ביקורת על "רווקים ואלמנות", של ירמי פינקוס, בהוצאת "כתר" (244 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

בשני ספריו הקודמים והראשונים, "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט" ו"בזעיר אנפין", התגלה ירמי פינקוס כקול מקורי ומהנה מאד. המקוריות התבלטה בייחוד ברומן הראשון, "הקברט וכו'", שעוסק, באמינות ובמיומנות ואף ברלוונטיות מעניינת, בנושא מפתיע: להקת תיאטרון אידי נשי הנודדת במזרח אירופה בשנות השלושים של המאה העשרים. ואילו "בזעיר אנפין" הייתה סאטירה מצוינת ומצחיקה מאד על זעיר-בורגנות תל אביבית המתרחשת בשנות השמונים. שייכתי בעבר את ספריו של פינקוס לזרם שכיניתי "ספרות אשכנזית". אך האשכנזים של פינקוס אינם משכילים ואנינים ונפוחים, כמו בסאטירות קלישאתיות, אלא הם סוחרים, או, מוטב, "סויחרים", צפון תל אביביים בני המעמד הבינוני, עמי ארצות ארציים וחביבים שנהנים (מאד!) מנפיחה טובה אחר הצ'ולנט. תל אביב של שנות השמונים של פינקוס ב"בזעיר אנפין" היא מין שטייטל מזרח אירופאי קרתני והרומן השני שלו קשור, לפיכך, הדוקות לרומן הביכורים המוצלח שלו.

"רווקים ואלמנות", המכיל ארבעה סיפורים, קרוב מאד לעולם של "בזעיר אנפין". רוב גיבוריו הם תל אביבים של "הצפון הישן". אבל הקובץ גם חורג מהעולם הזה. הביטוי האידי לתיאורו של בורגני הוא "בעל בית" (קרא: "בַּלֶבַּת"). התיאור הזה הפך קולע במיוחד במציאות ימינו ובפרט בתל אביב העכשווית. בעלי הבית, מחזיקי הנדל"ן התל אביבי, שודרגו בגין ערכו העולה מזעיר-בורגנות לבורגנות, ואילו אלה שידם לא השיגה נדל"ן, שלא השכילו להפוך ל"בַּלֶבַּתים", צומקה אף יותר זעירותה של בורגנותם. החריגה מהעולם של "בזעיר אנפין" בסיפור הראשון בקובץ היא ישירה. גיבורו הוא שוכר צעיר של דירה תל אביבית סימפטית במיוחד שיום אחד נופלת עטרת ראשו וקורת גגו: בעל ביתו מבקש למכור את הדירה ובעקבות זאת יפונה הדייר הצעיר מהדירה הנחשקת. מלכי הגיבור, בן השלושים וקצת, הוא גרפיקאי וצעיר תל אביבי אופייני, שכמו רבים מבני דורו (הסיפור מתרחש "בשלהי העשור הראשון למאה שלנו") נמלא זעם ופליאה על כך שהעיר היחידה בישראל שמאפשרת חיים צעירים ובוהמיינים וחילוניים תוססים סוגרת את שעריה בפניו, מקיאה אותו, למעשה, מתוכה.

חוץ ממעמדו הכלכלי של הגיבור, הסיפור הזה הוא לכאורה המשכו הישיר של "בזעיר אנפין" המוצלח לא רק באתר התרחשותו וטיב גיבוריו אלא גם בנימת הסאטירה החמצמצה שלו שהינה וואריאציה מוצלחת על החומציות הלויניות מינוס המטפיזיקה של לוין, דבר מה שמעניק לסאטירה הפינקוסית סימפטיות (בצד מקוריות) שמכפרת על היעדר העקרוניות והחומרה התהומיות הלויניות. מלכי, למשל, בצד פרנסתו כגרפיקאי, מחלטר כדוגמן תחתונים אשר חלציו מפארים פרסומות. אברמסון, בעל הדירה רך הלב שלו, מדורבן על ידי אשתו לנהל את עסקי הנדל"ן כי "זאת עבודה בשביל גבר". ואילו מתווכת הנדל"ן הנמרצת, דולי שם-טוב, הנשלחת למכור את הדירה ואיתה מנסה מלכי לרקום קנוניה, מתוארת כמי ש"פניה עשויים תפיחות-תפיחות, תפלים ובלומים ככרובית".

אלא שבניגוד ל"בזעיר אנפין", ולמרות שקראתי את הסיפור הזה בעניין ובשעשוע, הסיפור הראשון בקובץ לא עורר בי התפעלות כמו יצירותיו הקודמות של פינקוס. חשתי בסיפור הזה (וגם בבא אחריו) את המאמץ של הסופר: את הרצון שלו להצחיק; את הנוכחות של הכותב ומודעותו לכך שיש לו "תימה" ו"עולם" משלו שאותם הוא רוצה להביא לידיעת קוראיו. התחושה היא שהסיפורים האלה אינם תוצר של התבוננות במציאות, התבוננות שרק אחרי שהועלתה על הכתב מתבהר פתאום ה"קונספט" שלה ("זעיר בורגנות תל אביבית במבט סאטירי", למשל), אלא שהקונספט קדם להתבוננות במציאות, שהסיפורים יוצרו מתוך שכלתנות מסוימת ולא מתוך קונקרטיות. אצבעותיו של הכותב הנשלחות לתוך הסיפור על מנת להסיע את חייליו – בניגוד לחוויה של "בזעיר אנפין", שניתן להמשיל את הסופר בו למי שמתח את קפיץ העלילה ואז הסתלק מהמקום, נותן לרומן לצעוד כמו בכוחותיו-הוא – מתגלות גם ביצירת דמות מיותרת, דמותה של בתיה בוכבינדר, דודתו המתה של מלכי, אותה הוא מעלה באוב על מנת שתעוץ לו עצה. הדודה התוססת משרבבת משפטים בארמית לדבריה ("בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאלתא"), תכונה מיותרת בתיאור אישיות שכל כולה עודפת ולא נצרכת בסיפור, אישיות שכמו רק נועדה להבליט את הווירטואוזיות ויכולת ההצחקה של הכותב.

משני הסיפורים הנוספים בקובץ התרשמתי יותר. אלה סיפורים הכתובים בגוף ראשון ואופיים לירי יותר ופחות סאטירי, ומפתה (ומאד לא מתוחכם מצדי, כמובן) לטעון שהרושם שהם מותירים בקורא גדול יותר בהיותם קרובים יותר ללבו של הכותב – ולכן הגוף הראשון. המספר בסיפור השלישי, הסיפור הטוב בקובץ, לטעמי – סיפור טוב נקודה – נזכר בילדותו בבית דירות תל אביבי בשנות השבעים. תיאורו את דיירי הבית – תיאור הניצב על הציר שבין קנז ללוין, ועם זאת ללא תחושת אפיגוניות – מרשים תמיד, ומצחיק ונוגע ללב לסירוגין. בעיקר יחסו של המספר-הילד לאמו היפה, ורפרוף החשד באשר למידת נאמנותה לאביו ואופי יחסה לגיבור מלחמה אטרקטיבי הגר בבניין, טוען באנרגיה רגשית חזקה את הסיפור. ואילו הסיפור האחרון, "אירופה", החוזר לזמננו, על אקדמאי מצליח שחולם על תקן באוניברסיטה אירופאית, חלום שקרוב מאד להתגשם, יפה גם הוא (אם כי לא הבנתי עד הסוף את הפואנטה שמצויה לקראת סופו).

ניתן לקרוא את שני הסיפורים הראשונים בקובץ באופן פחות מחמיר וקפדני וליהנות מההומור ומהעברית שלהם (ובהחלט נהניתי גם אני מהם). אבל מכיוון שיש לפינקוס פוטנציאל (ממומש כבר בחלקו) להיות סופר משמעותי, ושותפה לעמדתי זו בדבר כישרונו המשמעותי היא גם הכריכה האחורית ("אחד מאמני הסיפור האנינים והמשוכללים של דורו"), הגישה המחמירה נראית לי נכונה כאן.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • לאה פוקס  ביום נובמבר 30, 2017 בשעה 8:14 PM

    מסכימה אתך מאוד. הכתיבה נראתה לי מאומצת ומלאכותית. הדיבור בארמית של הדודה לא שייך ובעצם מגחיך את הסיפור הראשון, כביכול מעביר אותו למדרגה גבוהה יותר, אבל נראה ונשמע תמוה ביותר. הסיפורים האחרונים טובים יותר, אך נותר טעם חמצמץ מהסיפורים הראשונים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: