על מלון המולדת, של יוסוף אטילגן, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" (מטורקית: שרון שדה, 151 עמודים)

פורסם לראשונה, בכמה שינויים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"האמת היא שג'ויס לא אהב את הקורא, כפי שצריך לאוהבו", כתב ב-1986 הסופר והמבקר הבריטי מרטין איימיס במסה על הוצאה מחודשת של "יוליסס", מסה שהפכה להיות מסה עקרונית על – ונגד – ספרים קשים ("אנחנו אוהבים ספרים קשים, אמר [המבקר] ליונל טרילינג, והערתו הפכה להיות אחד מהסלוגנים של המודרניזם. אך מי הם 'אנחנו', בדיוק?"). וב-2002, במסה עקרונית אחרת באותו נושא בדיוק, "MR. DIFFICULT" שמה, התנער גם ג'ונתן פראנזן מהמסורת "הקשה" הזו. פראנזן מחלק את הספרים לשני מודלים: "מודל הסטטוס" ו"מודל החוזה". הספרים מהסוג הראשון אדישים להנאת הקורא, ופראנזן מונה כמה מהם, כאלה שמעולם לא הצליח לסיימם ("מובי-דיק", "דון קיחוטה", "האיש בלא תכונות", "מייסון ודיקסון", "ארוחה עירומה" ועוד). ואילו בספרים מהסוג השני נכרת חוזה בין הכותב לקורא, והסופר אכן "אוהב אותו", את הקורא, כפי שכתב איימיס שאכן צריך לאהוב.

אני מזדהה עם העמדה העקרונית של איימיס-פראנזן. זו עמדה שמזכירה לנו שטוב שספרים הם לעתים "חשובים", אבל תמיד-תמיד הם צריכים להיות גם מהנים. העמדה הזו חשובה גם בגלל שאומריה אינם חשודים באי אהבת ספרות, בבורות או בשטחיות, והם גם לא נושאים את דברם מעמדה מתריסה וילדותית של הבור והשטחי. כמובן, פראנזן עצמו מדגים כמה העמדה הזו יכולה להיות בעייתית. הוא מדגים זאת במסתו עצמה (חלק מדוגמאותיו לספרות "סטטוס" הן דוגמאות של ספרות קשה, אך כזו שהתגברות על הקושי שבה משתלמת, והקושי עצמו נובע מהחומר הסבוך שעמד מול הסופר – בראש ובראשונה פרוסט). והוא מדגים זאת בכתיבתו הספרותית, ברומן האחרון שלו, "טוהר", רומן מהנה לקריאה בצורה בלתי רגילה אך נטול חשיבות פילוסופית נראית לעין.

"מלון המולדת" הוא דוגמה אופיינית לספר "קשה". הרומן התורכי הזה, שראה אור ב-1973, הפך את מחברו ל"אבי הרומן המודרני התורכי" (כך למדתי מאחרית הדבר המעניינת של נגה אלבלך ושרון שדה). הסיבה לכך היא שאטילגן כותב בטכניקות ששואבות השראה ממודרניסטים מערביים כמו ג'ויס ופוקנר. זהו סיפור בגוף שלישי על מנהל מלון בעיירה תורכית בשם זבֶּרְגֵ'ט בן השלושים ושלוש. אחת מאורחות המלון האקראיות שלנה בו לילה אחד מושכת אותו והוא מצפה בכיליון עיניים לשובה. כשהיא לא מגיעה לבסוף, זברג'ט, שהיה מעורער כפי הנראה קודם לכן, נסדק ומתפורר. הוא רוצח את עובדת המלון היחידה, סוגר את שערי המלון ומשוטט בעיירה בהמתנה לא ברור למה, אולי למשטרה. זה קו העלילה הראשי, אבל זה לא הספר (במסתו המוזכרת מתמצת איימיס באופן משעשע את עלילת "יוליסס" בשתי שורות). אטיליגן גם רצה לומר בספרו דבר-מה הן על הבדלי מעמדות (זברג'ט הינו בן לענף נחות, לא-לגיטימי, של משפחה אמידה שבבעלותה המלון), והן, ויותר חשוב מבחינתו של הסופר, על ניכור וזרות ותחושת חוסר משמעות (לכן היו שהשוו את הרומן ל"הזר" של קאמי). גם על מעמסת החירות האנושית רצה הסופר לומר דבר-מה (זברג'ט נחרד תדיר משלל האפשרויות שעומדות בפניו לפעולה). התמות הללו, אגב, לא תמיד נמסרות בעידון ובעקיפין.

אבל העיקר כאן הוא הצורה, העיקר כאן הוא הסגנון. הסגנון כאן מבליט את עצמו. אטילגן, ראשית, מתאר את פעולותיו של גיבורו בנוקדנות עילאית ("העביר לז'קט החדש את מה שהיה בכיסים של הז'קט הישן: לכיס ימין את המפתח של החדר שלנה בו האישה שבאה ברכבת שהגיעה באיחור מאנקרה וממחטה, לכיס שמאל את המפתח של דלת המלון, חפיסת סיגריות וקופסת גפרורים, לכיס הפנימי את מפתח הכספת וקוצץ הציפורניים"). הוא קוטע, לעיתים, את רצף הסיפור בסוגריים, ובתוכם, לעתים, סוגריים-בתוך-סוגריים. הוא גולש מתיאור פעולות של הגיבור לתיאור הזיות, מחשבות, חלומות שלו, ואת זה הוא עושה ללא התראה. הוא עובר לעתים מתיאורי ההווה לתיאורי עברו של הגיבור, גם כן ללא התראה. חלק מרצפי המחשבה של הגיבור מופיעים ללא פיסוק, כמו על מנת להמחיש את שטפם. והכל נעשה מתוך ניכור, ניכור לא של הגיבור הפעם, אלא של הסופר כלפי דמויותיו.

זה ספר שכמו זועק ל"מביני עניין" ו"מומחים" – "אני ספרות!" "ג'ויס", כתב איימיס בשנינות, "יכול היה להיות הילד הפופולרי ביותר בבית ספר, המצחיק ביותר, החכם ביותר, הנחמד ביותר. והוא הפך להיות חיית המחמד של המורה (the teacher’s pet)". הספר הזה בהחלט הינו ספר של מי שרוצה להיות חיית המחמד של המורים, כש"המורים" כאן הם שוחרי הספרות הקשה המודרניסטית.

יש בספר הזה דבר-מה שטורד מנוחה, פחות בהרבה מהעוצמה שיש לשער שכיוון אליה הסופר, אבל בכל זאת. יש בו רגעים של יופי, גם בסגנון הלא מזמין שלו. וחוץ מזה, טוב עשתה ההוצאה שהוציאה את הספר הזה ואפשרה לקהל העברי להכיר יצירה שנחשבת מאד בארצה (אורחן פאמוק רואה באטילגן את אביו הספרותי, כפי שנכתב בגב העטיפה), בארץ שחשיבותה בכלל ולנו, הישראלים, בפרט הינה גדולה, אך תרבותה לא מוכרת דיה. טוב עשתה ההוצאה שהוציאה את הספר גם משום שייתכן וקוראים אחרים, שאינם המבקר הזה, ייהנו ממנו. אני התקשיתי בכך.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: