על "כצל נטוי", של אנטוניו מוניוס מולינה, בהוצאת "מודן" (מספרדית: ליה נירגד, 416 עמ')

פורסם לראשונה, בכמה שינויים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

פה ושם, במרוצת השנים, יצא לי להציץ בספרים של מולינה, הסופר הספרדי הנחשב, להציץ ולסגור אותם אחרי כמה עשרות עמודים, לעתים פחות. הרושם שלי בהצצות הללו היה שמולינה הוא סופר "ספרותי", וזו אחת ממילות הגנאי החריפות ביותר בלקסיקון הביקורת שלי. מה הכוונה בסופר "ספרותי"? מי שמכביר מילים "יפות", מי שמכביר תחביר מפותל שמעיד על מעודנות ותחכום כביכול, מי שמכביר עיסוק בתמות ספרותיות "מכובדות": נגיד, מהותו החמקמקה של הזיכרון, או חלקלקותה ואי מהימנותה של השפה – דברים כאלה. הסופר "הספרותי" קרא בדרך כלל הרבה ספרים, אבל לא חי מספיק חיים, כלומר לא חי אותם כסופר אמתי, באינטנסיביות ובו זמנית ביכולת התבוננות חודרת צוננת. המילים היפות באות אצל הסופר "הספרותי" על חשבון החיים. הקלישאות הספרותיות על חשבון הרעיונות המקוריים. הרבה פעמים הסופר "הספרותי" הוא סופר מצליח ונחשב. הוא מהתל בקוראים הלא ערניים מספיק בהציגו ספרים שנראים כמו ספרים "איכותיים", אך אינם כאלה באמת.

כעת, כשהתבקשתי לבקר את "כצל נטוי", לא רק לבחור אם לקוראו להנאתי, קראתי לראשונה ספר של מולינה עד תום. וכעת, הרושם שלי ביחס לסופר מעט יותר מורכב.

נכון, זהו בהחלט רומן "ספרותי" (במובן הרע של המילה). קודם כל, במבנה הבסיסי שלו. הרומן עובר לסירוגין – פרק אחרי פרק – בין שני סיפורים. הסיפור הראשון הוא סיפור אישי של הסופר עצמו, סיפור מתחילת הקריירה הספרותית שלו בסוף שנות השמונים, כשהוא סופר מתחיל כבן שלושים, נשוי ואב לשני בנים ושוקד על הרומן השני שלו שעלילתו התרחשה בליסבון. מולינה, בגוף ראשון, מתאר את תסכוליו ותשוקתו להיחלץ מהחיים הזעיר בורגניים שנקלע אליהם. הוא פגש, לבסוף, בעיתונאית מושכת, הממוענת כ"אָת" ברומן, נישואיו התפרקו והיא הפכה להיות בת זוגו עד עצם ימי כתיבת הרומן שלפנינו (הרומן ראה אור ב-2014). הסיפור השני הוא סיפורו (האמיתי) של רוצחו של מרטין לותר קינג, שהסתתר בליסבון לזמן קצר במנוסתו מרודפיו.

ובכן, רק חוסר טעם "ספרותי" ו"מתוחכם" יעז להרכיב יחדיו את שני הסיפורים האלה בספר אחד. אני לא רואה את, הבה נאמר, רם אורן, שוגה בשגיאה כזו. זו שגיאה שנובעת מ"תחכום", מיומרנות שמותחת "אנלוגיות" בין שני סיפורים שונים כל כך זה מזה (למשל: מלבד ליסבון, שמככבת בשני הסיפורים, הרי משותף לשני הסיפורים העיסוק של גיבוריהם בכתיבה; גם רוצחו של קינג, טוען הספר בין השורות, היה מעין סופר, שניסה למסור גרסאות שונות של הסיפור שלו). אבל זה רומן "ספרותי" גם בכך שהוא "מהורהר" ו"רגיש", שר שיר הלל לאהבה (בתיאור היחס לאהובה המכונה "אָת"), "אנין" ביחס למוזיקה וליופייה. יש כאן, למשל, הרבה דיבורים על ג'ז, שאצלנו בבית מכונה בלעג "גַ'אאאזז", לעג שמכוון בדיוק כנגד ההתפייטויות המנג'סות המקובלות על הסגנון המוזיקלי הזה (ואכן, מעט גם כלפי הז'אנר עצמו, חסר הפואנטה והעוצמה, החלקלק-חמקמק). וגם כל התיאור של הרוצח ותעיותיו, המסופר בגוף שלישי, הוא בעיקרו של דבר "ספרותי", כלומר מדיף ריח של חיקוי ליצירות אחרות, אולי לטרומן קאפוטה של "בדם קר",  אולי לנורמן מיילר של "שירת התליין" (ואולי גם קצת "2666" של בולניו) – יצירות שתיארו רוצחים פסיכופתיים בענייניות וללא שיפוטיות. והאין הבחירה ברצח מרטין לותר קינג מדיפה כולה איזו "ספרותיות", במובן של תקינות פוליטית נאורה, ולמעשה מובנת מאליה ומתחנפת?

אבל למרות כל זה, זה בהחלט לא כל הסיפור של הרומן הזה. ואפילו, בחשבון אחרון, לא רובו. קודם כל, הקריאה כאן קולחת בצורה מעוררת התפעלות. יש מוזיקליות מובהקת בטקסט. ברמת המשפט, וגם בהתנועעות בין הפרקים הנחלקים לסירוגין, כמוזכר, בין שני הסיפורים, תנועה לסירוגין שגם נשברת בכמה מקומות שבירה שנעשית בשום שכל. "קולח" הוא שם-תואר מעורר אימה בשביל מבקרים. לפחות בשבילי הוא כזה. כיוון שקשה מאד לשים את האצבע, כמו שאומרים, על היכולת של סופר להשיג את האפקט הזה. יש כאן דבר מה שקשור לתחביר. דבר מה שקשור לאורכי המשפטים. דבר מה שקשור ליכולת ליצור חזרתיות ודימיון בסגנון של חלקי הרומן ואז לפרוע אותם במקום הנכון. כאן, הקליחוּת מושגת גם באמצעות התמקדות בתנועה במרחב, בעיקר במנוסתו של הרוצח, אך גם בתיאורי נסיעות ותעיות במרחב של הגיבור השני, מולינה עצמו. כביכול, הקורא "נוסע" במהירות בטקסט כמו הגיבורים שנעים בו ממקום למקום במהירות.

החלק שמספר על מולינה עצמו מסביר נקודה מרכזית נוספת שתורמת באופן מכריע לטקסט. החלק הזה כן ומעניין ומרגש – למעט השתפכויות האהבה הרגשניות לאהובתו הנוכחית – והוא מציג בצורה מאופקת אך לא מתחמקת את מבוכותיו של גבר צעיר, כמו גם את הדרך בה הוא נחלץ ממצוקתו. ואת תיאור ההיחלצות הוא עושה ללא הצטנעות מזויפת אך גם ללא שחצנות, דבר מה ראוי לציון גם כן. כך שכמחצית הספר היא וידוי כן ומעניין ומרגש, ואילו המחצית השנייה מעט קלישאית, אבל רהוטה ומושכת לקריאה. וגם אם מולינה מעט חקיין בחלק הזה, הרי שהוא חקיין מוכשר. ואילו שני החלקים כאחד מכילים מקטעים של הרהורים ורגשות ותיאורים (דוגמה בולטת הם תיאורי ליסבון) בעלי ערך ויופי.

כך שגם אם בעקבות התרשמותי הראשונה מקריאת רומן שלם של מולינה לא ארוץ להשלים את אותם ספרים שלו שהתחלתי לקוראם מבלי להמשיך, נהניתי מהקריאה ברומן הזה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בינה דרזנר  On יוני 1, 2017 at 1:09 PM

    אריק היקר,
    עוד לא קראתי את הספר הזה, ויתכן שאחרי שאקרא אסכים עם כל מילה שלך.
    דא עקא, שספרו של מולינה "ספרד", שנקרא כך גם במקור, הוא לטעמי ספר נפלא.
    נסה לתת לו עוד צ'אנס… אפשר לפסוח על הפרק הראשון שעלול באמת להניס קוראים, ולצלול ישר למעמקים המופלאים.

  • אריק גלסנר  On יוני 1, 2017 at 1:34 PM

    בינה, אקח לתשומת לב ואנסה בהזמנות.

  • רומי  On יוני 4, 2017 at 11:16 AM

    " והוא מציג בצורה מאופקת אך לא מתחמקת את מבוכותיו של גבר צעיר" – אשמח אם תוכל לציין בערך באיזה עמודים הנושא נמצא בספר? אני רוצה לקרוא/ללמוד על הנושא הזה. התחלתי את הספר, ולדעתי הגדרת להפליא את הסיבה לאיך שהוא כתוב. לטעמי זה ממש בלתי קריא. אבל אם אדע באיזה עמודים נמצא התוכן המוצלח על מבוכותיו של גבר צעיר, אקרא את הקטע הזה. או שאולי תוכל להמליץ על ספר טוב אחר שזה הנושא שלו? בתודה מראש.

  • אריק גלסנר  On יוני 4, 2017 at 8:05 PM

    שלום, רומי,
    מעומס עבודה וטרדות לא אוכל לתת לך מספרי עמודים.
    בעיקרון הספר עשוי מפרק על מולינה הצעיר ופרק על רוצחו של מרטין לותר קינג, פרק-פרק לסירוגין. החלקים שעוסקים במולינה הצעיר מכילים את הנושא שהזכרתי בביקורת.

    אבל "מבוכותיו של גבר צעיר" הן נושא רחב, אם יש משהו ספציפי יותר שמעניין אותך ואת מחפשת המלצות על ספרים שעוסקים בו, הגדירי לי מה ואנסה לעזור.

  • רומי  On יוני 4, 2017 at 10:43 PM

    תודה רבה! מעניין אותי ספר (כנראה רומן, לא חייב) שחלקו או כולו הוא על מבוכותיו של גבר צעיר כלפי החיים, ובעיקר מרצונו בקשר עם בחורה שמוצאת חן בעיניו (אפילו איני יודעת אם הוא אוהב אותה, זה עלי ללמוד מהרומן שאקרא). איך להתחיל לדבר אתה, לשמור קשר, אולי להרשים אותה, לא לגרום לה להתאכזב ממנו וכו'. ואולי בעניין זה בכלל הוא נבוך מדברים שאני לא מנחשת. סליחה, יתכן שהניסוח שלי לא מספיק מסביר או מוטעה, זה בגלל שעדיין לא קראתי את הרומן בנושא. תודה.

  • אריק גלסנר  On יוני 5, 2017 at 7:56 AM

    אחשוב על דוגמאות. החיזור הביישני של יצחק קומר אחרי סוניה הקוקטית ב"תמול שלשום" אולי יעניין אותך בהקשר הזה.

  • רומי  On יוני 5, 2017 at 9:26 AM

    לא חשבתי על כך! קראתי את הספר ממזמן ואולי הוא שגרם לי לרצות לקרוא/ללמוד על הנושא. לדעתי מרוב שההשפעה של עגנון ענקית, היא כבר לא מודעת. בטח שאקרא שוב, אבל נדמה לי שהדמויות של עגנון לא מדברות על עצמן. הבנתי שאצל מולינה הדמות מדברת ישיר על המבוכה והתהיות שלה. נראה לי שסגנון כזה יעזור. תודה.

  • אריק גלסנר  On יוני 5, 2017 at 10:56 AM

    החיים כמשל של פנחס שדה ו"בחורף" של ברנר מכילים לבטים של גברים צעירים באהבתם.

  • עמיחי  On יוני 5, 2017 at 1:49 PM

    דבריך על ה"ספרותי" – מבריקים. תיאור מעורר חיוך.

  • עוד הערה  On יולי 12, 2017 at 6:34 PM

    קראתי את הספר בזכות הקטע הטוב שציינת. צדקת, הרהורים ספרותיים ואפילו לא ממש ספרות והחלקים על הרוצח בכלל מתחת לקו. אבל אבל אנחנו רק בני אדם אולי צריך לפרגן מה כבר הספרות לעומת בני אדם? ובהחלט פרגנת לו. הוא כותב בספר כמה הוא פוחד מביקורת. זה אנושי. בעצם הוא מספר על הטרגדיה האישית שלו שהקריב את משפחתו והתגרש כדי להיות סופר. כנראה אשתו התנגדה – מה אתה עוזב משרה בטוחה והולך לדבר כזה. הפרידה מילדיו.. ובשביל מה? הספר הזה לפחות לא מוצלח. מאוד עצוב ובא לי לבכות. החיים כה קשים אז מה נתעקש יותר מדי על ספרות.. במקום על שברון לב של אדם שהקריב את חייו ומשפחתו למענה ולא הרבה השיג בכך.. לא נעים לי לכתוב את זה אפילו, לפגוע ולהעליב. מה נשאר, לשתוק..

  • אריק גלסנר  On יולי 12, 2017 at 7:36 PM

    יהיה בסדר, לא הכל שחור 🙂 מולינה יסתדר, וגם אנחנו!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: