על "חתולה אורחת" של טקשי היראידה (מיפנית: עינת קופר, 149 עמ') ועל "רכבת הבוקר לפריז" של ז'אן-פיליפ בלונדל (מצרפתית: רמה איילון, 174 עמ'), שני הספרים בהוצאת "כתר"

פורסם לראשונה בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הנטייה בשנים האחרונות להוצאת ספרים קטנים במידתם וקצרים באורכם מובנת. זו דרך לעודד קריאה, שנובעת מתפיסה שספרים ארוכים וכבדים מרתיעים קוראים רבים, ואולי זו גם דרך להוזלת עלויות (של נייר והדפסה) בתעשיית מו"לות שסובלת מקשיים פיננסיים. זו אינה מגמה שלילית בהכרח. התפיסה שספר יכול להיות נייד כמו נייד, נשלף מהכיס כמו נייד ואולי – הו, נאיביות – מוּצָץ באובססיביות כמו נייד, ראויה לעידוד. מה גם שחלק מהספרים הקצרים והקטנים שרואים אור אצלנו בהוצאות שונות הן בהחלט פנינים, וחלק סתם ספרים מהנים וראויים. עם זאת, יש לזכור, שבמקרים מסוימים, במקרים של שאפתנות ספרותית מסוימת, לא ניתן להסתפק בספרון. לפרוש ולנתח אירוע היסטורי גדול, שזור בחיי עשרות דמויות המתוארות בדקוּת ("מלחמה ושלום"), או לנתח חיי נפש אדם במלאות מקסימלית ("בעקבות הזמן האבוד"), אי אפשר במאה עמודים ועוד עמודים קטנים. כך שהנטייה לספרים קטנים יוצרת גם סלקציה מוּבנית לטובת ספרות מסוג מסוים, ספרות קאמרית, תוך הותרה בחוץ של אופציות ספרותיות אחרות.

ואולי הנטייה לספרים קטנים יוצרת גם סלקציה מסוג אחר, נוסף. "הקטן", בתודעה האנושית, הוא גם "חמוד". בין אם זו הרחבה אנתרופומורפית של האהבה שהתפתחה אבולוציונית לתינוקות ובין אם זו השראה, אבולוציונית גם היא, מכך שה"קטן" לא יכול לטרוף אותך כמו "הגדול", בכל מקרה, לעתים הבחירה בספרים קטנים טומנת בחובה גם בחירה בעלילות "חמודות", "עדינות", "רגישות" ולא מאיימות – כלומר, יצירות שגובלות בקיטש. קוטן הפורמט משרה מרוחו על "חמידות" התוכן.

התובנה הזו התעוררה אצלי בעקבות קריאה ב"חתולה אורחת", ספרון יפני שראה אור ב-2001 וכעת תורגם. זה ספר בעל סגולות מסוימות, בהחלט. הוא מתאר מפגש בין חתולה לזוג סופרים יפניים בשנות השלושים המאוחרות לחייהם. הקצב של הנובלה שהוי, מתבונן, ויש דבר מה בודהיסטי/יפני בהעדפת עולם הטבע על העולם האנושי שמתבטאת בו. ישנן כאן גם כמה מחשבות ותיאורים מעניינים. אבל מחוץ לכמה רשלנויות שמתגלות בטקסט (חזרתיות מיותרת על מידע שניתן; תיאורים טופוגרפיים מעט מייגעים של הקומפלקס בו גרים בני הזוג), ומחוץ לזה שסוגיה זועקת שעולה מהטקסט לא נידונה בו כלל (הבחירה ביחסים עם חיית-מחמד ולא בהבאת ילדים לעולם; סוגיה בוערת במיוחד ביפן), הבעיה המרכזית שלי עם הטקסט הלא מזיק בעיקרו הזה הייתה איזו ארומה של התבשמות עצמית באנינות הנושא. ואולי גם בלי הארומה, הבחירה עצמה בנושא כל כך "עדין", "רגיש", "מתבונן", "לא שם את האדם במרכז", "שהוי" – המילה "שהוי" עצמה, בשם האל! ואז זה הכה בי: קוטן הספר קשור בכך. קוטן הספר קשור בנושא שלו, בנושא "החמוד" שלו. ספרים קטנים הם, לעתים, המקבילה של סרטי חתלתולים באינטרנט.

מהספר הקטן השני שראה אור לאחרונה ב"כתר", "רכבת הבוקר לפריז", נהניתי יותר. במרכזו מערכת יחסים בין גבר לאישה, לא בין זוג לחתולה, ואני, מערבי שכמותי, מתעניין בזו יותר מאשר בזו. ברכבת מעיר שדה לפריז פוגשת במפתיע ססיל את פיליפ. כיום שניהם בני ארבעים ושבע, היא אשת עסקים מצליחה והוא גרוש ומזדחל בחייו. בהתאמה: היא חוזרת לפריז והוא נוסע אליה לביקור. כשהשניים היו בני עשרים התנהל ביניהם רומן קצר בן כארבעה חודשים ובשיאו, שהוא שפלו, עשה פיליפ מעשה שלא יעשה (הסופר, כראוי, מגלה מה המעשה רק לקראת סוף הספרון). מאז השניים לא דיברו. הנובלה עוקבת פרק פרק לסירוגין אחר מחשבותיהם של השניים במהלך הנסיעה בת השעתיים. בתחילה הם מעמידים פנים שלא זיהו זה את זה. בהמשך אולי יהפכו המונולוגים המתחלפים לדיאלוג.

למרות שהנושא קלישאי (מפגש מחודש של אוהבים-לשעבר אחר פרידה ממושכת), יש חן ורהיטות ורגישות בסיפור שמספר ז'אן-פיליפ בלונדל. רחוק מלהיות ספר חשוב (הסופר הוא "מהקולות הבולטים של הספרות הצרפתית העכשווית", נכתב בגב הכריכה, ואם זה נכון, אני מקווה בשבילה, בשביל הספרות הצרפתית העכשווית הכוונה, שהוא כזה בגלל יצירות אחרות שאיני מכיר), וסובל אף הוא מאיזו "חמידות" בסיסית, למרות כל זאת, אם כך, זו יצירה נאה.

לסיום, טיפ לזיהוי הקיטש הרגשני של השנים האחרונות, בספרים קטנים או גדולים. כשסופר גבר מהלל נשים (באופן כללי או אישה המופיעה ביצירה), ורומז כך על עליונות הנשיות הרגישה על הגבריות האטומה – כפי שהדבר נעשה במרומז בשני הספרונים שנידונו כאן – סמוך אתה ובטוח שאתה לא רק במחוזות החנפנות אלא בממלכת הקיטש הספרותי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרה  On ספטמבר 17, 2017 at 12:38 PM

    לסמי מיכאל יש סיפור קצר שנקרא "נשמה על אדן החלון" שגם הוא מספר על חתולה אורחת סיפור שונה לגמרי. מעניין להשוות ביניהם.

  • אור  On ספטמבר 19, 2017 at 8:29 PM

    מה עם אלה שקוראים רק ביקורות ספרים בלי לקרוא אף פעם את הספרים עצמם? יש מגמה כזאת?
    בכל אופן, תמיד היה נדמה לי שהספרים הקטנים האלה טובים מדי בשביל מה שהם מציגים. במיוחד יש איזו סדרה של הוצאה מסוימת שאני לא זוכר את שמה, שהכריכה היא בד"כ בצבע אחד בוהק ויש עליו איזה איור מינימליסטי (גם כן נותן תחושה של חשיבות עצמית). סדרה שעושה רושם של "בוא קבל את כל החבילה של ריגוש וערך מוסף של ספר, אבל בגודל של חוברת".
    שמח שאישרת לי את זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: