מים ניגרו על השטיח ומסביב לרגליו הגדולות, הנעולות כבעבר בנעליים שקשה להגדיר את צבען, מעין בז' כהה או צבע בוץ, על כל פנים גוון המצוי היכן שהוא על הספקטרום שבין חום לאפור. ולנעליים סוליות גומי עבות". השפה מבקשת לעטוף היטב, באופן הדוק, את המציאות. הקצב הנינוח, השהוי הזה, מענג. כך גם אין בהילות וריצה לפענוח דמותו של דייק, יש תהייה וניסיונות ביאור, אך הכל נתון תחת אד אמסטרדמי סמיך ומאט את ההתנועעות.

מה שמונע מהספר הזה להיות יותר מאשר ספר יפה נחלק לשניים. הראשון הוא תחושה דקה של חקיינות, חקיינות של ספרות שהויה, ומהורהרת, וחותרת ביסודיות כמעט עצלה לפיענוח אישיותי של מישהו. בדעתי עלו בזמן הקריאה זבאלד ב"אוסטרליץ" וההפתעה שהוא מסתיר במהלכו, חוויאר מריאס הספרדי והפרוזה האובססיבית שלו וקוטזי הדרום אפריקאי וריחוקו המכוון כמקורות השפעה אפשריים. הבעיה השנייה היא היעדר הדרמה. ון דן ברינק הקצין מעט יותר מדי את האופי הישנוני המזדחל של סוג הפרוזה שהוא כותב. כאמור, האופי הזה בהחלט מהנה בדרכו. ובכל זאת, הקורא הסבלן מעוניין גם באיזה רגע של גילוי מפתיע, של התפתחות מסעירה, בקשר לדייק, או בקשר לדייק וליחסיו עם המספר. אלה נעדרים כאן. הפרוזה המדודה הזו אינה כה מוזיקלית או משופעת בניואנסים מאלפים שהיא יכולה לוותר על התרה דרמטית כזו של העלילה.