על "לא לזוז", של דניס ג'ונסון, 192 עמ' (הוצאת "בבל", מאנגלית: ברוריה בן-ברוך)

פורסם לראשונה, בשינויים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

שאלת "הגבוה" ו"הנמוך" באמנות היא שאלה לא פשוטה, כמובן. אני מקנא במי שהיא פשוטה בשבילו. הן אם מדובר ב"מודרניסט" הנחרץ (שעמדתו כוללת לא רק את ההכרזה שיש יצירות טובות יותר אובייקטיבית מיצירות אחרות, טענה קלה להגנה יחסית, אלא גם את ההצהרה המסובכת הרבה יותר: שטוב יעשה אדם אם ייחשף לראשונות על חשבון האחרונות), והן אם זה "הפוסטמודרניסט", הנחרץ לא פחות (המכריז: הלאה ההבחנה בין גבוה לנמוך! הבחנה שאין לה בסיס והיא אף משרתת היררכיות חברתיות עבשות!). אני ממקם את עצמי בקרבה גדולה יותר ל"מודרניסט" (המירכאות שלי נועדו לסמן שהתיוגים האלה אינם מדויקים, אבל הם מטבעות עוברים לסוחר), ולו משום שאף פעם לא הבנתי מה משמח כל כך בלחיות בעולם שבו הערכים אינם יציבים וודאיים. אבל אני חש רתיעה מה"מודרניסט" שאינו חש ואינו חל ומודע עד כמה עמדתו הקנאית היציבה רעועה, כיוון שסוגיית "הגבוה" ו"הנמוך" באמנות קשורה, בסופו של דבר, לסוגיית היכולת לקביעת ערכים מוחלטים בעולם נטול אלוהים. וזו סוגיה שנותרה לא פתירה מניטשה (לכל המאוחר) ועד ימינו ("הפוסטמודרניזם" אינו אלא הביטוי העליז ושוחר השלום ובן חברת השפע של מה שכונה בסוף המאה ה-19 "משבר הערכים האירופאי" – ובשורשו, בחשבון אחרון, אולי ניצב ערעור ההיררכיה שבין "הגוף" ל"נפש").

הפתיחה הדרמטית הזו של הביקורת על ספרו הדי צנום של דניס ג'ונסון מ-2010, ספר שגם אינו נמנה עם ספריו הבולטים יותר כמו "עץ עשן" ו"הבן של ישו", תימצא מוצדקת, אני מקווה, כי זה ספר "פוסטמודרני" בריבוע. לא רק שזה ספר שנכתב כחיקוי מודע לעצמו של ז'אנר ספרותי קיים – ובכך הוא כבר "פסטיש", כלומר: חיקוי פרודי פוסטמודרני – אלא שהוא נכתב כחיקוי של ז'אנר ה"נואר", שנחשב באופן המסורתי, כלומר באופן "המודרניסטי", לז'אנר "נמוך". בז'אנר הזה – שקרוב לספרי הבלש של תחילת-אמצע המאה העשרים (צ'נדלר, האמט וכדומה) – העלילה מהירה ונמרצת ואלימה, הדיאלוגים שנונים, היפיפיות יפיפיות, אלא שהגיבורים הם פושעים ללא בלשים. כך הז'אנר במיטבו. וג'ונסון כתב, כך נראה לי, חיקוי של הז'אנר במיטבו, חיקוי מוצלח.

גיבור הספר, שמתרחש בשנות האלפיים, הוא ג'ימי לונץ, מהמר כושל שחייב כספים לעבריין בשם חוארז. כשהגובה האימתני של חוארז, גמבל, בא להעניש את ג'ימי על אי תשלום החוב, ג'ימי מצליח להימלט ממנו, לא לפני שהוא ריסק את רגלו של גמבל בעזרת אקדח. כעת מתחילים מצוד ומנוס מהירים. ועד מהרה פוגש ג'ימי חברה לצרה. החברה, יפיפייה הורסת כמובן, היא אניטה, שבעלה הפליל אותה בהונאה שהוא עצמו ביצע, הפליל אותה ומבקש כעת להימלט עם המיליונים שגנב. אניטה מבקשת לנקום ומבקשת לשים את ידה על הכסף. בסדר הזה. פגישתה בג'ימי מולידה רומן קצר, רווי תשוקה וניצנים של אהבה. מלבד זה שאניטה מוצאת חן בעיניו (בלשון נקייה) של ג'ימי, תכניתה לגניבת הכסף הגנוב תוכל אולי גם לחלץ את ג'ימי מרודפיו ולכן הוא נענה לה. כל זה מסופר אכן בקצב נהדר, בקלילות שיש בה מן הברכה, בשנינות לא מועטה של הדיאלוגים (אם כי אין להפריז בערך השנינות הזו לעומת דוגמאות אחרות של יצירות שנונות-דיאלוגים שאני מכיר).

בקיצור, קראתי את הספר בהנאה. בהנאה ובבוז. בהנאה ובהיעדר מעורבות נפשית. הבוז נובע מכך שהספר הזה לוקה בכפייתיות שבה נמשכת התרבות האמריקאית לדמויות של עבריינים. כיוון שכולנו הפכנו זה מכבר לאמריקאים, קשה לנו, אולי, לראות עד כמה אין זה הכרחי שבמרכזה של התרבות יעמדו עבריינים (בקולנוע ובטלוויזיה האמריקאים זה ודאי כך). זו תופעה אמריקאית בבסיסה והיא נובעת, יש לשער (אני נעזר כאן בהבחנה של הסוציולוג האמריקאי דניאל בל), מכך שהעבריין מגשים למעשה את דרך החיים האמריקאית שיש ביסודה דבר מה אנטי-סוציאלי. העבריין האנטי-סוציאלי הוא מי שהגיע למה שמטיפה לו התרבות הזו באופן הלגיטימי: התעשרות שמאפשרת התנתקות מהחברה (זו הנקודה בסיפור הקצר הגאוני "יהלום גדול כמו הריץ" של סקוט פיצג'רלד). את הרתיעה הזו – אפילו הבוז, כאמור – מהרומן קל לי יותר לנסח במושגים היררכיים: הספר הזה מציג תרבות "נמוכה" כי הוא מנגן על הפנטזיה שלנו על חיים מחוץ לחוק והוא חלק מהיקסמות אמריקאית מחיים כאלה שיש בה דבר מה זול ולא מוסרי. גם הנחרצות הזו לא לגמרי פשוטה, אבל איכשהו אפשרית.

אבל על מה שבאמת הציק לי בקריאה (בצד ההנאה, כאמור, שהייתה נוכחת אף היא) אי אפשר לדבר במונחים היררכיים כאלה. מה שבאמת הציק לי היה היעדר מעורבות נפשית בקריאה על אנשים שמצוקותיהם אינם מצוקותיי. לא נמלטתי מעולם מאנשים אלימים, לא הצלתי יפיפיות מנוכלים מתוחכמים, לא דיברתי דיאלוגים שלמים באופן מלוטש. לא יצא. כאן אי אפשר לדבר במונחים היררכיים. אפשר רק לומר שהספר מציע חוויה מסוג אחד ולמי שמחפש חוויה מסוג אחר (עיסוי של כאבים נפשיים, הצגה של עומק פסיכולוגי ו/או פילוסופי וכדומה) אין מה לחפש פה.

דניס ג'ונסון, שנפטר לפני כמה שבועות, נחשב בארה"ב לסופר מרכזי. את "עץ עשן" שלו, שזכה ב-2007 בפרס הספר הלאומי בארה"ב, קראתי בהערכה אבל גם בתחושה של אי רלוונטיות עמוקה של הנושא הגדול שלו, מלחמת וייטנאם, לזמננו. קובץ הסיפורים הקצרים שלו מ-1992, "הבן של ישו", גם הוא אחד מספריו הידועים והאהובים. בדומה ל"לא לזוז", גם הגיבורים בקובץ הזה הם פושעים זעירים ו/או מסוממים, אם כי הוא שונה מ"לא לזוז" בקארבריוּת העגמומית שלו. ואולי חלק מהערצה לג'ונסון נובע מכך שהנושאים והגיבורים שלו נראים אותנטיים ואף מגניבים (חשיבות-עצמית מופרזת של אנשים שצורכים סמים ביחס למשמעות צריכתם זו היא תופעה ידועה גם בארצנו)? לא לחינם מוזכר על גב העטיפה ש"לא לזוז" פורסם לראשונה ב"פלייבוי". דניס ג'ונסון נחשב בארה"ב ל"סופר פולחן", כמו שאומרים. עלי, לפחות, בעקבות מה שאני מכיר עד כה מג'ונסון, טרם זרח האור.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • elyashiv11  On יוני 29, 2017 at 8:02 PM

    מרתק

  • שינר  On יוני 30, 2017 at 8:49 AM

    האם סגנון הכתיבה והשנינות דומים לאלה של דיימון ראניון, הזכור לטובה?

  • אריק גלסנר  On יוני 30, 2017 at 11:13 AM

    תודה רבה, אלישיב ויונתן. שינר, עד כמה שזכרוני מתפקד יש שוני בין ראניון לסוג הספר הזה. הספר הזה הרבה פחות שמח, אם כי שנון, ויש בו משהו אפל, רקוב ו"וייט טראשי" בדמויות הגיבורים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: