על "יומן ספרותי" של לאה גולדברג בהוצאת "ספרית פועלים" (517 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"אין עלית רוחנית בארץ הזאת", כתב אבידן בשירו המפורסם, אך הנה היא, הנה דוגמה מבהיקה שלה. הקובץ הנפלא הזה מאגד מבחר מביקורותיה ורשימותיה של לאה גולדברג בעיתונות העברית, מ-1928 עד 1941, וקשה לי כבר ההמתנה לכרך ההמשך. יש כאן ידע מרהיב ולא ראוותני (בספרות, תיאטרון ואף ציור ומוזיקה והיסטוריה ועוד), רב לשוניות מרשימה ביותר, תשוקה עזה וטעם אנין לספרות ואמנות, עדכניות וביטחון עצמי (ויש לזכור שגולדברג הייתה צעירה מאד כשכתבה את הרשימות האלו!). ויש כאן גם הומניזם אינסטינקטיבי, לב חם ורגיש ואוהב חיים. חוכמה, אריסטוקרטיות רוחנית, היעדר-תמימות, אהבת חיים וטוב לב ואכפתיות לא תמיד הולכים יחדיו. כאן הם רצים יחדיו בשעטה. הקובץ הזה עושה חשק להיות מבקר, עושה חשק להיות קורא, עושה חשק לשמוע עוד ממורה בקיאה ומעודנת כל כך, מחזיר ומזכיר את האמון בספרות העברית.

הימים, כמובן, איומים. וגולדברג כותבת את חלק מהרשימות מגרמניה בשנים 32-33! עת למדה בברלין ובבון. יש כאן ביקורות תערוכות מגרמניה התיכף-נאצית, וביקורות קולנוע וספרים מאותה גרמניה. אבל אווירת הימים משפיעה גם על מכלול הטקסט והיא, האווירה, עילתה הישירה של כמה מהטקסטים החשובים שנאגדו פה (חלקם מפורסמים: "האומץ לחולין" מ-1938 ו"על אותו הנושא עצמו" מ-1939). גולדברג מסרבת להכפיף את הספרות לאקטואליה הדוחקת ("ובכן, מתי תתחילי לכתוב שירי מלחמה?" שואלים אותה שוב ושוב). לא משום שהיא מנותקת, כאילו אפשר היה באותם ימים להיות מנותק. אלא משום שהיא סבורה שהספרות והאמנות הן הן המרד הגדול בכוחות הרשע, הן חלק אינטגרלי מהמלחמה בפשיזם ובנאציזם (גם יחסה לקומוניזם הרוסי, למרות שכתבה בעיתונות השמאל בארץ, מסויג מאד, עוין לעתים, על שום רצחנותו ורודנותו). החופש של האמן, תשומת לבו לניואנסים, הקשבתו לנפש האנושית על סבלותיה ואושרה, רתיעתו של האמן מפומפוזיות ומשיחיות-שקר, הן בריגדה נוספת בשירות המלחמה. "פירוש המילה תרבות הוא תמיד אחד: חופש האדם וחופש מחשבתו".

יש בקובץ התייחסויות מעמיקות שנכתבות מהפרובינציה בסמכותיות משכנעת ומופלאה על יצירות המטרופולין (למשל, דיון בזמן אמת בתומס מאן, בלואי-פרדינן סלין, בווירג'יניה וולף, באלדוס האקסלי הבריטי ובתומס וולף האמריקאי ועוד ועוד; לשם הדגמת הסמכותיות: אנדרה ז'יד סופר טוב, אך לא סופר גדול, חורצת גולדברג). גולדברג יונקת מהתרבות הרוסית, אך שולטת בתרבות הגרמנית והצרפתית והאנגלית. היא גם מנבאה את המעבר להשפעה אנגלו-סקסית, כי הרי עם נפילת צרפת, היא כותבת, התרבות המערבית נשענת על האנגלים והאמריקאים (היא חוזה גדולות לספרות האמריקאית, על אף שהיא עודנה בחיתוליה!). אלה רשימות של אינטלקטואלית-יוצרת גדולה שמאוהבת בתרבות אירופה ההומניסטית, ושרואה בחורבן של אירופה בידי הנאצים גם איום על תקפותה של התרבות הקרובה כל כך לליבה. גולדברג חוששת מהסתגרות בפני תרבות אירופה ("האומנם נוכל לחיות חיי דורות סגורים בעולמנו? האמנם נכרת לעולמים ספר כריתות בינינו לבין אירופה, שהעניקה לנו צרות רבות, סבל רב במשך אלפיים שנה, אך גם לימדה אותנו משהו בהלכות האדם וחייו? אל לנו להרוס את הקשר הרוחני בינינו ובין תרבותה של אירופה […] מי שראה פעם את משה של מיכלאנג'לו בכנסייה הקטנה פייטרו אין וינקולי שברומא יבין כי איטליה אינה מוסוליני").

אבל גולדברג היא קוסמופוליטית אמיתית, כמו גתה, אחד מגיבוריה, היא מאמינה ב"ספרות העולם". ויש כאן דיונים מאלפים בספרות סינית ובספרות יפנית ובספרות ערבית וגם ביקורת תיאטרון על ה"סטודיה הדרמטית 'שולמית'", שהיא "להקה תיאטרונית מזרחית ארץ-ישראלית". ויש כאן גם זיכרונות אוטוביוגרפים מאלפים ונוגעים ללב, ורשמי מסע שערכה גולדברג, הארץ ישראלית כבר, לאיטליה ב-1937 (!), ודיונים ותיאורי שיחות עם אלתרמן וחברים אחרים, וכן סתם אנקדוטות מדהימות כמו זו: "פעם ראה הסופר מקסים גורקי את טולסטוי, אשר לא ידע כי מישהו נמצא בקרבתו, מתכופף ללטאה המתחממת בשמש ושואל אותה – 'טוב לך?' ואחר שתיקה קלה התוודה: 'ולי לא טוב'"..

העבריות השורשית של גולדברג נמסכת באופן טבעי, אך חד-פעמי, באוניברסליות של ההשכלה שלה, כך שבהרהור על יופייה של טוסקנה משתחלת בטבעיות אימרה של הרבי מקוצק, ומדיון במנדלי מוכר ספרים בעקבות העלאת הצגה המבוססת על מחזותיו עוברת גולדברג בטבעיות ובביקורתיות ובבקיאות דומות לביקורת על העלאת מחזהו של שילר. אהבתה לתרבות העברית המתפתחת והרצון לראות אותה בגדולתה היא זו שמביאה אותה למתיחת ביקורת חדה על הספרות העברית, למשל, כזו שמתבטאת במאבקה של גולדברג במגלומניות הפרובינציאלית שמביאה את הספרות העברית החדשה לראות את עצמה שווה לספרויות אירופאיות גדולות, או בהבחנתה המאלפת שכותבי הפרוזה העבריים לא כותבים לקורא ספציפי, אלא ל"קהל" ("מהו הדבר המעליב ביותר שקורא הפרוזה העברית נתקל בו בפותחו כל ספר (כמעט)? האדישות, חוסר האהבה, חוסר הכתובת, כתובתו של האדם היחיד אשר למענו נכתב מה שנכתב. נראה כי כמעט בין כל כותבי הפרוזה אצלנו אין אחד אשר כתיבתו תהיה אותו דו שיח נסער, משתוקק, דוח שיח עם הקורא האידיאלי, שאינו חייב להיות גוף קיים במציאות").

הקובץ ערוך ומוער למופת בידי חמוטל בר-יוסף וגדעון טיקוצקי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • carmelal1  On אוקטובר 19, 2017 at 10:28 AM

    תודה על הרשימה הנלהבת והיפה שלך! שאלה גדולה האם יימצא הספר בחנויות הספרים. אולי אזמין אותו ישירות מההוצאה לאור.

  • תמר בן יוסף  On אוקטובר 20, 2017 at 7:32 AM

    זה באמת קובץ נפלא כפי שכתבת. מאמרים שהם שירה. ומה שהכי מפליא, עושר ההשכלה ועומק ההסתכלות אצל כותבת כל כך צעירה.

  • מצטערת  On אוקטובר 23, 2017 at 9:13 AM

    הערה: הצליחה להשתלט מגמה שמקורה כנראה באנשים שלא היו בארץ בתחילת ההתיישבות, להציג את עליה שניה ושלישית כקומוניסטים ותומכי סטלין כביכול.
    ההיפך הוא הנכון: רובם שנאו את הקומוניזם ואת סטלין.
    האם זה רק מחוסר היכרות וחוסר חיבור?
    תמיד חוזרת ההמצאה שהקיבוץ תמך בסטלין. כאילו הציבור הזה של עליה שניה ושלישית שהגיע ממזרח אירופה, לא היה ער מאוד לאנטישראליות הבוטה של המשטר הקומוניסטי, כאילו לא ידעו כמה אנטישמים הרוסים. האם מזייפים אותם כמגוחכים ומנותקים כדי להפחית מההישג שלהם? האם זו רק דעה מנותקת חסרת חיבור למציאות? כלומר שאלה: האם זו טענה תמימה או מכוונת?

  • carmelal1  On אוקטובר 23, 2017 at 11:49 AM

    מבקשת להביע את דעתי על הנכתב לעיל. (נכון שלא מצאתי את שם הכותבת).
    העלייה השנייה הייתה לפני מהפכת אוקטובר, כלומר לפני כינון ברית המועצות, כך שעל שלטון קומוניסטי ועל סטאלין לא ידעו העולים האלה דבר. לא יכלו לדעת.
    העלייה השלישית הגיעה לארץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, בתקופת כינון המשטר הקומוניסטי ברוסיה, שידעה גם מלחמת אזרחים איומה בין הקומוניסטים למתנגדיהם. עדיין אין סטאלין כמנהיג, אבל יש לנין, אבי המהפכה.
    אימוץ הרעיונות הסוציליסטיים והדוגמה של ברית המועצות כ"מעוז הסוציאליזם" על ידי תנועת "השומר הצעיר" בארץ ובאירופה (פולין, גרמניה והארצות שקמו לאחר נפילת הממלכה האוסטרו-הונגרית); על ידי חלק מתנועת "פועלי ציון"; על ידי חלק מהתנועות הקיבוציות בנוסף לקיבוץ הארצי השומר הצעיר – אירע באותה תקופה. באותה תקופה גם תנועות ליברליות במערב, באירופה ובארצות הברית אימצו את הסוציאליזם בכלל, ואת זה נוסח ברית המועצות בפרט – כסמל של התגשמות האידיאות הנעלות של שוויון ושחרור מעמד הפועלים המנוצל.
    כאשר היה סטאלין השליט העליון, בשנות השלושים של המאה העשרים, אירעו בקיעים בתפישות הסוציאליסטיות בארץ ובעולם. השומר הצעיר נותר נאמן לברית המועצות כמעוז הסוציאליזם, אם כי הדגיש כי בעניין היהודי והציוני הוא חלוק עליה, אבל תנועות אחרות בארץ כולל מפא"י כמובן, חלק מפועלי ציון, אחדות העבודה והתנועות הקיבוציות שהיו שייכות לאלה – הסתייגו מאוד והתרחקו מאוד הסוציאליזם של ברית המועצות. במלחמת העולם השנייה עמדה ברית המועצות לבדה במלחמה היבשתית (עד הפלישה לנורמנדי, ופרט למלחמה בצפון אפרקה) אל מול הנאצים שפלשו אל שטחיה ב-1941. (אנגליה עמדה לבדה במלחמת הים והאוויר בשנתיים הראשונות של מלחמת העולם השנייה). אז הגיעה תהילת ברית המועצות לשיאה בקרה היישוב היהודי בארץ, גם בשל המלחמה הנוראה שהתחוללה בה, וגם משום שהגטאות בערים של מזרח אירופה ורוסיה היו הראשונים ששחוררו על ידי הסובייטים, כאשר אלה התקדמו מערבה והביסו את הנאצים. אושוויץ שוחרה על ידי הרוסים (ינואר 1945). השירים הרוסיים שהפלמ"ח "ארגן" לעצמו באותה תקופה, והידיעה כי שרידי שהעם היהודי באירופה נשארו בחיים הודות לצבא הסובייטי – השפיעה מאוד על היישוב בארץ.
    לאחר המלחמה נודעה האנטישימיות של הרוסים שלא פסחה על תנועות הפרטיזנים שבהם היו יהודים, על הצבא הסובייטי שטשטש את יהדותם של חיילים וקצינים רבים שלחמו בו. אחרי המלחמה החלה עוד תקופת אופל ברוסיה הסובייטית וכך גם בארצות הקומוניסטיות שהיא כבשה כמו פולין, רומניה, הונגריה, צ'כוסלובקיה. פחות בבולגריה וביגוסלביה שניסתה לשמור על דרך משלה שהתווה טיטו.
    תהילת ברית המועצות וסטאלין כן היו בארץ בקרב חוגים מפלגתיים, תנועתיים, התיישבותיים, אינטלקטואליים לא מעטים.
    אי אפשר לומר שלא פירטתי!

    • מצטערת  On אוקטובר 27, 2017 at 1:20 PM

      תודה שהגבת לי. להזכיר: יש סוציליזם ויש קומוניזם. בבריה"מ דנו למוות סוציליסטים.
      עליה שניה ושלישית היו סוציליסטים, אבל בשנים הראשונות בן גוריון (עליה שניה) ובטח לא רק הוא היו קומוניסטים.
      אני אישית מעריכה מאוד גם קומוניזם וגם סוציליזם, אבל כנראה הניסיון הוכיח שאי אפשר להגשים אותם.
      השומר הצעיר העריצו את סטלין, כמו שכתבת.
      שאר הציבור שהיה מפא"י – לא! להפך, מפני שהאנטישמיות של המשטר התבררה ב'משפט הרופאים'. בראשית שנות החמישים של המאה שעברה אסרו בבריה"מ מספר רופאים יהודים כ'בוגדים' כביכול.
      לא הפתעה, הם הכירו את האנטישמיות הרוסית כי באו ממזרח אירופה.
      בספר 'תולדות ההגנה' בעריכת יצחק בן צבי (מעליה שניה, היה נשיא המדינה) רוסיה נקראת: " ארץ הפרעות השנואה".
      אבל גם כתוב ש'הם הכירו את המהפכה במיטבה (לפני סטלין)' וזה מה שנצרב אצלם – התקופה הטובה. כמו שהזכרת.
      אוי, להגיד שגם הייתה 'תקופה טובה' במהפכה זה ממש סיכון היום.

      בריה"מ גם הצביעה בעד החלוקה, וגם העבירה לנו רובים צ'כים במלחמת השחרור בזמן שהאמריקאים הטילו עלינו אמברגו נשק (גם על הערבים, אבל להם היו מקורות אחרים).
      לי ידוע שבשואה יהודי שהצליח לברוח לפרטיזנים הפולנים נרצח על ידם,
      ויהודי שברח לפרטיזנים הסובייטים – התקבל לארגון הפרטיזנים שלהם.
      אם ידוע לך אחרת, זה מחדש לי.
      כמובן – הניצחון של הצבא האדום על הנאצים. כלומר כמו שכתבת, היו להם סיבות לאהוד את בריה"מ,
      אבל כבר בראשית שנות החמישים של המאה שעברה הגישה שלהם חוץ משל השומר הצעיר, עיינה מאוד את בריה"מ.
      הם היו אנטי קומוניסטים עוד בזמן המנדט. כאמור אפשר להיות סוציליסט ואנטי קומוניסט.
      סיבות: בריה"מ הייתה פרו ערבית. הפק"פ (קומוניסטים יהודים מקומיים) התנגדו יחד עם הבדואים (אולי נקראו בדואים בטעות, מפני שרובם הגיעו לאזור המנדט בעקבות היהודים), להקמת עפולה (1925) ובכלל לפיתוח יהודי כלשהו.
      מסכימה אתך שזו לא הייתה הגישה של השומר הצעיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: