Monthly Archives: יוני 2017

על "לא לזוז", של דניס ג'ונסון, 192 עמ' (הוצאת "בבל", מאנגלית: ברוריה בן-ברוך)

פורסם לראשונה, בשינויים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

שאלת "הגבוה" ו"הנמוך" באמנות היא שאלה לא פשוטה, כמובן. אני מקנא במי שהיא פשוטה בשבילו. הן אם מדובר ב"מודרניסט" הנחרץ (שעמדתו כוללת לא רק את ההכרזה שיש יצירות טובות יותר אובייקטיבית מיצירות אחרות, טענה קלה להגנה יחסית, אלא גם את ההצהרה המסובכת הרבה יותר: שטוב יעשה אדם אם ייחשף לראשונות על חשבון האחרונות), והן אם זה "הפוסטמודרניסט", הנחרץ לא פחות (המכריז: הלאה ההבחנה בין גבוה לנמוך! הבחנה שאין לה בסיס והיא אף משרתת היררכיות חברתיות עבשות!). אני ממקם את עצמי בקרבה גדולה יותר ל"מודרניסט" (המירכאות שלי נועדו לסמן שהתיוגים האלה אינם מדויקים, אבל הם מטבעות עוברים לסוחר), ולו משום שאף פעם לא הבנתי מה משמח כל כך בלחיות בעולם שבו הערכים אינם יציבים וודאיים. אבל אני חש רתיעה מה"מודרניסט" שאינו חש ואינו חל ומודע עד כמה עמדתו הקנאית היציבה רעועה, כיוון שסוגיית "הגבוה" ו"הנמוך" באמנות קשורה, בסופו של דבר, לסוגיית היכולת לקביעת ערכים מוחלטים בעולם נטול אלוהים. וזו סוגיה שנותרה לא פתירה מניטשה (לכל המאוחר) ועד ימינו ("הפוסטמודרניזם" אינו אלא הביטוי העליז ושוחר השלום ובן חברת השפע של מה שכונה בסוף המאה ה-19 "משבר הערכים האירופאי" – ובשורשו, בחשבון אחרון, אולי ניצב ערעור ההיררכיה שבין "הגוף" ל"נפש").

הפתיחה הדרמטית הזו של הביקורת על ספרו הדי צנום של דניס ג'ונסון מ-2010, ספר שגם אינו נמנה עם ספריו הבולטים יותר כמו "עץ עשן" ו"הבן של ישו", תימצא מוצדקת, אני מקווה, כי זה ספר "פוסטמודרני" בריבוע. לא רק שזה ספר שנכתב כחיקוי מודע לעצמו של ז'אנר ספרותי קיים – ובכך הוא כבר "פסטיש", כלומר: חיקוי פרודי פוסטמודרני – אלא שהוא נכתב כחיקוי של ז'אנר ה"נואר", שנחשב באופן המסורתי, כלומר באופן "המודרניסטי", לז'אנר "נמוך". בז'אנר הזה – שקרוב לספרי הבלש של תחילת-אמצע המאה העשרים (צ'נדלר, האמט וכדומה) – העלילה מהירה ונמרצת ואלימה, הדיאלוגים שנונים, היפיפיות יפיפיות, אלא שהגיבורים הם פושעים ללא בלשים. כך הז'אנר במיטבו. וג'ונסון כתב, כך נראה לי, חיקוי של הז'אנר במיטבו, חיקוי מוצלח.

גיבור הספר, שמתרחש בשנות האלפיים, הוא ג'ימי לונץ, מהמר כושל שחייב כספים לעבריין בשם חוארז. כשהגובה האימתני של חוארז, גמבל, בא להעניש את ג'ימי על אי תשלום החוב, ג'ימי מצליח להימלט ממנו, לא לפני שהוא ריסק את רגלו של גמבל בעזרת אקדח. כעת מתחילים מצוד ומנוס מהירים. ועד מהרה פוגש ג'ימי חברה לצרה. החברה, יפיפייה הורסת כמובן, היא אניטה, שבעלה הפליל אותה בהונאה שהוא עצמו ביצע, הפליל אותה ומבקש כעת להימלט עם המיליונים שגנב. אניטה מבקשת לנקום ומבקשת לשים את ידה על הכסף. בסדר הזה. פגישתה בג'ימי מולידה רומן קצר, רווי תשוקה וניצנים של אהבה. מלבד זה שאניטה מוצאת חן בעיניו (בלשון נקייה) של ג'ימי, תכניתה לגניבת הכסף הגנוב תוכל אולי גם לחלץ את ג'ימי מרודפיו ולכן הוא נענה לה. כל זה מסופר אכן בקצב נהדר, בקלילות שיש בה מן הברכה, בשנינות לא מועטה של הדיאלוגים (אם כי אין להפריז בערך השנינות הזו לעומת דוגמאות אחרות של יצירות שנונות-דיאלוגים שאני מכיר).

בקיצור, קראתי את הספר בהנאה. בהנאה ובבוז. בהנאה ובהיעדר מעורבות נפשית. הבוז נובע מכך שהספר הזה לוקה בכפייתיות שבה נמשכת התרבות האמריקאית לדמויות של עבריינים. כיוון שכולנו הפכנו זה מכבר לאמריקאים, קשה לנו, אולי, לראות עד כמה אין זה הכרחי שבמרכזה של התרבות יעמדו עבריינים (בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאים זה ודאי כך). זו תופעה אמריקאית בבסיסה והיא נובעת, יש לשער (אני נעזר כאן בהבחנה של הסוציולוג האמריקאי דניאל בל), מכך שהעבריין מגשים למעשה את דרך החיים האמריקאית שיש ביסודה דבר מה אנטי-סוציאלי. העבריין האנטי-סוציאלי הוא מי שהגיע למה שמטיפה לו התרבות הזו באופן הלגיטימי: התעשרות שמאפשרת התנתקות מהחברה (זו הנקודה בסיפור הקצר הגאוני "יהלום גדול כמו הריץ" של סקוט פיצג'רלד). את הרתיעה הזו – אפילו הבוז, כאמור – מהרומן קל לי יותר לנסח במושגים היררכיים: הספר הזה מציג תרבות "נמוכה" כי הוא מנגן על הפנטזיה שלנו על חיים מחוץ לחוק והוא חלק מהיקסמות אמריקאית מחיים כאלה שיש בה דבר מה זול ולא מוסרי. גם הנחרצות הזו לא לגמרי פשוטה, אבל איכשהו אפשרית.

אבל על מה שבאמת הציק לי בקריאה (בצד ההנאה, כאמור, שהייתה נוכחת אף היא) אי אפשר לדבר במונחים היררכיים כאלה. מה שבאמת הציק לי היה היעדר מעורבות נפשית בקריאה על אנשים שמצוקותיהם אינם מצוקותיי. לא נמלטתי מעולם מאנשים אלימים, לא הצלתי יפיפיות מנוכלים מתוחכמים, לא דיברתי דיאלוגים שלמים באופן מלוטש. לא יצא. כאן אי אפשר לדבר במונחים היררכיים. אפשר רק לומר שהספר מציע חוויה מסוג אחד ולמי שמחפש חוויה מסוג אחר (עיסוי של כאבים נפשיים, הצגה של עומק פסיכולוגי ו/או פילוסופי וכדומה) אין מה לחפש פה.

דניס ג'ונסון, שנפטר לפני כמה שבועות, נחשב בארה"ב לסופר מרכזי. את "עץ עשן" שלו, שזכה ב-2007 בפרס הספר הלאומי בארה"ב, קראתי בהערכה אבל גם בתחושה של אי רלוונטיות עמוקה של הנושא הגדול שלו, מלחמת וייטנאם, לזמננו. קובץ הסיפורים הקצרים שלו מ-1992, "הבן של ישו", גם הוא אחד מספריו הידועים והאהובים. בדומה ל"לא לזוז", גם הגיבורים בקובץ הזה הם פושעים זעירים ו/או מסוממים, אם כי הוא שונה מ"לא לזוז" בקארבריוּת העגמומית שלו. ואולי חלק מהערצה לג'ונסון נובע מכך שהנושאים והגיבורים שלו נראים אותנטיים ואף מגניבים (חשיבות-עצמית מופרזת של אנשים שצורכים סמים ביחס למשמעות צריכתם זו היא תופעה ידועה גם בארצנו)? לא לחינם מוזכר על גב העטיפה ש"לא לזוז" פורסם לראשונה ב"פלייבוי". דניס ג'ונסון נחשב בארה"ב ל"סופר פולחן", כמו שאומרים. עלי, לפחות, בעקבות מה שאני מכיר עד כה מג'ונסון, טרם זרח האור.

 

על "בית בקהיר", של נגיב מחפוז, בהוצאת "מפרשֹים" (598 עמ', מערבית: סמי מיכאל)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"יצירת מופת", לפעמים, נולדת לא רק בגלל רכיבים שיש בספר מסוים. היא נוצרת גם בגלל היעדרם של מאפיינים מסוימים. לא רק ברקים ורעמים וסערות מאפיינים יצירות מופת, לעתים היעדר הענן וצלילותו של יום אביב רענן יוצרים אותן. ב"יצירת המופת" מהסוג הזה קיימים איזון נכון וחוש מידה, היעדר עומס בצד העמקה, יסודיות ללא פדנטיות, שמירה על הנאת קריאה בלוויית מסירתם של תכנים חשובים, שיוט שליו ומתערסל. ב"יצירת מופת" כזו נולדת גם בדימיונו של הקורא דמות של סופר שניתן לסמוך עליו, להישען עליו, נוצרת התחושה שלטקסט המופתי שלפנינו יש "בעל בית" שיודע מה הוא עושה, ולכן שהנאתנו כאורחיו מובטחת.

"בית בקהיר", של הסופר המצרי זוכה הנובל, נגיב מחפוז (1911-2006), הוא יצירת מופת כזו. הרומן שלפנינו הוא הראשון בטרילוגיית ענק שכתב מחפוז ב-1956-1957, והוא רואה אור כעת בהדפסה והוצאה חדשות, בתרגומו של סמי מיכאל, תרגום שראה אור בישראל ב-1981 והיה התרגום הראשון לשפה כלשהי שזכתה לו היצירה.

"בית בקהיר" מתמקד בחיי משפחה קהירית אחת, משלהי מלחמת העולם הראשונה ועד כשנה לאחריה, משפחת הסוחר האמיד אחמד אל-ג'ואד. בגמישות לא ראוותנית נע הסופר בין דמויותיו הראשיות, בני המשפחה. מְאָמינה, האם הצייתנית, הרגישה והתמה, לאחמד, הפטריארך הזועף והנוקשה. מעאישה, הבת הבלונדינית היפה, לחדיג'ה, הכעורה והחריפה. מיאסין, הגבר החסון שירש מאביו את אהבת התענוגות אך לא את המורכבות הנפשית, לפהמי, הבן המלומד והמופנם, שהופך לפטריוט להוט בניסיונות המצריים להסיר מעליהם את הכיבוש הבריטי עם תום המלחמה. ולבסוף, ישנו כמאל, בן הזקונים בן העשר (שמבוסס, כנראה, על מחפוז עצמו), האהוב על כולם,  מי שלא מבין מדוע אחיותיו צריכות לעזוב את הבית עם נישואיהן, ומה מבקשים בדיוק חתניהן לעשות להן, וגם אינו מבין מדוע עליו לשנוא את האנגלים, שנראים לו כיצורים עליונים ויפיפיים ולמרבה הפלא גם ידידותיים. מחפוז נע בשום שכל בין הציר "האנכי" של הרומן, קידום העלילה, לבין הציר "האופקי", הצגת תמונה מלאה ומאוזנת של כל אחד מבני הבית. השליטה שלו באפיון אינדיבידואלי של כל אחד מגיבוריו הראשיים, ובהצגה של היחסים ביניהם, מרוממת רוח. המבט האולימפי שלו, ועם זאת החם והקרוב, מביא לכך שגם הדמויות הפגומות מוסרית, זוכות לסניגוריה ולהצגה מורכבת.

בראש ובראשונה האב. האב החסון בן ה-45, הסוחר המצליח אם כי מי שאינו נמנה עם האליטה המצרית ממש, הוא רודן נורא ואיום. כל בני הבית רועדים בפניו. יחסו לאשתו מחפיר. הוא נוקשה ושמרני כל כך, עד שהוא כמעט מגרש אותה על שיצאה מהבית, דבר שהוא אוסר עליה בתכלית האיסור, למרות שיציאתה החריגה נבעה מאדיקותה (היא יצאה למסגד). בעוד על אשתו ובנותיו הוא גוזר צניעות שכמותה כבית כלא, הוא עצמו מתמיד בבילויים ליליים, שכוללים שתיית יין וניאוף. והנה, הדמות האכזרית הזו, שעומדת במרכז החלק הזה של הטרילוגיה, מוצגת במלוא המורכבות ואף מסוגלת לעורר אהדה. ראשית, בני ביתו פוחדים ממנו מאד, אך אוהבים אותו אף יותר. וגם האב אוהב את משפחתו, בדרכו הקשוחה. האב הוא גם איש רעים להתרועע וידיד נאמן, ומחפוז מתאר בדקות את האופן בו חילק האב את חייו בין זירות חייו השונות, בהן הוא מציג את עצמו באופנים שונים, ומבלי להיות ממש צבוע. האב הוא חסר עקביות באופן אנושי.

במחצית השנייה של הרומן, חורג מעט הרומן ממתכונת "הרומן המשפחתי", בסגנון "בית בודנברוק" של תומס מאן, ועוסק בהתעוררות הלאומית במצרים עם תום מלחמת העולם הראשונה. כאמור, פהמי, הסטודנט למשפטים, משתתף בהפגנות אסורות ובפעילות מחתרתית, ואילו אביו – בעוד סתירה אופיינית לאישיותו – עם שהוא אוהד את הרגשות הלאומיים המהפכניים, מבקש לאסור על בנו השתתפות בהם. את המהפכה המבורכת שיעשו אחרים. קשה לדעת אם מחפוז כיוון לזה, אבל עולה באופן חד הפרשנות שתוהה האם עם שואף חירות, כפי שהיו חלק מהמצרים באותה עת, יכול להגיע אל החירות הנכספת כאשר המבנה המשפחתי שלו סמכותני ואף רודני כל כך? הפרשנות הזו הופכת את הרומן לאקטואלי מבחינה פוליטית: האם יש קשר בין כישלון הדמוקרטיה בעולם הערבי ליחסים המשפחתיים הקדומים הנוקשים הנחקקים בלב האזרחים לעתיד?

כמו ביצירה מצרית שנכתבה כחמישים שנה אחריה, "בית יעקוביאן", מקומה של הזימה ברומן נרחב (אצל האב ויאסין בנו, בעיקר). הקלישאה, לפיה בחברה שמרנית מייחסים ערך רב יותר למה שמודחק, כנראה נכונה במידה מסוימת. ויש לזכור שהמים הגנובים בחברה המצרית המוסלמית, הם בעצם יין גנוב שימתק. כבר כשאב המשפחה – שעם זאת, בעוד סתירה אופיינית, רואה בעצמו מוסלמי טוב – או יאסין שותים יין בבילוייהם הליליים הם עברו על החוק. כך שהדרך לניאוף נראית כבר קצרה.

בעיות הגהה בחלק השני מעיבות מעט על הקריאה ביצירת המופת הזו. מלבד לתיקונן, אני מייחל גם ששני חלקי הטרילוגיה הנוספים יופיעו בקרוב גם הם בהוצאה מחודשת.

המלצה קצרה על "ופשוטים הדברים" של שמואל לרמן

בערוב ימיו, פרסם טולסטוי טקסט עיוני רב עניין, בשם "מהי אמנות" (א"ד גורדון תרגם בזמנו את רובו והוא מצוי ברשת). טולסטוי, במחווה מלכותית, נטל על עצמו לנפץ לרסיסים את ה"אסתטיקה" האירופאית, אותה דיסציפלינה פילוסופית שעוסקת באמנות ושהתחילה כ-150 שנה לפניו, עם באומגרטן הגרמני. "האסתטיקה" האירופאית, טען טולסטוי, העמידה במרכזה של האמנות את המושג של "היפה". אבל האמנות ביסודה הינה דבר מה אחר לחלוטין. האמנות עוסקת ברגשות. והיא, בפשטות, דרך לתקשר רגשות לאנשים אחרים.

נזכרתי בטולסטוי כשקראתי את הרומן של שמואל לרמן "ופשוטים הדברים", שראה אור לא מזמן (הוצאת "כתר"). זה אכן רומן פשוט, פשוט מאד, ללא התחכמויות ואף תחכום (אך כן בעל תבונה). אך זה רומן רווי רגש. לא רגשנות – רגש. במרכזו גבר ציוני-דתי בן 35 שהתגרש זה עתה בגירושים כאובים, כשיחסו לבנו הרך ולבתו המתבגרת התערער גם כן. הגבר שחי בירושלים ואוהב את העיר ומשוטט בה רבות עובד בהוראה ויום אחד איבד את עשתונותיו וסטר לאחד מתלמידיו הזדוניים (הגיבור הקשה אך הרגיש של לרמן מזכיר במעט כמה מגיבוריו של ברנרד מלמוד). הוא נדון לעבודות שירות בבית אבות. במהלך עבודתו הוא פוגש בקשישים שבנעוריהם השתתפו במאורעות הרואיים, וכעת הם חיים בניוון דעיכתם והמתנתם למוות. בבית האבות העצוב הירושלמי – הרומן מתרחש בסוף שנות התשעים – חי פרנסואה תורג'מן, שסייע למחתרת הצרפתית להציל ילדים יהודיים במלחמת העולם השנייה, ואפרים גוב אריה, שאיבד את השליטה ברגליו בקרב על הקסטל. יאיר, הגיבור, מנסה לעוררם להתפעל מעצמם על תפקידם במאורעות היסטוריים חשובים כל כך, אבל הם שקועים ביגון-זקנתם ומתקשים להתלהב.

המתח בין החיים הפרטיים, הקטנים, המרוסקים, הן של יאיר, והן, באופן אחר, של שוכני בית האבות, לעומת היכולת להכיר בתמונה כוללת, היכולת להתנחם בחלקך במאבק גדול וצודק, הוא מתח בסיסי בספר הזה. ואף על פי שייחלתי ליתר אירוניה וחריפות מצד הסופר בהדגשת המתח הזה, הרי שהעצבות השקטה וגם ההתפעלות-ממעשים-אמיצים – מועברת היטב לקורא. וגם, לבסוף, מעט אהבה ושמחה ונחמה.

הודעה על הרצאה שלי בשבת הקרובה, ה-10 ביוני 2017

בקישור המצורף פרטים על הרצאה שלי בשבת הקרובה, ה-10 ביוני 2017, ב-12 בצהרים, בדב הוז 16 ת"א, במסגרת אירועי "עונג שבת" של עיריית תל אביב (כניסה חופשית).

 

הפרטים כאן

על "כצל נטוי", של אנטוניו מוניוס מולינה, בהוצאת "מודן" (מספרדית: ליה נירגד, 416 עמ')

פורסם לראשונה, בכמה שינויים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

פה ושם, במרוצת השנים, יצא לי להציץ בספרים של מולינה, הסופר הספרדי הנחשב, להציץ ולסגור אותם אחרי כמה עשרות עמודים, לעתים פחות. הרושם שלי בהצצות הללו היה שמולינה הוא סופר "ספרותי", וזו אחת ממילות הגנאי החריפות ביותר בלקסיקון הביקורת שלי. מה הכוונה בסופר "ספרותי"? מי שמכביר מילים "יפות", מי שמכביר תחביר מפותל שמעיד על מעודנות ותחכום כביכול, מי שמכביר עיסוק בתמות ספרותיות "מכובדות": נגיד, מהותו החמקמקה של הזיכרון, או חלקלקותה ואי מהימנותה של השפה – דברים כאלה. הסופר "הספרותי" קרא בדרך כלל הרבה ספרים, אבל לא חי מספיק חיים, כלומר לא חי אותם כסופר אמתי, באינטנסיביות ובו זמנית ביכולת התבוננות חודרת צוננת. המילים היפות באות אצל הסופר "הספרותי" על חשבון החיים. הקלישאות הספרותיות על חשבון הרעיונות המקוריים. הרבה פעמים הסופר "הספרותי" הוא סופר מצליח ונחשב. הוא מהתל בקוראים הלא ערניים מספיק בהציגו ספרים שנראים כמו ספרים "איכותיים", אך אינם כאלה באמת.

כעת, כשהתבקשתי לבקר את "כצל נטוי", לא רק לבחור אם לקוראו להנאתי, קראתי לראשונה ספר של מולינה עד תום. וכעת, הרושם שלי ביחס לסופר מעט יותר מורכב.

נכון, זהו בהחלט רומן "ספרותי" (במובן הרע של המילה). קודם כל, במבנה הבסיסי שלו. הרומן עובר לסירוגין – פרק אחרי פרק – בין שני סיפורים. הסיפור הראשון הוא סיפור אישי של הסופר עצמו, סיפור מתחילת הקריירה הספרותית שלו בסוף שנות השמונים, כשהוא סופר מתחיל כבן שלושים, נשוי ואב לשני בנים ושוקד על הרומן השני שלו שעלילתו התרחשה בליסבון. מולינה, בגוף ראשון, מתאר את תסכוליו ותשוקתו להיחלץ מהחיים הזעיר בורגניים שנקלע אליהם. הוא פגש, לבסוף, בעיתונאית מושכת, הממוענת כ"אָת" ברומן, נישואיו התפרקו והיא הפכה להיות בת זוגו עד עצם ימי כתיבת הרומן שלפנינו (הרומן ראה אור ב-2014). הסיפור השני הוא סיפורו (האמיתי) של רוצחו של מרטין לותר קינג, שהסתתר בליסבון לזמן קצר במנוסתו מרודפיו.

ובכן, רק חוסר טעם "ספרותי" ו"מתוחכם" יעז להרכיב יחדיו את שני הסיפורים האלה בספר אחד. אני לא רואה את, הבה נאמר, רם אורן, שוגה בשגיאה כזו. זו שגיאה שנובעת מ"תחכום", מיומרנות שמותחת "אנלוגיות" בין שני סיפורים שונים כל כך זה מזה (למשל: מלבד ליסבון, שמככבת בשני הסיפורים, הרי משותף לשני הסיפורים העיסוק של גיבוריהם בכתיבה; גם רוצחו של קינג, טוען הספר בין השורות, היה מעין סופר, שניסה למסור גרסאות שונות של הסיפור שלו). אבל זה רומן "ספרותי" גם בכך שהוא "מהורהר" ו"רגיש", שר שיר הלל לאהבה (בתיאור היחס לאהובה המכונה "אָת"), "אנין" ביחס למוזיקה וליופייה. יש כאן, למשל, הרבה דיבורים על ג'ז, שאצלנו בבית מכונה בלעג "גַ'אאאזז", לעג שמכוון בדיוק כנגד ההתפייטויות המנג'סות המקובלות על הסגנון המוזיקלי הזה (ואכן, מעט גם כלפי הז'אנר עצמו, חסר הפואנטה והעוצמה, החלקלק-חמקמק). וגם כל התיאור של הרוצח ותעיותיו, המסופר בגוף שלישי, הוא בעיקרו של דבר "ספרותי", כלומר מדיף ריח של חיקוי ליצירות אחרות, אולי לטרומן קאפוטה של "בדם קר",  אולי לנורמן מיילר של "שירת התליין" (ואולי גם קצת "2666" של בולניו) – יצירות שתיארו רוצחים פסיכופתיים בענייניות וללא שיפוטיות. והאין הבחירה ברצח מרטין לותר קינג מדיפה כולה איזו "ספרותיות", במובן של תקינות פוליטית נאורה, ולמעשה מובנת מאליה ומתחנפת?

אבל למרות כל זה, זה בהחלט לא כל הסיפור של הרומן הזה. ואפילו, בחשבון אחרון, לא רובו. קודם כל, הקריאה כאן קולחת בצורה מעוררת התפעלות. יש מוזיקליות מובהקת בטקסט. ברמת המשפט, וגם בהתנועעות בין הפרקים הנחלקים לסירוגין, כמוזכר, בין שני הסיפורים, תנועה לסירוגין שגם נשברת בכמה מקומות שבירה שנעשית בשום שכל. "קולח" הוא שם-תואר מעורר אימה בשביל מבקרים. לפחות בשבילי הוא כזה. כיוון שקשה מאד לשים את האצבע, כמו שאומרים, על היכולת של סופר להשיג את האפקט הזה. יש כאן דבר מה שקשור לתחביר. דבר מה שקשור לאורכי המשפטים. דבר מה שקשור ליכולת ליצור חזרתיות ודימיון בסגנון של חלקי הרומן ואז לפרוע אותם במקום הנכון. כאן, הקליחוּת מושגת גם באמצעות התמקדות בתנועה במרחב, בעיקר במנוסתו של הרוצח, אך גם בתיאורי נסיעות ותעיות במרחב של הגיבור השני, מולינה עצמו. כביכול, הקורא "נוסע" במהירות בטקסט כמו הגיבורים שנעים בו ממקום למקום במהירות.

החלק שמספר על מולינה עצמו מסביר נקודה מרכזית נוספת שתורמת באופן מכריע לטקסט. החלק הזה כן ומעניין ומרגש – למעט השתפכויות האהבה הרגשניות לאהובתו הנוכחית – והוא מציג בצורה מאופקת אך לא מתחמקת את מבוכותיו של גבר צעיר, כמו גם את הדרך בה הוא נחלץ ממצוקתו. ואת תיאור ההיחלצות הוא עושה ללא הצטנעות מזויפת אך גם ללא שחצנות, דבר מה ראוי לציון גם כן. כך שכמחצית הספר היא וידוי כן ומעניין ומרגש, ואילו המחצית השנייה מעט קלישאית, אבל רהוטה ומושכת לקריאה. וגם אם מולינה מעט חקיין בחלק הזה, הרי שהוא חקיין מוכשר. ואילו שני החלקים כאחד מכילים מקטעים של הרהורים ורגשות ותיאורים (דוגמה בולטת הם תיאורי ליסבון) בעלי ערך ויופי.

כך שגם אם בעקבות התרשמותי הראשונה מקריאת רומן שלם של מולינה לא ארוץ להשלים את אותם ספרים שלו שהתחלתי לקוראם מבלי להמשיך, נהניתי מהקריאה ברומן הזה.