ביקורת על "המיועד", של חיים פוטוק, בהוצאת "תמיר סנדיק" (מאנגלית: שי סנדיק, 358 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"המיועד" של חיים פוטוק ראה אור לראשונה ב-1967. הספר הפך לרב מכר גדול (הוא מכר עד היום יותר מ-3 מיליון עותקים) והוא אף נחשב לקלסיקה יהודית-אמריקאית ומוזכר בנשימה אחת עם פיליפ רות, ברנרד מלמוד וסול בלו.

ואכן, הרומן הזה, שרואה כעת אור בתרגום חדש ומוצלח, הוא ספר טוב מאד. לא תמיד הסיבות לכך שספר הוא ספר טוב קלות לאיתור וכמעט תמיד הסיבות לכך שספר טוב הוא טוב פחות מעניינות מקריאת הספר עצמו. אנסה, לפיכך, בקיצור לאתר ולמנות את מעלות הספר ואחר כך אפנה לנושא לכאורה שולי, דבר מה שאין בספר, אבל שנראה לי מעניין.

"המיועד" מתאר חברות בין שני נערים יהודים-אמריקאים (נערים שהופכים במרוצת הספר לגברים צעירים) שחיים בברוקלין בשלהי מלחמת העולם השנייה והשנים שאחריה. המספר, ראובן מלטר, הוא בן למשפחה אורתודוכסית מודרנית, ואילו חברו, דני סונדרס, הוא בנו של אדמו"ר העומד בראש חסידות פנטית למדי (ביחסה להשכלה הכללית, לציונות ולדקדוקי המצוות).

קצב מסירת העלילה בידי פוטוק מרשים, אין רגע משעמם בגלילת הסיפור הזה ומצד שני הוא מסופר ביישוב הדעת ולא בתזזיתיות. נסיבות ההיכרות בין שני הנערים הפותחות את הרומן מעניקות לפתיחה הזו הן פלסטיות מרשימה, הן הדגמה מרומזת ומעודנת של הנסיבות הכלליות בתוכן מתרחש הרומן והן קומיות מרפרפת. זאת משום שהנסיבות הן משחק בייסבול שנערך בין הישיבה המודרנית שלה שייך ראובן לישיבה החסידית האדוקה של דני. בגלל המלחמה שברקע שאפו המורים בישיבה של המספר "להוכיח לגויים שכושרם הגופני של תלמידיהם אינו פחות מכושרו של כל תלמיד אמריקאי אחר". וכך, באמצעות משחק בייסבול, משחק אמריקאי כל כך, אותו משחקים בחורי ישיבה ברוקלינאים חיוורים וענוגים, מוסר לנו הסופר רבות על נסיבות הזמן והמקום בדרך עקיפין אלגנטית שהיא גם הומוריסטית. במרוצת המשחק, דני, הנער החסידי האדוק המבקש להלום באפיקורסים מהישיבה האורתודוקסית מודרנית, משלח חבטה אדירה לעבר ראובן עד שהלה נזקק לאשפוז. כדור הבייסבול המנפץ את משקפיו של ראובן קולע גם את השניים השונים כל כך זה מזה זה אל זה.

בהמשך הרומן, עם התהדקות החברות בין השניים, אנו למדים עוד על חייו של דני. דני הוא עילוי שמיועד (מכאן כותרת הרומן) להחליף את אביו על כס האדמו"רות. אבל דני נמשך ללימודי חול והוא יודע שקרב רגע העימות שלו עם אביו, עת יבשר לו על רצונו ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה ולהפוך לפסיכולוג. דני לא רוצה "לחזור בשאלה", אלא לנהל אורח חיים של יהודי אורתודוקסי מודרני, בדומה לחיי חברו ראובן, אבל החסידות אליה הוא שייך כה מסוגרת ואביו הוא איש עקרונות כה נוקשה (ועם זאת הוא דמות מרשימה ובצד רתיעה עזה מעוררת גם כבוד כלפיה; וגם זה הישג של הסופר) שההכרזה על רצונו משולה להטלת פצצה.

פוטוק חושף אותנו לזירה לא מוכרת כל כך בספרות היהודית-אמריקאית ובעצם חושף לקוראים שתי זירות לא מוכרות: העולם האורתודוקסי-המודרני (שמקביל לציונות הדתית בגרסתה היונית מבחינה מדינית במציאות הישראלית; אביו של ראובן, הפעיל הציוני, סולד מפעולות הטרור של האצ"ל) והעולם החסידי. עלילתו ממוקמת בתקופה דרמטית ליהדות אמריקה, תקופה שמצד אחד הגבירה את תהליך האמריקניזציה שלהם (תיאור הבכי של תלמידי הישיבה עם התקבלות הידיעה על מותו של רוזוולט מבטא זאת) ומאידך גיסא הדגישה את הגורל היהודי הנבדל, בעקבות התקבלות העדויות על גורל יהודי אירופה, שלהן מגיבים חלק מיהודי ארה"ב בתמיכה עזה ונמרצת בציונות וחלק בהתכנסות והחלטה נחושה לשקם את עולם התורה היהודי שנחרב. וכל זה, כאמור, מסופר בקצב מעולה, ברגישות פסיכולוגית, באיזון נכון מבחינה אסתטית בין סיפורי הדמויות השונות ופרישת העולמות השונים.

זה גם ספר "נקי", כמו שמכונות בחוגים הדתיים יצירות אמנות שאין בהן התייחסות ישירה למיניות. כאן אין מיניות כלל. ויש לזכור שהגיבורים הם נערים וגברים צעירים ויש לשער שהנושא חלף בראשיהם. ההיעדר של המין אינו מגרעה במקרה הזה, חשוב לי להבהיר. זה לא הנושא של פוטוק. הנושא שלו הוא ידידות בין-גברית של שני נערים דתיים מרקע דתי שונה; הנושא הוא הצגת הידידות והצגת הרקעים השונים. כשחושבים על זה: ידידות בין-גברית היא נושא מועדף על כותבים דתיים אורתודוקסים בדיוק בגלל שהיא מאפשרת דרמה ועלילה "נקיים". וכאן אף מוחרף ה"ניקיון" בכך שלא רק חברות בין-גברית נמצאת במרכז הספר, אלא גם שני אבות, אביו של ראובן והאדמו"ר, ניצבים במרכזו, ואילו האימהות נעדרות מן הספר (אמו של ראובן נפטרה זה מכבר ואמו של דני היא דמות שולית שבשולית ברומן).

למעשה, המיניות מוזכרת כאן בדרך עקיפה ומרומזת מאד. דני נמשך מאד לפרויד. אך הוא קורא בו בזעזוע, מבלי שהמחבר יסביר לנו בדיוק ממה הוא מזדעזע. באוניברסיטה משכנע מרצה חריף שכל את דני לזנוח את פרויד ולעסוק בפסיכולוגיה ניסויית. טענותיו נשענות על הטענות הידועות על כך שהפסיכואנליזה אינה מדעית. אבל, לדעתי, בלא מודע של הטקסט (אם ניתן להשתמש כאן בביטוי הפרוידיאני הזה), "הגמילה" של דני מפרויד, היא גמילה מתפיסה שהמיניות ניצבת בתשתית האישיות (כפי שפרויד אכן גרס). התפיסה הזו של פרויד הרתיעה ומרתיעה חוגים דתיים ושמרניים שלעתים מתקיפים את פרויד בטענות אחרות (ולגיטימיות; על אי מדעיותו של פרויד, למשל) בעוד התנגדותם נובעת מטעמים אידיאולוגיים ופסיכולוגיים.

הספר הטוב הזה הוא ספר "נקי", כלומר נטול פרוידיאניות. ובכך הוא שונה דרמטית מספריהם של חלק ניכר מהכותבים היהודים אמריקאים הבולטים בני דורו של המחבר.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: