על "חול טובעני", של סטיב טוֹלץ, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: אהד זהבי ואילת אטינגר, 389 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים מעטים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

לגור באוסטרליה זה כמו לישון בחדר מרוחק בבית ענקי, אף אחד לא שומע אותך, או עליך. כך כתב סטיב טולץ ברומן הביכורים שלו מ-2008, "שבריר", שתורגם גם הוא לעברית ב"עם עובד". כעת מתורגם ספרו זה, השני, שראה אור במקור ב-2015, ואוסטרליה שוב רועשת באוזננו. זה ספר מבריק. ספר מאני מבריק, ליתר דיוק. כלומר מבזיק את הברקותיו בצרורות ולעתים, מרוב ברקים, אתה מייחל לאיזה כליא-ברק טוב.

הגיבור הוא אלדו בנג'מין, שבזמן ההווה של הרומן הוא בשנות הארבעים המוקדמות לחייו. אלדו זה עבר רבות. החיים עברו עליו. הוא היה יזם שניסה ידו בכל ונכשל בכל ואף למעלה מזה. הוא איבד את בתו ברחם אמה ואז איבד את האם, אשתו, לטובת גבר אחר. הוא היה מתאבד סדרתי שנכשל בכל הסדרה כולה. באחד מניסיונות ההתאבדות שלו הוא הרג בשוגג ילד וישב בכלא. בכלא הוא ספג התעללויות נוראיות. כיום, נכה, מיוסר נפשית ומרושש, הוא פורש לאי קטן בסמוך לחוף האוסטרלי, מושא ללעג לגולשים חסונים, נושא לספר של חברו הטוב שרוצה לנצל את הטרגיות של מצבו ליצירה קורעת לב, נשוי של אף אחת.

כאמור, יש משהו מאני בברק של הרומן. הן אלדו והן דמויות משנה נכנסות לעתים לסחרור של שחרור של משפטי מחץ מבריקים. כך הוא, למשל, מורל, המורה לאמנות בתיכון של אלדו וחברו הטוב, ליאם, שרצה להיות סופר אך הפך בסוף לשוטר. מורל זה יורה משפטי מחץ בנושא האמנות וחיי האמנות בזה אחר זה: "תפסיקי לנסות להפסיק להעתיק"; "אם אתה לא יכול להיות נפלא, תהיה עמום; אם הם לא ידעו מה אתה מנסה לעשות, הם לא ידעו שלא הצלחת לעשות את זה"; "אנחנו עושים אמנות כי לחיות זה להיות בן ערובה של חוטפים שלא מדברים ואי אפשר לנחש מהן הדרישות שלהם". והנה אלדו עצמו, המתאר את חוסר המזל שלו בסחרור דומה: "בלעתְ פעם זבוב? אז אני בלעתי דבורים. אני תמיד נופל כשאני צועק על מישהו. אני לא יכול ללכת על דשא בלי שהממטרות יתחילו לפעול. בכל יום הולדת שלי אני חולה. בטיולים אני תמיד מגיע לפסטיבל המקומי באיחור של יום. ולכמה נשים שמנות יכול אדם אחד לאחל מזל טוב על ההריון?". ויש עוד. הנה: "זה לא רק המוות של רובי [שמה של העוברית שמתה לאלדו ולאשתו] והגירושים והחברויות שהתפרקו והכישלונות העסקיים והחובות המעיקים, זה הדברים הקטנים: השן עם המוגלה שמתעוררת רק כשיוצאים לקמפינג, הכשת נחש בדיוק כשאין קליטה בסלולרי. אבא של אימא שלי מת אחרי שהכיש אותו עכביש לא ארסי – הוא מת מפחד".

טולץ הוא כותב קומי מוכשר מאד. עצם הסיטואציה של מי שמנסה להתאבד וכושל בכך שוב ושוב, או של סופר כושל שמבקש להפוך את הטרגדיה של חברו הטוב ליצירת מופת (ועוד סופר כושל שהפך לשוטר!), מבדרות. יש איזו רוח הומור ג'וזף הלרית – צינית, שחורה וחובבת פרדוקסים – שמרחפת בספר. הרומן גם מסופר בדרכים מגוונות ומרעננות: דיאלוג בין אלדו לחברו ליאם השוטר-סופר; נאום של אלדו לפני חבר מושבעים; סיפור בגוף ראשון מפיו של אותו ליאם.

הנושא הדתי, נושא חוזר בספרות העכשווית, נוכח כאן. אלדו מהרהר בייסודה של דת חדשה, דת שתמציא במודע את אלוהים, לנוכח אכזבותיו מהאל, המתוארות, בין השאר, באופן הנוגה המשעשע הבא: "לא רק שבכל פעם שאני מתפלל אני מרגיש כאילו אני מנופף למישהו בצד השני של הרחוב מול שמש מסנוורת, או כמו כשאני לא מצליח למשוך את תשומת לבו של הברמן בשישי בערב, אלא שאני חושש שהתפילה תפריע לאלוהים בדיוק כשהוא שוקד על צונאמי מפואר או מחבר ידנית תאומים סיאמיים".

אלדו מתואר כאיוב מודרני. אבל בהבחנה הזו טמונה גם הסיבה מדוע הרומן הקומי המבריק הזה אינו יצירת ספרות גדולה. סטיב טולץ רוצה שנאהב אותו, שנתפעל ממנו, ואילו מחברו של ספר איוב לא טרח אפילו להשאיר לנו את שמו. הוא רצה שנחשוב על מה שמתואר בספר ואולי שנתרשם מהשפה הגאונית בה מתואר מה שמתואר, אבל לאו דווקא לזכות ב"בוּקר" של עידן התנ"ך. ההבדל בין האמן או האינטלקטואל האמתיים לאלה המזויפים, כתב שופנהאואר, נעוץ במענה לשאלה "היכן מונחת הרצינות שלהם?". האם בתכני וצורות היצירה שהם שוקדים עליה או באינטרסים הפרטיים שלהם. האמן והאינטלקטואל האמתיים משקיעים את כל כולם ביצירתם, שם הוא רציניים, ולא בדאגה "להתקדם" בעולם, שבתוכה רוב בני האדם מניחים את רצינותם. ואפרופו רצינות: יש משהו לא רציני בגודש הצרות שנוחתות על אלדו. נכון, גם על איוב המקורי התנ"ך לא חס, אבל אצלו הצרות הנדיבות שירתו את התזה העקרונית שהמחבר המקראי  רצה להעביר, ואילו אצל טולץ הן משרתות את החוויה הבידורית. טולץ כותב בידור שנון, מהנה, מבריק. אבל בידור.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Sarah  On ספטמבר 10, 2017 at 9:26 PM

    תודה על הביקורת. מאד יועיל לרשום את שם המחבר ואת השם המקורי של הספר באנגלית. תודה

  • עמיחי  On ספטמבר 11, 2017 at 10:29 AM

    אריק, אני מחכה לרשימה שלך על אמנון נבות.

  • karnykern  On ספטמבר 11, 2017 at 4:26 PM

    מסכימה עם דברי הסיכום. עזרת לי להגדיר מדוע כתיבה מסוג זה מעייפת. כאילו מישהו מנפנף במשפטים שנונים, כמו שיכור ממורמר. אבל כנראה שזה בכל זאת מהנה מישהו. בכל מקרה כדאי לקרוא כדי להכיר

  • shaultweig  On ספטמבר 11, 2017 at 11:18 PM

    יהיה פוסט על אמנון נבות ז"ל ?

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 12, 2017 at 6:35 AM

    תודה על תגובותיכם. לגבי נבות ז"ל: הצטערתי מאד לשמוע על מותו. יחסי למפעלו אמביוולנטי. כתבתי עליו בעבר. אולי אכתוב גם בהמשך. איני יודע כרגע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: