ארכיון חודשי: דצמבר 2017

על "יער אפל", של ניקול קראוס, בהוצאת "מחברות לספרות" (מאנגלית: שאול לוין, 255 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

שתי דמויות שעורכות חשבון נפש ניצבות במרכז ספרה החדש של ניקול קראוס. האחת היא סופרת יהודייה וניו יורקית ששמה ניקול והשני הוא עורך דין יהודי ניו יורקי ועשיר בשם ג'ולס אפשטיין. חשבון נפשה של הסופרת כבת הארבעים ניעור בגלל פירוק נישואיה הממשמש כנראה ובא. חשבון נפשו של אפשטיין בן הששים ושמונה ניעור בגלל הזקנה והקץ הממשמשים ובאים. משבר אמצע החיים ומשבר סופם, אם כן. וכל המשברים והגלים הללו מתדפקים ומתרפקים על חופי ישראל, אליה קשורות שתי הדמויות מאד. קראוס מספרת את סיפורם של השניים, סיפור מקביל אך לא מצטלב, לסירוגין.

אפשטיין, שתאוות החיים הגדולה שבו עד המשבר מתוארת בהתלהבות ובהרחבה (ובתחושה דקה של חיקוי של סופרים יהודים-אמריקאים בני דור קודם, בלו ורות, שתיארו דמויות כאלה), אחרי מות הוריו בזה אחר זה, מתגרש מאשתו, פורש ממשרד עורכי הדין שלו, מתחיל לחלק את רכושו וטס לבסוף לישראל מתוך תחושה לא ברורה ששם יימצא לו פתרון לחידת חייו. ואילו הסופרת שנקלעה למשבר כתיבה, כחלק ממשבר קיומי כללי, עוקרת להילטון בתל אביב, מלון בו בילתה רבות בעבר החל מילדותה ופוגשת שם פרופסור ישראלי לספרות שמשכנע אותה שקפקא ביים את מותו באירופה וחי בישראל עוד שנים ארוכות. על הסופרת לטפל בעיזבונו, גורס הפרופסור המסתורי, ולהמשיך את יצירתו כסופרת שכותבת ליהודים ועל הגורל היהודי.

כל עוד עוסקת קראוס בתיאור המשבר וחשבון הנפש ותוצאותיהם המידיות ספרהּ חזק ובעל משקל. ואילו כשהיא עוסקת בניסיון פתרון חידות חשבון הנפש של דמויותיה היא מפגינה אמנם יכולת דמיון מרשימה, אבל כזו שסותרת בהתרחקותה מהמציאות היומיומית את יסוד חשבון הנפש הרציני עמו נפתחו עלילות ניקול ואפשטיין, כזו שמסכלת את היכולת החמורה לעמוד זקוף מול החיים כפי שהם. החלקים ה"הזויים" בספר, על אף הקסם שיש בהם, מבליטים את היסוד החמקני שיש פעמים רבות בספרות הפנטזיה, או "הריאליזם הפנטסטי". אפשטיין, שמתלווה לרב קבליסט כריזמטי לצפת, ופוגש שם ערב רב של רוחניקים ומתחזקים למיניהם, וניקול, שנוסעת למדבר בעקבות קפקא וכתביו האבודים, מאפשרים אמנם לקראוס ליצור מתח, להוסיף צבע ולהעניק בשר לעלילת הספר, אבל פוגעים בחומרתו של הנושא הגדול שלה: חשבון נפש קיומי. חידת הקיום לא נפתרת, גם לא מתייחסים אליה בכבוד הראוי, בהעלאת גירה של רעיונות קבליים משומשים על "הצמצום" ו"החלל הפנוי", אף לא ברקימת פנטזיה על קפקא בארץ המובטחת. בכלל, קפקא "גיבור התרבות" (לא הסופר), קפקא הרזה והמעונה והפסיבי והחכם, קורץ לחובבי הקיטש בכלל והקיטש היהודי בפרט. וגם בקפקא הסופר עצמו – וכאן אני ודאי אכעיס שוחרי ספרות רבים – יש משהו חמקני ותאב-פרדוקסים ונעדר-מיניות-וקונקרטיות, דבר מה שמושך אליו אינטלקטואלים מזן מסוים, אשר מוצאים בעמימות ובדו משמעיות ובאניגמטיות-להכעיס וביחסי תלות-שנאה שלו עם היהדות והרליגיוזיות ובצינה החמה שלו סוג של רוחניות תחליפית לעידן פוסט דתי. רוחניות לא מספקת, לטעמי.

בלתי נמנע להשוות בין ספרה זה של קראוס לספרו האחרון של בן זוגה לשעבר, ג'ונתן ספרן-פויר, "הנני". הגירושין, על כל הסבל שוודאי כרוך בהם, עשו דבר מה טוב מבחינה ספרותית לבני-הזוג-לשעבר המוכשרים האלה (אני מרשה לעצמי להתייחס לנושא החוץ-ספרותי כי הוא נכנס לתוך הספרות, ב"הנני" של ספרן-פויר וכעת ב"יער אפל"). עד ספריהם אלה האחרונים נרתעתי מהילדותיות והקיטש שנלוו לברק הספרותי של השניים. אבל כעת נכנסה רצינות אמתית לתוך הספרות שלהם. ספרן-פויר קודח עמוק יותר ואמיץ יותר בתיאור המשבר הקיומי שהגירושין המתקרבים ממיטים על הגיבור שלו. הוא עוסק בסקס בישירות, למשל. מאידך גיסא, קראוס חסכונית ואלגנטית יותר ממנו ב"הנני" בספר הזה, הוא נעדר שומנים.

עוד דבר מה בולט משותף לשני ספרי הפוסט-גירושין האלה והוא העיסוק של שניהם ביחסם ליהדות ולישראל בד בבד עם עיסוקם במשבר האישי. זו נקודה מאלפת: מדוע לכאורה לכרוך את היחס ליהדות ולישראל בסיפור שהמוקד הפרטי שלו הוא התפרקותה הממשמשת ובאה של משפחה אחת? אני חושב שמעבר לסוגיות חיצוניות של מיתוג-עצמי כ"סופר/ת יהודי/יה" מבצבץ כאן משהו עמוק יותר. היהודיות כרוכה במשפחתיות ללא התר: הן בגלל שטקסי הדת היהודית מוכוונים בחלקם הגדול למסגרת משפחתית הן בגלל ש"הסיפור היהודי" מהווה הצדקה להמשכת השלשלת והמשכת הדורות, בעידן בו סוגיית המשכת המין האנושי נמצאת על המדוכה (עיינו תנועת האל-הורות), כמו שגם הוויתורים שההורות תובעת מההורים נתפסים כאיום. "נכספתי ליופייה ולחוסנה של התבנית, התבנית שכל הטבע (וכמה אלפי שנות יהודים) מעניקות לה את מרב השבחים: האמא והאבא והילד", כותבת ניקול. יהדות=משפחה, בקיצור, ופירוק משפחה מהווה אתגר לזהות היהודית גם כן. הרומנים של בני-הזוג-לשעבר מציגים את המשוואה העמוקה הזו כמעט מבלי דעת.

על אף שהוא כולל, כאמור, חלקים שלא מתעלים לחלקים החמורים והמרשימים שבו, חלקים שבוגדים למעשה בחמקנותם בחלקים החמורים המרשימים, קראוס כתבה ספר שנקרא בשטף ובהנאה רבה. לקורא הישראלי יהיה עניין מיוחד בספר הזה שמציג מבט בקיא על ישראל מעיניים של אחות קרובה אך עדיין כזו שבאה ממרחק.

כמה מאבות הציונות היותר מעניינים חזו שקיבוץ היהודים לארץ אחת ישחרר אותנו מהשאלה מה זו יהדות. מה שהיהודים יעשו בתרבותם יהפוך ממילא ליהדות, בלי קשר לכך אם זה מה שכיוון אליו דוד המלך או האר"י. באופן פרדוקסלי, אנחנו, כישראלים, לא צריכים להיות חרדים כל כך לשאלה האם אנחנו יוצרים תרבות יהודית. היהודיות ספוגה בנו באלפי נימים מובנים מאליהם, בראש ובראשונה בשפה, כך שאנחנו משוחררים הרבה יותר לעסוק במה שמעניין אותנו כבני אדם. ספרה של קראוס שמציג עיסוק אובססיבי במשמעות היהודיות מזכיר לנו הישראלים גם את יתרוננו זה.

 

תזכורת על פתיחת סדרת ההרצאות שלי ב"בית אריאלה"

למי שמעוניין:
ביום רביעי זה מתחילה סדרת ההרצאות שלי ב"בית אריאלה" על ספרים מעניינים שראו אור לאחרונה. מתוך ארבעה עשר המפגשים, ארבעה מפגשים מוקדשים לספרות מקור ובהם אני מארח את הסופרים הישראליים לשיחה על ספרם.
תפתח את הסדרה הסופרת ג'וליה פרמנטו ואשוחח איתה על הרומן האחרון שלה "כפר סבא 2000".

 

הנה הלינק לדף הסדרה 

על "ס. יזהר – סיפור חיים, כרך ב'", של ניצה בן-ארי, בהוצאת "אוניברסיטת תל אביב"

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

את הכרך הציקלגי הזה בן 831 העמודים קראתי ברעבתנות. אם כי גמרתי אותו הרבה יותר מהר, שלא כמו הקריאה ב"ימי ציקלג" עצמו, לפני כעשרים שנה, קריאה מתפעמת אך ממושכת וקשה שנפרשה על פני חודשיים וכללה גיחות תכופות למילון אבן שושן רק על מנת לגלות שמקור המילה הלא ברורה המוצע על ידי הבלשן מצוי ב"יזהר, צקלג, 752" (כלומר בדיוק באותו עמוד ששלח אותי למילון מלכתחילה).

הקריאה כאן מרתקת על אף שהחלק הזה של הביוגרפיה, השני, הנע משנות העשרים של יזהר עד למותו בגיל 90 ב-2006, ובניגוד לחלק הראשון, אינו מהודק, כלומר היה ניתן לקצרו משמעותית, והגיחות של הביוגרפית לניתוח היצירה היזהרית, כמו גם לניתוח פסיכולוגי של יזהר, לא תמיד משכנעות. ניכר שחומר רב היה בידיה של ניצה בן-ארי, שהייתה, יש לזכור, כלתו של יזהר, בעיקר: ארכיונו הפרטי של יזהר, ארכיון אדיר ורלוונטי במיוחד ל"שנות השתיקה" הארוכות שלו, וכן יומניה וארכיונה של אשתו, נעמי סמילנסקי. הקורא נשכר משפע החומר הזה אך לעתים, לעתים רחוקות אמנם, היה מבכר תמצות וחסכוניות על פני הריבוי וההצפה.

אבל, כאמור, אלה בסופו של דבר זוטות, וחוויית הקריאה כאן חזקה ביותר. מדוע? בגלל שיזהר הוא סופר גדול? יזהר הוא אכן סופר אדיר, והטיפול של הספר בנסיבות יציאתם לאור של "חרבת חזעה" ו"השבוי" בזמן מלחמת העצמאות (או מיד לאחריה) מזכיר את שליחותו המוסרית המרשימה כל כך, את אחד מייעודיו של הסופר בכלל, כמו גם שהקטעים הרבים מהפרוזה של יזהר (זו שפורסמה וזו שנגנזה) שמופיעים בספר מזכירים איזה מקווה טהרה אסתטי הן המילים שלו, כזה שאתה נכנס וטובל בתוכו ויוצא מטוהר, מזוכך, מעודן. אבל הכרך מרתק לא בגלל יזהר הסופר – זה הרי אינו ספר בביקורת ספרות אלא ביוגרפיה – אלא בגלל עלילות יזהר האדם.

מאלף במיוחד הוא טיפולה של בן-ארי ב"שנות השתיקה" הארוכות של יזהר כסופר, שנמתחו מ-1963, כשפרסם את הקובץ "סיפורי מישור", ועד חזרתו הדרמטית לכתיבת פרוזה בשנות התשעים. בן-ארי מקדישה מקום נרחב לגילוי המין של יזהר הלא צעיר כבר, בן הארבעים פלוס, כשאחרי יציאת "ימי ציקלג" ב-1958 והתחושה שלו שהספר לא התקבל טוב (ועל כך מיד) הפנה חלק גדול מלהטו לרומנים מחוץ לנישואים. מדובר, כנראה, בעשרות כאלה, חלקם הביאו אותו לסף פירוק נישואיו, סף שבסופו של דבר לא יכול היה לחצותו. עד ערוב ימיו ממש התמיד יזהר ברומנים הלוהטים האלה, כשהכריזמה שלו מושכת אליו מאהבות רבות. הטענה המאלפת של בן-ארי (שדנה בזה בהרחבה, ללא חמקנות והסתרה, להיפך, מתוך הכרה בחשיבות הנושא) היא שיזהר התקיים בשני מישורים: יזהר א' (הסופר לשעבר, חבר הכנסת, איש הציבור, איש האקדמיה) ויזהר ב' (המאהב השוקק). הנקודה היא שיזהר א' הסופר לא יכול היה לכתוב על מה שמעסיק את יזהר ב', מה שלמעשה עמד במרכז חייו, ואלה הם אותם רומנים מחוץ לנישואין שלא הבשילו לפיכך לרומנים בתוך בית הדפוס. בן-ארי מצטטת באריכות, מענגת לרוב, קטעים ארוטיים בוטים ביותר ויפים ביותר שכתב יזהר למאהבותיו ולעצמו. אלה יכלו להיות בסיס לפרוזה ארוטית עברית גדולה, אבל יזהר ב' היה צריך להישאר במחתרת, הוא לא יכול היה לצאת לאור. לכן השתיקה. לכן גיבורי יצירת יזהר כמעט תמיד אינם אנשים בוגרים אלא ילדים, עלמים וגברים צעירים.

"שנות השתיקה" של יזהר אינן קשורות רק לפן הזה בחייו, אלא גם, כמוזכר, לתגובתו הקשה להתקבלות "ימי ציקלג". בעיקר ביקורתו הצוננת של קורצווייל (שלו מקדישה המחברת את הפרק בעל הכותרת הלאקונית המאיימת: "קורצווייל") על "ימי ציקלג" הכאיבה ביותר ליזהר. העשור שאחרי יציאת "ימי ציקלג" ב-1958 לאור היה קשה במיוחד בחייו של יזהר, טוענת בן-ארי, בגלל השיתוק והפקפוק העצמי שהחדירה בו ביקורתו של קורצווייל. למעשה, יזהר פנה לקריירה אקדמית (הוא כתב דוקטורט בחינוך ולימד ופרסם ספרים בעקבותיו), טוענת בן-ארי, כדי להיות כשיר להיאבק עם קורצווייל (ודומיו) בכליהם שלהם, להתקיף את המבקרים בתחמושת שבה הם משתמשים. איזו דרמה פסיכולוגית! במיוחד כשמדובר באדם בעל יכולות אינטלקטואליות כאלה, שההתגוששות שלו עם הביקורת, התגוששות שאמנם לפעמים היא אנרכיסטית באופן לא משכנע, מעניינת.

עוד מקבץ של נושאים מעניינים בביוגרפיה: ניתוח פעילותו ארוכת השנים של יזהר כח"כ במפא"י ואחר כך ברפ"י (יזהר היה זה שהביא לחקיקת חוקים להגנת הטבע שכולנו מחונכים לאורם); דיון בפעילותו הפובליציסטית הלעתים פרובוקטיבית (טענותיו נגד ה"אינטגרציה" בחינוך, למשל, שאינה תורמת לתחושת ערכם העצמי של התלמידים מהשכבות החלשות, אלא להיפך); מחאתו הפומבית נגד מס הכנסה וחובת הצהרת הון (בשם צנעת הפרט וריסון חדירת הקולקטיב לרשותו).

יזהר לא חי חיים מאושרים, טוענת בן-ארי לקראת סיום הביוגרפיה. אבל מי כן? בכל אופן, זו ביוגרפיה מאלפת של סופר דגול ואמיץ, סיפור חיים סוער המסעיר גם את הקורא.

 

המלצה קצרה על "רומן 11, ספר 18" של דאג סולסטד ("בבל", מנורווגית: דנה כספי)

כאשר הנושא של הספרות הוא ניהיליזם (אבדן אמון בערכים, תחושת חוסר משמעות) הרי שהספרות עצמה צריכה לפצות על אבדן הניהיליזם בהציבה ערך משלה, כלומר אותה עצמה. זו אחת הסיבות מדוע יצירות הספרות שמתמודדות עם הניהיליזם הן היצירות החשובות ביותר שבמצאי הספרותי: הן חייבות להיות טובות מאד על מנת שיהיה לקורא במה להיאחז.

באופן גס, יש שתי דרכים בהן מפצה הספרות שעוסקת בניהיליזם על הניהיליזם עצמו. האחת – דרך התוכן והאחרת – דרך הצורה.

הספרות שמפצה על הניהיליזם שהיא עוסקת בו באמצעות התוכן עושה זאת באמצעות חשיפת העומקים הפסיכולוגיים והפילוסופיים שמביא אליו הניהיליזם. העומק המסחרר מפצה על אבדן הטעם והמשמעות, הופך תחליף למשמעות. קירילוב של דוסטוייבסקי ב"שדים" שמחליט להתאבד על מנת להוכיח את ריבונות האדם, את המרד של האדם באלוהים ובטבע כאחד, הוא דוגמה בולטת לעומק מסחרר כזה. אנה קרנינה ברומן הנושא את שמה, שמהרהרת לפני התאבדותה שבעצם אין דבר כזה אהבה בעולם, אף אחד בעצם לא אוהב אף אחד, הכל מסכות והעמדות פנים, גם אם לובשי המסכות לא תמיד מודעים לכך – היא דוגמה קודרת נוספת. דרך נוספת של התמודדות תכנית עם הניהיליזם בספרות היא הצגת עמדה שמגייסת את כל כוחות הנפש החבויים באדם נגד אבדן הערכים. האדם מורד במרד המטפיזי שלו עצמו. ברנר הוא דוגמה מופתית לכך. וכך גם קאמי.

אבל יש ספרות שמפצה על הניהיליזם באמצעות הצורה הספרותית. הפיצוי הזה הוא, בעיניי, חלש יותר באופן עקרוני, אבל הוא מניב בכל זאת יצירות יפות.

כזה הוא הרומן "רומן 11, ספר 18" של הסופר הנורווגי דאג סולסטד שראה אור במקור ב-1992 (הסופר והספר נחשבים מאד במולדתו, כך הבנתי). הניהיליזם והייאוש כאן הם מהסוג הרך, זה של חברות השפע. אף אחד לא רוצח אף אחד כתוצאה מהניהיליזם (כמו שהעיר פעם בגאוניות המבקר היהודי-אמריקאי אירווינג האו: רסקולניקוב כיום, רגע לפני שהיה רוצח את הזקנה, היה וודאי מקבל מכתב ובו מודיעים לו שבקשתו למלגת לימודים נענית בחיוב וסמסטר הסתיו יתחיל בספטמבר הקרוב). הגיבור שנטש אישה וילד לשם אהבה חדשה מאבד את הטעם באהבתו החדשה עם אבדן יופייה של המאהבת. ובעצם, גם קודם לכן לא ברור לו מדוע בעצם עזב את אשתו כשהיה ודאי לו שימאס עד מהרה באהובתו החדשה. את הייאוש הניהיליסטי, שמוביל למעשה אבסורדי במהלך הרומן, ממתיק סולסטד באמצעות הצורה. כלומר, באמצעות המוזיקליות של המשפטים, הסגנון המודגש החזרתי שיש כאן, הגיהוץ של המשפטים שמיישר כל מעקש ועקוב למישור במרוצתו של הקורא. ובאמצעות אירוניה והומור דקים שהוא בוזק בטקסט. ההמצאה התכנית שיש כאן – אותו מעשה אבסורדי שהגיבור מבצע על מנת לפוגג מעט את חוסר המשמעות התפל של החיים – מעניק אמנם מתח לעלילת הספר, אבל לא נראה לי חשוב במיוחד.

ספר יפה, מהנה לקריאה, למרות – ובעצם בגלל – נושאו הקודר.

הפנייה לרשימה של אורין מוריס על הרומן שלי "מדוע איני כותב"

למי שמעוניין:

אוריין מוריס כתב יפה ובנדיבות באתר "הפתיליה" על הרומן החדש שלי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים").

 

הנה הקישור לרשימתו

על פוסט-הומניזם וספרות

פורסם לראשונה, בשינויים מסוימים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הנובלה "חתולה אורחת" (הוצאת "כתר", מיפנית: עינת קופר) של הסופר היפני טקשי היראידה, שראתה אור במקור ב-2001 ותורגמה לעברית לאחרונה, מציבה במרכזה דמות של חתולה שהופכת להיות בת ביתם של זוג יפנים חשוכי ילדים.

עוד בחודשים האחרונים ראה אור בעברית הספר "הבז" (הוצאת "כרמל", מאנגלית: עודד וולקשטיין), של ג'.א. בייקר. הספר, שמתאר באופן מדוקדק ומרשים תצפית בבז במזרח אנגליה, ראה אמנם אור במקור בסוף שנות הששים, אבל הוא נתגלה מחדש לקהל דוברי האנגלית ב-2005 והתגלות שנייה זו הביאה לתרגומו לעברית לאחרונה. בספר זה, הניצב בתווך בין ספר טבע לרומן, עוד יותר מאשר ב"חתולה אורחת", הבז הוא הדמות הראשית.

הסופר אי.אם. פורסטר, בספרו העיוני "אספקטים של הרומן" מ-1927, כתב שהרומן, בניגוד לשאר האמנויות, מתמקד בבני האדם וחיי הרגש והמחשבה הנסתרים שלהם. אין רומנים שבמרכזם חיות, כתב פורסטר, ואם יש הרי שאלה הן אלגוריות לבני אדם. אולי בעתיד, כשנדע יותר על הפסיכולוגיה של החיות, חזה פורסטר, יופיעו רומנים שחיות יעמדו במרכזם.

האם "הבז" ו"חתולה אורחת" מעידים על התקדמותנו בהבנת הפסיכולוגיה של החיות?

אני חושב שהספרים האלה (בלוויית תופעות נוספות שיידונו מיד) מעידים על דבר מה חשוב יותר ברוח התקופה. הם מעידים על אקלים רעיוני-רגשי "פוסט הומניסטי" שאנחנו חיים בתוכו.

——-

הצירוף "פוסט הומניזם" הופך אט אט לצירוף טרנדי. לפני חודשים מספר, למשל, ראה אור בארץ קובץ מאמרים שבו השתתפו מעל עשרים כותבים בשם "העידן הפוסט-אנושי" (הוצאת "פרדס", בעריכת יוחאי עטריה ועמיחי שלו; גילוי נאות: כתבתי בו מאמר). אבל נדמה שמעבר לאופנתיוּת, שתמיד כדאי ואף רצוי להתעלם משכמותה, מעידה שכיחותו הגוברת והולכת של הצירוף על תחושות חשובות ואמתיות שרוחשות על ומתחת לפני השטח של התודעה הקולקטיבית בעידן הנוכחי.

מה הוא "פוסט הומניזם"?

"פוסט הומניזם" נחלק לשני סוגים. את הסוג האחד ניתן לכנות אנטי-מודרני ואילו את הסוג השני היפר-מודרני.

"פוסט הומניזם" בגרסתו האנטי-מודרנית רואה בהשתלטות האדם על הפלנטה אסון אקולוגי ומוסרי, שפוגע – מלבד בסופו של דבר באדם עצמו – בבעלי החיים, בצמחים ואף בפלנטה גופה. "פוסט הומניזם" במובן זה קשור בקשר אמיץ לגל הצמחונות/טבעונות של השנים האחרונות, שבצד התעוררות מרשימה מבחינה מוסרית לדאגה לסבלם של בעלי החיים, מבטא, לעתים, פוריטניות ומזוכיזם ובעיקר לא מעט שנאת אדם, שנאת ההומו-סאפיינס.

ואילו "פוסט הומניזם" בגרסתו ההיפר-מודרנית חוזה שפיתוחים מדעיים ממשמשים ובאים יהפכו את הקיום האנושי בעתיד הקרוב לדבר מה שונה בתכלית השינוי. נציג מובהק של הגישה הזו הוא יובל נוח הררי בספרו "ההיסטוריה של המחר" (הוצאת "דביר"). המאה ה-21, טוען הררי, מסתמנת כמאה שבה תנסה האנושות (וקרוב לוודאי תצליח, משתמע) להביס את הזקנה והמוות, לגלות את המפתח לאושר ולשדרג את בני האדם לאלים. אנחנו מדברים, לפיכך, על לידתו של מין אדם חדש לחלוטין. ולכן: "פוסט הומניזם".

——-

"חתולה אורחת" ו"הבז" שייכים, אפוא, ל"פוסט הומניזם" בגרסתו האנטי-מודרנית. המחבר של "הבז", ג'.א. בייקר, כותב במפורש בספר שתשוקתו הגדולה לעולם הטבע נובעת משאיפתו "להניח לכתם האנושיות להימחות בריקות ובשקט". ואילו עידן לנדו, באחרית הדבר שכתב ל"הבז", מקשר בפירוש, ובצדק רב, את הספר לחזון ה"פוסט הומניסטי".

עוד דוגמה ליצירה "פוסט הומניסטית" שהתפרסמה בשנים האחרונות היא "הצמחונית" (הוצאת "סאגה", מאנגלית: שרון קרמנר), ספרה של הקוריאנית האן קאנג, שזכה בפרס בוקר הבינלאומי ב-2016 וראה אור לאחרונה בעברית. זה רומן חריף ובעל עוצמה על אישה קוריאנית מסיאול, אישה שקטה ולא נספרת, שמחליטה יום אחד לא לאכול יותר חיות ונקלעת לעימותים, חלקם אלימים, עם בני משפחתה. זה ספר חזק אבל זה גם ספר מיזנטרופי בבסיסו (ושנאת האדם העזה שבו הרתיעה אותי). התשוקה הגדולה של הגיבורה היא להתנער מהאנושי. היא, למעשה, שואפת לקיום צמחי (לא רק צמחוני). ואילו האנשים אוכלי הבשר בספר הם קריקטורות דוחות של בני אנוש. בעלה של האישה, למשל, הוא גבר בהמי המתעמר בחלשים ממנו. צמחונותה של אשתו גם מונעת ממנה לשכב עם בעלה, כלומר האיסור על תאוות הבשרים כפול וכולל גם רתיעה ממגע מיני אנושי (רק כשמציירים על גופה ועל גוף של גבר ציורים של עצים מתעוררת תאוותה המינית של האישה). ואילו הבעל מצדו אונס את אשתו, כמו שאביה כופה עליה באלימות לאכול בשר, כך שגם האונס מוכפל כאן, לא רק הרתיעה מתאוות הבשרים: אונס אכילת הבשר מתווסף לאונס המיני.

——-

לטעמי, הפוסט-הומניזם, על אף שחילקתי אותו לאנטי ולהיפר מודרני, הוא אחד בבסיסו. הפוסט הומניזם האנטי-מודרני, שמתבטא למשל בנטייה העכשווית לצמחונות (כמו גם בספרים שהזכרתי), נובע (בצד המחאה המוסרית על התהליך המואץ של תיעוש גידול בעלי החיים למאכל) גם מתחושות אי נוחות של האנושות ואף מבוז עצמי של האדם, תחושות שנובעות מהתחזית שהמצב האנושי הולך להשתנות באופן רדיקלי ומההשלכות של השינויים האלה על תפיסת האדם שלנו.

שוב יובל נוח הררי – בהתלהבותו לבשר לנו על השינוי הממשמש ובא לדעתו, כמו גם ביכולות הסינתזה המרשימות מאד שלו, אך שלהן לא נלוות תמיד יכולות אנליטיות – הוא מדריך מוצלח בהצבעה על מקורות אי הנוחות מהמצב האנושי בהווה. הררי מצביע לא רק על כך שהטכנולוגיה העכשווית הופכת – ותלך ותהפוך יותר ויותר – מקצועות אנושיים שלמים למיותרים, ובכך מופחת כבר ערכם של בני האדם, אלא גם על כך שדעות מקובלות ורווחות במדע העכשווי סותרות כמה מאמונותינו העמוקות ביחס לשאלה מה הוא האדם. לפי הררי (וצריך לזכור שהסוגיות הללו שנויות במחלוקת בתוך המדע, הרבה יותר מכפי שהוא מציגן), ביולוגים ותיאורטיקנים של המחשוב מתייחסים ליצור האנושי כ"אלגוריתם", כלומר כמערכת שמטרתה לחשב חישובים, לפתור בעיות ולהגיע להחלטות. ראיית התודעה בדרך כזו (שוב אדגיש, שגם מנקודת מבט חילונית לחלוטין, שאינה מאמינה ב"נשמה", זו תפיסה שנויה במחלוקת), כמכשיר לפתרון בעיות, גם אם מתוחכם, מובילה הן לתפיסה שהאדם אינו בעל חופש בחירה (כפי שמחשב, גם המתוחכם ביותר, אינו יכול לפעול בניגוד לאלגוריתם שלו), הן לתפיסה שהאינדיבידואל אינו דבר מה קדוש ומסתורי ובלתי ניתן לפיצוח (להיפך, ייתכן ומחשבים מתוחכמים יבינו אותנו טוב יותר משאנו מבינים את עצמנו), הן להכרזה שתחושת "האני" היא בדיה שיצרה האבולוציה לצרכיה.

לפי הררי, ההומניזם, "הדת" שכבשה את העולם במרוצת חמש מאות השנים האחרונות, עומדת לפיכך בפני שקיעתה, כי היא הושתתה על אמונה במותר האדם בממלכת הטבע כמו גם על חשיבותו הבלתי מעורערת של האינדיבידואל. הררי הוא למעשה אידיאולוג של הפוסט הומניזם. הוא לא רק מתאר את שקיעת ההומניזם, לתפיסתו, אלא, במשתמע, גם מעט מייחל לכך. ניתן לאתר תאוות השפלה של האדם בספרו, שמחה לאידו. כך שהררי מגלם את הקשר בין התיעוב האידיאולוגי להומו סאפיינס משעבד החיות (מה שכיניתי "פוסט הומניזם אנטי מודרני") לוויתור הקל מדי, העולץ כמעט, שמתגלה בספרו על ההומניזם לטובת קיום שונה לחלוטין ("פוסט הומניזם היפר מודרני").

——-

ובחזרה לספרות.

כמה תופעות מרכזיות בספרות העכשווית קשורות ל"פוסט הומניזם", הפעם לזה מהסוג השני, ההיפר-מודרני.

מילות הסיום המהדהדות של "החלקיקים האלמנטריים" של מישל וולבק מ-1998 (הוצאת "בבל", מצרפתית: מיכל סבו) הן: "ספר זה מוקדש לאדם". ואכן, הרומן הגדול הזה, אולי החשוב בדורנו, ספוג בתחושת תום עידן, תחושה של קץ האנושות. ספריו של וולבק בכלל רוויים בתחושות "פוסט הומניסטיות". התחושה שמפעמת בכמה מיצירות וולבק היא שהתפתחויות מדעיות ממשמשות ובאות ישנו מן היסוד את המצב האנושי. כך, למשל, תתמסמס האינדיבידואליות בקיום קולקטיבי של האנושות בעתיד המתואר ב"החלקיקים האלמנטריים", וכך יחיו בני האדם לנצח, אך חיי התבוננות נטולי יצרים, ב"אפשרות של אי" (מ-2005). זה הפן המשיחי, האוטופי, במחשבת וולבק. לעומתו מופיע החזון הדיסטופי של הצמחייה שמכסה את פני האדמה אחרי היעלמות האדם ב"המפה והטריטוריה" (ספר הרבה פחות חשוב ומרשים, יש לציין).

ה"פוסט הומניזם" של וולבק נובע לא רק מחזון של התפתחויות טכנולוגיות מרעישות, אלא גם, ואולי בעיקר, משנאת החברה העכשווית, ממחאה מוסרית, מתחושה שלציוויליזציה האנושית במצבה הנוכחי (על ערכי התחרות הכלכלית והמינית שמניעים אותה) אין זכות קיום מוסרית.

גם מפעלו האוטוביוגרפי המרשים של קארל-אובה קנאוסגורד בסדרת "המאבק שלי" בת ששת הכרכים (שלושה כרכים ראו אור בעברית בהוצאת "מודן" בתרגום מנורווגית של דנה כספי) הוא, לדעתי, תגובה לתחושה שאנו חיים בעידן "פוסט הומניסטי". אלא שזו הפעם תגובה ומחאה הומניסטית. אם הררי מדבר על התקופה שלנו כתקופה שמתחוללת בה קריסה באמונה באינדיבידואליות, קריסה בתפיסה ש"אני יודע על עצמי דברים שאף גורם חיצוני לעולם לא יוכל לדעת. רק לי יש גישה לאותו מרחב פנימי של חופש, שהוא ה'אני' האמיתי שלי" – קריסה שנובעת מכך שכבר בהווה (ועוד יותר בעתיד) ישנן (ויהיו) מכונות שיכירו את הפנימיות שלנו טוב יותר מאיתנו, כמו שכבר כיום הרפואה יודעת על גופנו מה שאין לנו סיכוי לדעת בכוחות עצמנו – הרי שקנאוסגורד כתב שיר הלל ל"אני", שיר הלל למבט האינטרוספקטיבי, למבטו של האינדיבידואל בחייו הפרטיים והחד פעמיים. הסדרה של קנאוסגורד היא הכרזת מרד ומלחמת שחרור, הכרזתו של היחיד שהוא, והוא בלבד, יהיה זה שיספר את סיפור חייו. מונטיין השיב על ההאשמות נגדו שהוא עוסק יותר מדי בעצמו את התשובה שזה הנושא שהוא הכי מבין בו והוא מבין בו יותר מכל אחד אחר. כך גם קנאוסגורד מבקש לחלץ את סיפור החיים הפרטי מידי "המומחים" (פסיכולוגים, סוציולוגים וכו') ולהכריז שהיחיד הוא המוסמך ביותר לספר את סיפור חייו הוא. ההתמקדות באינטרוספקציה אצל קנאוסגורד חשובה גם בהציגה חוויית תודעה-מבפנים, חוויה סובייקטיבית, כזו שהמדע לא יכול להתחרות בה, כיוון, שכפי שהמדענים מודים, חוויית התודעה הסובייקטיבית (Qualia) אינה חופפת את השינויים המוחיים המטריאליים, שניתן לאתרם, למשל, בסקירה של פעילות מוחית.

——-

האקלים הרעיוני-רגשי ה"פוסט הומניסטי" הוא אקלים מסוכן.

ראשית, גם אם צודקות התחזיות על שינוי רדיקלי שצפוי לקיום האנושי במאה הקרובה (ולא בטוח בכלל שהן תתאמתנה) הרי שהתחושה שאנו חיים בתקופת דמדומים, בין עבר אנושי לעתיד "פוסט אנושי", תורמת לאדישות שלנו ביחס לתיקונים "קטנים" אך נצרכים במצב האנושי העכשווי. להיאבק למען דיור הולם והוגן לכל, למשל, נראה מעשה מיותר אם בקרוב כולנו נחיה לנצח את נעורי הנצח שלנו, נבלע גלולות "סומא" לאושר תמידי ו"נשדרג את עצמנו לאלים", כפי שחוזה הררי. הסכנה הגדולה, בקיצור, היא האדישות ביחס לתיקון עולם לא גורף.

אבל, בנוסף, האקלים "הפוסט הומניסטי" גם ניזון, כאמור, מתפיסה רדוקטיבית של בני האדם, מתפיסה מנמיכה של "המצב האנושי"; הוא, כאמור, נשען על ומוביל לתחושות של בוז עצמי ושנאה עצמית של בני האדם. מלבד זה שהתמונה המדעית על אופייה של התודעה ושל ייחודו של האדם בטבע רחוקה מלהיות חד משמעית (כפי שמציג זאת בחד-צדדיות מסוימת הררי), הרי שגדולות עד מאד הסכנות בבוז העצמי הזה גם כשלעצמן. מין שבז לעצמו ומיואש מעצמו אינו מנסה להתעלות על עצמו, לשפר את חייו וחיי הסובבים אותו. מי שלא מכבד את עצמו גם אינו מסוגל למעשים גדולים של נדיבות ואכפתיות. מי שלא מכבד את עצמו שוקע בדיכאון חסר אונים. האקלים "הפוסט הומניסטי" מעודד כך פסיביות וחיים באינרציה. האדם – אם לעשות פרפרזה על אמרה של חז"ל ביחס לעם ישראל – משול לעפר ומשול לכוכבים; הוא אכן יכול לרדת ואף ירד עד לעפר, אך הוא גם יכול לעלות ולהגביה עד הכוכבים.

ה"הומניזם", האמונה באדם ובייחודו, כמו גם האמונה באינדיבידואל ובייחודו, הוא תפיסת עולם שבכוחה לדרבן אותנו למעשים גדולים, מבחינה מוסרית ונפשית (לא רק כלכלית-טכנולוגית). ואילו הבוז והשנאה העצמית הופכים בקלות למחשבה שמגשימה את עצמה.

קול קורא למאמרים בנושאי תרבות עבור כתב העת "פוסט פוסט", כתב העת המקוון של "התוכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות" ב"בצלאל"!

אני פונה אל כל המעוניין לשלוח לי רעיון למאמר בנושאי תרבות למגזין התכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות ב"בצלאל" ("פוסט פוסט"), שאותו אני עורך.

(להתרשמות מהמגזין: http://postpost.bezalel.ac.il/)

אני מקווה להפוך את המגזין לבמה מעניינת וחיה לכתיבה על תרבות במובן הרחב ביותר של המילה. הכתיבה במגזין הינה בעלת אופי מסאי גמיש, נגיש לקורא המשכיל ולא רק לקהל מומחים, אבל מקפידה על הצגת טיעונים מדויקת, מנומקת ובהירה, ועל מסירת מידע רחב ובדוק.

את המאמרים שנכתבים למגזין אני מלווה באופן אישי: בדיון עם הכותבים על נושאי הכתיבה וכן בעצות עריכה של הטקסט עצמו.

המסות במגזין עוסקות בשלל נושאים, ביניהם:

  • כתיבה על תחומי האמנויות השונים
  • ביקורות של יצירות אמנות
  • כתיבה מעמיקה על תרבות פופולרית
  • כתיבה על נושאים שבקו התפר שבין חברה, כלכלה, פוליטיקה – ותרבות
  • כתיבה על הוגים וכן כתיבתה של הגות מקורית
  • כתיבה על החיים האינטלקטואליים בכלל ועל חיי הסטודנטים בפרט
  • כתיבה על היחסים בין מדע לתרבות
  • כתיבה מסאית אישית

 

לכל מי שיש נושא שמעסיק אותו, בעיה שברצונו לחקור אותה, אמירה בוערת על התרבות העכשווית, אמן שיש לו אובססיה לגביו, תופעה שמרגיזה אותו בתרבות, סיפור אישי בעל השלכה חברתית כללית, תובנה מאירה, מקורית ומסקרנת וכו' מוזמן לפנות אליי ולכתוב לי בכמה משפטים על הרעיון שלו. אשמח לעבוד אתכם על רעיונותיכם הראשונים ולעבד אותם, ולסייע לכם להביאם לכדי מאמר מלוטש, מלמד, נוקב ומעורר מחשבה.

אני חושב שמגזין עברי רציני, אך כתוב היטב ונגיש, על תרבות הוא דבר מה נעדר אך נחוץ מאד. ויש לשער שאם יצא אל הפועל כהלכה אף ימשוך קהל קוראים לא מבוטל.

הצעות (וגם מחשבות-על-הצעות והתלבטויות-על-הצעות) ניתן לשלוח אלי ישירות למייל: arikglasner@hotmail.com

 

אריק גלסנר

על "ליזה המסכנה", מאת ניקולי קרמזין, בהוצאת "קדימה" (מרוסית: פטר קריקסונוב, 170 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

יצירות עבר "קלאסיות" יכולות לעניין אותנו בשתי דרכים. האחת, כמו כל ספר עכשווי שנופל לידינו, בגלל ההנאה מהאיכויות האסתטיות שיש בהן. השנייה, גם ללא הנאה כזו, מהתוודעות ליצירה שהייתה לה חשיבות היסטורית ומהאור שההיכרות אתה מטיל על תקופתה ועל תולדות הספרות. לעתים, יצירות של אותו סופר "קלאסי" עצמו יכולות להיקרא בשתי דרכים שונות. את "האדום והשחור" של סטנדל מ-1831 קראתי לא מזמן בשנית בהנאה והתפעלות עזות, בהנאת קריאה "סתם", ואילו את "מנזר פארמה" שלו מ-1839 המשכתי לקרוא עד תום רק משום חשיבותו ההיסטורית כיצירה "קלאסית".

את "ליזה המסכנה" תכננתי לקרוא באופן השני משני האופנים שהוזכרו. על ניקולי קרמזין המחבר (1766-1826) שמעתי בעבר לא מעט. למשל, אצל ד.ס. מירסקי בספרו, הקלאסי בעצמו, "היסטוריה של הספרות הרוסית". שם מציין מירסקי כי קרמזין היה הדמות הספרותית הבולטת של דורו בספרות הרוסית. לפי מירסקי, קרמזין היה הסופר הרוסי הראשון שהעניק תשומת לב לליטושה של סיפורת למדרגת אמנות. אבל אותו מירסקי עצמו גם טוען שם כי ערכן של יצירותיו של קרמזין בסיפורת זעום. קרמזין היה פרשן ומתווך תרבות דגול, טוען מירסקי, הוא היה המתורבת ביותר בבני זמנו והכותב האלגנטי ביותר, אבל הוא לא היה בעל מוח יצירתי ולכן הישגיו בסיפורת אינם משתווים להישגיו כהיסטוריון. יצירתו הספרותית, פסק מירסקי לפני 100 שנה, אינה נראית לנו מרשימה כיום.

אבל הקריאה בפועל בארבע היצירות המרכזיות שכונסו כאן (והמופיעות לראשונה בעברית) התגלתה כמהנה ברובה גם בקריאה "פשוטה", קריאה "סתם", כלומר באופן הקריאה הראשון. נִשמתי לא נעתקה ממפגש עם יצירת מופת חיה ובועטת אבל חן וקלילות ורגש רבים נלווים ליצירות בקובץ.

הקובץ נפתח בנובלה מפורסמת מאד של קרמזין מ-1792, "ליזה המסכנה". את הצגתה מלווים לעתים בהתנצלות על היותה "סנטימנטלית", כלומר אופיינית ל"עידן הסנטימנטלי" בה נכתבה (בדומה ל"ייסורי ורתר הצעיר" בתרבות הגרמנית, למשל, כפי שמוצג בכריכה האחורית).

ואכן, לכאורה, הסיפור על האיכרה היפה ליזה שמפותה בידי האציל אראסט ואחר כך נזנחת על ידו ובשל כך מתאבדת נשמע בתקציר כזה לא מעניין במיוחד. אבל בפועל הקריאה ביצירה מהנה ומרגשת. ליזה מתוארת בחום לב ובעדינות וברעננות לא קלישאית. ואילו אראסט, המפתה, גם הוא מתואר באופן חי ורגיש: הוא אינו אדם רע, מדגיש קרמזין, אלא להיפך "טוב מטבעו", רק שהוא "חלש-אופי וקל-דעת". הוא באמת מתרשם מאד מליזה, אבל חובותיו הכספיים דוחפים אותו להינשא לאישה עשירה.  זאת ועוד: התערבותו המודגשת של המספר החיצוני בסיפור היא אמצעי ספרותי שמגייס את מעורבותו הרגשית של הקורא. הפתיחה הארוכה בה מתאר המספר את הסביבה בה חיה ליזה ובה הוא נוהג לשוטט היא דוגמה בולטת לתיווך של המספר שמושך אותנו, הקוראים, אל סיפורו. אגב, מעורבותו הבולטת של המספר "הכל יודע" אך בעל האישיות העצמאית בסיפוריו של קרמזין, היא אולי החוליה שהובילה למספרים "הכל יודעים" המוטרפים של גוגול (ואולי קרמזין הוא חוליית הקישור בין לורנס סטרן ו"טריסטרם שנדי" שלו, שמוזכר כאן כמקור השפעה על קרמזין כמה פעמים, לגוגול?).

הנובלה המפורסמת השנייה שמצויה כאן, "נטליה בת הבויאר", פחות הרשימה אותי, אבל השלישית, "אביר זמננו", הציגה שוב רגשות רעננים בצד ארוטיות חריפה למדי (אהבת אישה בוגרת  וילד יתום שמלוּוה ברגשות מיניים עזים משני הצדדים). את הקובץ חותם מבחר מצומצם של מכתבים מיצירה מפורסמת אחרת של קרמזין: "מכתבי הנוסע הרוסי". אלה מכתבים שכתב קרמזין ממסע שערך באירופה בין 1789 (איזו שנה גורלית לצאת למסע באירופה!) ל-1790. מירסקי כותב כי "מכתבי הנוסע הרוסי" היו מעין התגלות לקהל הקוראים הרוסי: התגלותה של רגישות נאורה, קוסמופוליטית, והתגלותו של סגנון חדש. אבל גם כיום המכתבים (אלה שנבחרו פה לפחות) כתובים בקלילות עיתונאית משובחת, בתארם את תלאות והרפתקאות המסע לחו"ל. ורב עניין עד מאד הוא המכתב האחרון במקבץ כאן, המתאר את פגישתו בקניגסברג של קרמזין המעריץ בן ה-23 עם הפילוסוף עמנואל קאנט בן ה-65 שתהילתו נודעת בכל אירופה. הנה לנו המודל ל"רשימות חורף על רשמי קיץ" של דוסטוייבסקי.

למעשה, מה שהופך את הקריאה בקובץ למומלצת הוא השילוב בין הנאת הקריאה "סתם כך" להנאה האינטלקטואלית יותר של קריאה ביצירה שחשיבותה ההיסטורית היא גדולה. כי מאלף, למשל, לראות ביצירה של קרמזין כיצד מתלכדים ניצני הרומנטיקה כתנועה ספרותית עם ניצני הלאומיות כתנועה פוליטית. אהבתה של ליזה לאראסט בתיאור של קרמזין, לשם הדוגמה, באה בו זמנית הן להלל את טיבם ועוצמתם של חיי הרגש והן למחות על החלוקה המעמדית הנוקשה שלא מאפשרת לליזה ולאראסט להתאחד כזוג באופן רשמי. "גם איכרות יודעות לאהוב!" גורס המספר בציטוט מפורסם שחשיבותו הסוציאלית והלאומית ברורה. באופן דומה גם אהבת הטבע של הרומנטיקה מתלכדת כאן עם אהבת הטבע הרוסי באופן ספציפי, כלומר עם הלאומיות. ואילו עניינו של קרמזין בהיסטוריה הרוסית (הוא כאמור היה גם היסטוריון חשוב והעניין ההיסטורי נוכח גם בנובלות) גם הוא תמה רומנטית ולאומית בו זמנית.

סטנדל ב"האדום והשחור" שהוזכר לעיל כותב שהרוסים מפגרים תרבותית 50 שנה אחרי אירופה המערבית. קרמזין, שב-1792, כשהוא כותב את "ליזה המסכנה", עוד מושפע מסמואל ריצ'רדסון והרומן "פמלה" שלו (מ-1740) ומרוסו (שנפטר ב-1778) והאלהת הרגשות שלו, כמו מדגים זאת. אבל אף על פי שקרמזין כותב כ-50 שנה לפני שהפכה הפרוזה הרוסית לפרוזה המעניינת ביותר והמובילה באירופה (החל מגוגול ובייחוד בדור הבא של טולסטוי, דוסטוייבסקי, טורגנייב גונצ'ארוב) יצירתו, המובאת כאן בתרגום מצוין, מעניינת ומהנה.

ראיון ב"סלונט" על ספרי "מדוע איני כותב"

למי שמעוניין:

התראיינתי באתר "סלונט" על ספרי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים").

לחצו כאן לראיון 

שאלון "קורא בספרים" בעקבות הרומן החדש שלי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים")

למי שמעוניין:
בעקבות הרומן החדש שלי, "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים"), אירחו אותי בנדיבות בבלוג "קורא בספרים" (של ירין כץ) לשאלון של הבלוג.

 

הנה הקישור לשאלון "קורא בספרים"