על "לא למטרות רווח", של מרתה נוסבאום, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" (מאנגלית: שירן בק, 160 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

יש לשים לב לכותרת המשנה של הספר: "מדוע הדמוקרטיה זקוקה למדעי הרוח". היא מנמיכה ציפיות בכוונה.  לא תשובה לשאלה הכללית והרדיקלית "מדוע צריך את מדעי הרוח?" יש לפנינו, אלא תשובה לשאלה מצומצמת יותר: מה ערכם של מדעי הרוח לחברות הדמוקרטיות. במסגרת השאלה התחומה יותר הזו, הפילוסופית האמריקאית החשובה, מרתה נוסבאום, מציגה כתב-הגנה נאה. עיקריו הם אלה: דמוקרטיה זקוקה לאנשים בעלי חשיבה ביקורתית, כאלה שיודעים לנתח לוגיקה של טיעונים שמוצגים בפניהם, שיודעים להבחין בטיעונים דמגוגיים ולא מגובים בעובדות, כאלה שיודעים לנהל ויכוח מושכל על עמדות שונות תוך הבחנה בין המשותף והשונה בעמדות האלה. דמוקרטיה זקוקה לכך שאנשים יידעו להציב את עצמם במקומם של אנשים אחרים, עמיתיהם למשטר הדמוקרטי, ולהבין כיצד נראה העולם מזוויות שונות. דמוקרטיה זקוקה לאנשים שמסוגלים להביט בעולם מזווית שאינה הזווית האישית והנרקיסיסטית שלהם, שיכולים להעיף מבט מדי פעם גם בטובת הכלל. דמוקרטיה זקוקה לאנשים שחשים במובן מסוים קשר משותף ביניהם ובין שאר האנושות, שחשים שהם "אזרחי העולם" בצד שייכותם הלאומית. דמוקרטיה זקוקה לאנשים שמבינים איך מנגנוני הנפש שלנו עצמנו יכולים להיות מסוכנים, מסוכנים גם לנו עצמנו; למשל, בכך שאנחנו מחצינים תכונות וחלקים שאיננו אוהבים בנו ובגופנו ומשליכים אותם על אנשים או קבוצות זרים, או, למשל, בנטייתנו לכניעה לסמכות, או, למשל, בפחד שלנו מחוסר-אונים שמוביל אותנו לשנאה מוקצנת של חולשה ותלות ולאי קבלה שלהם. את כל אלה מעניקים מדעי הרוח. הדיאלוגים של אפלטון, למשל, ממחישים כיצד מתנהל דיון רציונלי ונחשפות שגגות לוגיות. לימודי היסטוריה יסודיים מונעים מטיעונים לא נכונים להשתרבב לדיונים פוליטיים. הספרות והאמנויות מלמדות אותנו להביט בעולם מנקודות מבט של אנשים שונים מאתנו ולהזדהות איתם. לימודי המזרח-התיכון או סין, וכן לימודי השפות השונות, מלמדים אותנו על תרבויות שונות ומוציאות אותנו מתמימותנו ומבדידותנו החד-לאומית והחד-תרבותית.

אם נתמקד רק בתרומה לצמיחה הכלכלית של הלימודים האוניברסיטאיים, רק על "השורה התחתונה", טוענת נוסבאום, נייצר כלכלה סופר יעילה אולי (אם כי גם זה לא בטוח, ונוסבאום מספרת כמה פעמים בספרה על קברניטי כלכלה ועסקים שמעודדים דווקא את פיתוח המיומנויות של מדעי הרוח בגלל שהם סבורים שאלה מועילים גם לביזנס), אבל נפגע אנושות בדמוקרטיות שלנו. נייצר חברה שבה האזרחים הם טרף קל לדמגוגים, שבה האזרחים לא מסוגלים לחשיבה עצמאית, שבה הם מתקשים לחיות בצוותא (מהיעדר יכולת לדמיון מצבם של אחרים), שבה הדחקותיהם ובעיות נפשיות שונות אך כלל-אנושיות לא זוכות להתייחסות ולטיפול וממתינות בשקט להתפוצצות מורסתן.

נוסבאום כותבת את ספרה מתוך תחושת חירום: קיצוצים בתקצוב מדעי הרוח נעשים ברחבי העולם כולו. ספרה הוא ספר מניפסטי מכובד ויעיל. אין בו את התרוממות הרוח שמשרה, למשל, מאמרו הקלאסי של מתיו ארנולד, מ-1882, “Literature and Science”, מאמר שעוסק בדיוק בסוגיה הנידונה (ונחוץ לתרגמו לעברית), ומדבר על כך שמדעי הרוח מעניקים מה שהמדע לא יוכל להעניק לעולם, מעצם טיבו: דיון בשאלות מוסריות מחד גיסא (מה נכון ומה לא נכון מבחינה מוסרית) ודיון בסוגיות של אסתטיקה מאידך גיסא. אין בספר דיון עקרוני ומקיף בקונספט של "התרבות", שעבר התקפה בדורות האחרונים מכיוונים רבים. אין בו גם דיון בתועלתם של מדעי הרוח לאדם היחיד, לאינדיבידואל, כי נוסבאום, כאמור, מתרכזת בתועלתם לדמוקרטיה. בנוסף, נוסבאום מרבה להביא דוגמאות מארה"ב ומהודו לרעיונותיה, שתי תרבויות ומדינות שהיא מכירה. היא מציינת, ובצדק רב, שארה"ב נמצאת במצב טוב ביחס לשאר העולם בסוגיה הנידונה, כיוון שנהוגים בה לימודי קולג' כלליים, כלומר הסטודנטים האמריקאים מחויבים לרכוש השכלה כללית רחבה לפני שהם מתמקצעים. לאופי האמריקאי הזה של הלימודים הגבוהים יתרון עצום שאין במוסדות אירופאיים (וישראליים) להשכלה גבוהה. אבל בתזכורת הזו נוסבאום גובלת בנקודה שלא זוכה להתייחסות בספרה ורלוונטית מאד למצב בארץ, למשל. יש לערוך הפרדה בין מדעי הרוח כהשכלה כללית נחוצה לכל סטודנט לבין מדעי הרוח כתחום מחקר ספציפי (וגם כתחום מחקר, אגב, יש להיפטר מהיצרנות העודפת והצורך לחדש בכל מחיר הגרוטסקיים, אבל זה כבר עניין אחר). חלק מהבעיה של מדעי הרוח בהווה (בישראל, למשל), נובעת מכך שאין הפרדה כזו. לו היו נוהגים לימודים כלליים בארץ היא נפתרות כמה בעיות במכה אחת: בוגרי אוניברסיטה לא היו יוצאים בְּערים אל החיים, כשבאמתחתם תואר ספציפי-מקצועי בלבד (במדעי המחשב, כלכלה ומנהל עסקים, ביולוגיה וכדומה); היה נמצא פתרון תעסוקתי לבוגרי החוגים למדעי הרוח בהוראת קורסים כלליים שכל סטודנט מחויב ללומדם; הייתה נוצרת הפרדה בין קורסים שמיועדים למי שמבקש להתמחות במדעי הרוח (ועניינם, לפיכך, מוגבל למעטים) לבין קורסים שמעניקים השכלה כללית במדעי הרוח לכל המעוניין בכך.

אחרית הדבר של יולי תמיר לספר היא מהמקרים המעט מבדרים הללו שבהם כותב אחרית הדבר משמיץ קצת (או הרבה) את הספר שבראשית הדבר. אבל תמיר צודקת בכך שהיא מצביעה על כך שמדעי רוח ברמה גבוהה לא מבטיחים התנהגות הומנית, ותעיד גרמניה הנאצית. היא לא מזכירה את המבקר ג'ורג' סטיינר שהוא זה שפיתח את הטענה הזו, הטענה שלמרבה הצער the Humanities don’t humanize. תמיר מזכירה גם את המאבק בתוך מדעי הרוח נגד הקאנון של "הגברים, לבנים ומתים", מאבק המעיד, לטענתה, שמדעי הרוח כשלעצמם יכולים להיות שמרניים וריאקציונרים. היא לא נוגעת, עם זאת, בסוגיה אחרת שעולה מהמאבק הזה: המאבק הזה עצמו נגד ה"קאנון" עיקר את קסמם של מדעי הרוח, בהציגו דיסציפלינה שמפרקת את עצמה לדעת ("Literature against itself", קרא פעם מישהו לתופעה הזו ודומותיה).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: