על "ליזה המסכנה", מאת ניקולי קרמזין, בהוצאת "קדימה" (מרוסית: פטר קריקסונוב, 170 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

יצירות עבר "קלאסיות" יכולות לעניין אותנו בשתי דרכים. האחת, כמו כל ספר עכשווי שנופל לידינו, בגלל ההנאה מהאיכויות האסתטיות שיש בהן. השנייה, גם ללא הנאה כזו, מהתוודעות ליצירה שהייתה לה חשיבות היסטורית ומהאור שההיכרות אתה מטיל על תקופתה ועל תולדות הספרות. לעתים, יצירות של אותו סופר "קלאסי" עצמו יכולות להיקרא בשתי דרכים שונות. את "האדום והשחור" של סטנדל מ-1831 קראתי לא מזמן בשנית בהנאה והתפעלות עזות, בהנאת קריאה "סתם", ואילו את "מנזר פארמה" שלו מ-1839 המשכתי לקרוא עד תום רק משום חשיבותו ההיסטורית כיצירה "קלאסית".

את "ליזה המסכנה" תכננתי לקרוא באופן השני משני האופנים שהוזכרו. על ניקולי קרמזין המחבר (1766-1826) שמעתי בעבר לא מעט. למשל, אצל ד.ס. מירסקי בספרו, הקלאסי בעצמו, "היסטוריה של הספרות הרוסית". שם מציין מירסקי כי קרמזין היה הדמות הספרותית הבולטת של דורו בספרות הרוסית. לפי מירסקי, קרמזין היה הסופר הרוסי הראשון שהעניק תשומת לב לליטושה של סיפורת למדרגת אמנות. אבל אותו מירסקי עצמו גם טוען שם כי ערכן של יצירותיו של קרמזין בסיפורת זעום. קרמזין היה פרשן ומתווך תרבות דגול, טוען מירסקי, הוא היה המתורבת ביותר בבני זמנו והכותב האלגנטי ביותר, אבל הוא לא היה בעל מוח יצירתי ולכן הישגיו בסיפורת אינם משתווים להישגיו כהיסטוריון. יצירתו הספרותית, פסק מירסקי לפני 100 שנה, אינה נראית לנו מרשימה כיום.

אבל הקריאה בפועל בארבע היצירות המרכזיות שכונסו כאן (והמופיעות לראשונה בעברית) התגלתה כמהנה ברובה גם בקריאה "פשוטה", קריאה "סתם", כלומר באופן הקריאה הראשון. נִשמתי לא נעתקה ממפגש עם יצירת מופת חיה ובועטת אבל חן וקלילות ורגש רבים נלווים ליצירות בקובץ.

הקובץ נפתח בנובלה מפורסמת מאד של קרמזין מ-1792, "ליזה המסכנה". את הצגתה מלווים לעתים בהתנצלות על היותה "סנטימנטלית", כלומר אופיינית ל"עידן הסנטימנטלי" בה נכתבה (בדומה ל"ייסורי ורתר הצעיר" בתרבות הגרמנית, למשל, כפי שמוצג בכריכה האחורית).

ואכן, לכאורה, הסיפור על האיכרה היפה ליזה שמפותה בידי האציל אראסט ואחר כך נזנחת על ידו ובשל כך מתאבדת נשמע בתקציר כזה לא מעניין במיוחד. אבל בפועל הקריאה ביצירה מהנה ומרגשת. ליזה מתוארת בחום לב ובעדינות וברעננות לא קלישאית. ואילו אראסט, המפתה, גם הוא מתואר באופן חי ורגיש: הוא אינו אדם רע, מדגיש קרמזין, אלא להיפך "טוב מטבעו", רק שהוא "חלש-אופי וקל-דעת". הוא באמת מתרשם מאד מליזה, אבל חובותיו הכספיים דוחפים אותו להינשא לאישה עשירה.  זאת ועוד: התערבותו המודגשת של המספר החיצוני בסיפור היא אמצעי ספרותי שמגייס את מעורבותו הרגשית של הקורא. הפתיחה הארוכה בה מתאר המספר את הסביבה בה חיה ליזה ובה הוא נוהג לשוטט היא דוגמה בולטת לתיווך של המספר שמושך אותנו, הקוראים, אל סיפורו. אגב, מעורבותו הבולטת של המספר "הכל יודע" אך בעל האישיות העצמאית בסיפוריו של קרמזין, היא אולי החוליה שהובילה למספרים "הכל יודעים" המוטרפים של גוגול (ואולי קרמזין הוא חוליית הקישור בין לורנס סטרן ו"טריסטרם שנדי" שלו, שמוזכר כאן כמקור השפעה על קרמזין כמה פעמים, לגוגול?).

הנובלה המפורסמת השנייה שמצויה כאן, "נטליה בת הבויאר", פחות הרשימה אותי, אבל השלישית, "אביר זמננו", הציגה שוב רגשות רעננים בצד ארוטיות חריפה למדי (אהבת אישה בוגרת  וילד יתום שמלוּוה ברגשות מיניים עזים משני הצדדים). את הקובץ חותם מבחר מצומצם של מכתבים מיצירה מפורסמת אחרת של קרמזין: "מכתבי הנוסע הרוסי". אלה מכתבים שכתב קרמזין ממסע שערך באירופה בין 1789 (איזו שנה גורלית לצאת למסע באירופה!) ל-1790. מירסקי כותב כי "מכתבי הנוסע הרוסי" היו מעין התגלות לקהל הקוראים הרוסי: התגלותה של רגישות נאורה, קוסמופוליטית, והתגלותו של סגנון חדש. אבל גם כיום המכתבים (אלה שנבחרו פה לפחות) כתובים בקלילות עיתונאית משובחת, בתארם את תלאות והרפתקאות המסע לחו"ל. ורב עניין עד מאד הוא המכתב האחרון במקבץ כאן, המתאר את פגישתו בקניגסברג של קרמזין המעריץ בן ה-23 עם הפילוסוף עמנואל קאנט בן ה-65 שתהילתו נודעת בכל אירופה. הנה לנו המודל ל"רשימות חורף על רשמי קיץ" של דוסטוייבסקי.

למעשה, מה שהופך את הקריאה בקובץ למומלצת הוא השילוב בין הנאת הקריאה "סתם כך" להנאה האינטלקטואלית יותר של קריאה ביצירה שחשיבותה ההיסטורית היא גדולה. כי מאלף, למשל, לראות ביצירה של קרמזין כיצד מתלכדים ניצני הרומנטיקה כתנועה ספרותית עם ניצני הלאומיות כתנועה פוליטית. אהבתה של ליזה לאראסט בתיאור של קרמזין, לשם הדוגמה, באה בו זמנית הן להלל את טיבם ועוצמתם של חיי הרגש והן למחות על החלוקה המעמדית הנוקשה שלא מאפשרת לליזה ולאראסט להתאחד כזוג באופן רשמי. "גם איכרות יודעות לאהוב!" גורס המספר בציטוט מפורסם שחשיבותו הסוציאלית והלאומית ברורה. באופן דומה גם אהבת הטבע של הרומנטיקה מתלכדת כאן עם אהבת הטבע הרוסי באופן ספציפי, כלומר עם הלאומיות. ואילו עניינו של קרמזין בהיסטוריה הרוסית (הוא כאמור היה גם היסטוריון חשוב והעניין ההיסטורי נוכח גם בנובלות) גם הוא תמה רומנטית ולאומית בו זמנית.

סטנדל ב"האדום והשחור" שהוזכר לעיל כותב שהרוסים מפגרים תרבותית 50 שנה אחרי אירופה המערבית. קרמזין, שב-1792, כשהוא כותב את "ליזה המסכנה", עוד מושפע מסמואל ריצ'רדסון והרומן "פמלה" שלו (מ-1740) ומרוסו (שנפטר ב-1778) והאלהת הרגשות שלו, כמו מדגים זאת. אבל אף על פי שקרמזין כותב כ-50 שנה לפני שהפכה הפרוזה הרוסית לפרוזה המעניינת ביותר והמובילה באירופה (החל מגוגול ובייחוד בדור הבא של טולסטוי, דוסטוייבסקי, טורגנייב גונצ'ארוב) יצירתו, המובאת כאן בתרגום מצוין, מעניינת ומהנה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • גלי  ביום דצמבר 8, 2017 בשעה 2:12 PM

    ביקורת יפה, אך יש חשש שהסופר לא שם לב להיגיון של הסיפור שלו. הלך לכוון אחר שאולי יותר רצה, אבל הוא לא בנה לזה סיפור מתאים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: