על פוסט-הומניזם וספרות

פורסם לראשונה, בשינויים מסוימים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הנובלה "חתולה אורחת" (הוצאת "כתר", מיפנית: עינת קופר) של הסופר היפני טקשי היראידה, שראתה אור במקור ב-2001 ותורגמה לעברית לאחרונה, מציבה במרכזה דמות של חתולה שהופכת להיות בת ביתם של זוג יפנים חשוכי ילדים.

עוד בחודשים האחרונים ראה אור בעברית הספר "הבז" (הוצאת "כרמל", מאנגלית: עודד וולקשטיין), של ג'.א. בייקר. הספר, שמתאר באופן מדוקדק ומרשים תצפית בבז במזרח אנגליה, ראה אמנם אור במקור בסוף שנות הששים, אבל הוא נתגלה מחדש לקהל דוברי האנגלית ב-2005 והתגלות שנייה זו הביאה לתרגומו לעברית לאחרונה. בספר זה, הניצב בתווך בין ספר טבע לרומן, עוד יותר מאשר ב"חתולה אורחת", הבז הוא הדמות הראשית.

הסופר אי.אם. פורסטר, בספרו העיוני "אספקטים של הרומן" מ-1927, כתב שהרומן, בניגוד לשאר האמנויות, מתמקד בבני האדם וחיי הרגש והמחשבה הנסתרים שלהם. אין רומנים שבמרכזם חיות, כתב פורסטר, ואם יש הרי שאלה הן אלגוריות לבני אדם. אולי בעתיד, כשנדע יותר על הפסיכולוגיה של החיות, חזה פורסטר, יופיעו רומנים שחיות יעמדו במרכזם.

האם "הבז" ו"חתולה אורחת" מעידים על התקדמותנו בהבנת הפסיכולוגיה של החיות?

אני חושב שהספרים האלה (בלוויית תופעות נוספות שיידונו מיד) מעידים על דבר מה חשוב יותר ברוח התקופה. הם מעידים על אקלים רעיוני-רגשי "פוסט הומניסטי" שאנחנו חיים בתוכו.

——-

הצירוף "פוסט הומניזם" הופך אט אט לצירוף טרנדי. לפני חודשים מספר, למשל, ראה אור בארץ קובץ מאמרים שבו השתתפו מעל עשרים כותבים בשם "העידן הפוסט-אנושי" (הוצאת "פרדס", בעריכת יוחאי עטריה ועמיחי שלו; גילוי נאות: כתבתי בו מאמר). אבל נדמה שמעבר לאופנתיוּת, שתמיד כדאי ואף רצוי להתעלם משכמותה, מעידה שכיחותו הגוברת והולכת של הצירוף על תחושות חשובות ואמתיות שרוחשות על ומתחת לפני השטח של התודעה הקולקטיבית בעידן הנוכחי.

מה הוא "פוסט הומניזם"?

"פוסט הומניזם" נחלק לשני סוגים. את הסוג האחד ניתן לכנות אנטי-מודרני ואילו את הסוג השני היפר-מודרני.

"פוסט הומניזם" בגרסתו האנטי-מודרנית רואה בהשתלטות האדם על הפלנטה אסון אקולוגי ומוסרי, שפוגע – מלבד בסופו של דבר באדם עצמו – בבעלי החיים, בצמחים ואף בפלנטה גופה. "פוסט הומניזם" במובן זה קשור בקשר אמיץ לגל הצמחונות/טבעונות של השנים האחרונות, שבצד התעוררות מרשימה מבחינה מוסרית לדאגה לסבלם של בעלי החיים, מבטא, לעתים, פוריטניות ומזוכיזם ובעיקר לא מעט שנאת אדם, שנאת ההומו-סאפיינס.

ואילו "פוסט הומניזם" בגרסתו ההיפר-מודרנית חוזה שפיתוחים מדעיים ממשמשים ובאים יהפכו את הקיום האנושי בעתיד הקרוב לדבר מה שונה בתכלית השינוי. נציג מובהק של הגישה הזו הוא יובל נוח הררי בספרו "ההיסטוריה של המחר" (הוצאת "דביר"). המאה ה-21, טוען הררי, מסתמנת כמאה שבה תנסה האנושות (וקרוב לוודאי תצליח, משתמע) להביס את הזקנה והמוות, לגלות את המפתח לאושר ולשדרג את בני האדם לאלים. אנחנו מדברים, לפיכך, על לידתו של מין אדם חדש לחלוטין. ולכן: "פוסט הומניזם".

——-

"חתולה אורחת" ו"הבז" שייכים, אפוא, ל"פוסט הומניזם" בגרסתו האנטי-מודרנית. המחבר של "הבז", ג'.א. בייקר, כותב במפורש בספר שתשוקתו הגדולה לעולם הטבע נובעת משאיפתו "להניח לכתם האנושיות להימחות בריקות ובשקט". ואילו עידן לנדו, באחרית הדבר שכתב ל"הבז", מקשר בפירוש, ובצדק רב, את הספר לחזון ה"פוסט הומניסטי".

עוד דוגמה ליצירה "פוסט הומניסטית" שהתפרסמה בשנים האחרונות היא "הצמחונית" (הוצאת "סאגה", מאנגלית: שרון קרמנר), ספרה של הקוריאנית האן קאנג, שזכה בפרס בוקר הבינלאומי ב-2016 וראה אור לאחרונה בעברית. זה רומן חריף ובעל עוצמה על אישה קוריאנית מסיאול, אישה שקטה ולא נספרת, שמחליטה יום אחד לא לאכול יותר חיות ונקלעת לעימותים, חלקם אלימים, עם בני משפחתה. זה ספר חזק אבל זה גם ספר מיזנטרופי בבסיסו (ושנאת האדם העזה שבו הרתיעה אותי). התשוקה הגדולה של הגיבורה היא להתנער מהאנושי. היא, למעשה, שואפת לקיום צמחי (לא רק צמחוני). ואילו האנשים אוכלי הבשר בספר הם קריקטורות דוחות של בני אנוש. בעלה של האישה, למשל, הוא גבר בהמי המתעמר בחלשים ממנו. צמחונותה של אשתו גם מונעת ממנה לשכב עם בעלה, כלומר האיסור על תאוות הבשרים כפול וכולל גם רתיעה ממגע מיני אנושי (רק כשמציירים על גופה ועל גוף של גבר ציורים של עצים מתעוררת תאוותה המינית של האישה). ואילו הבעל מצדו אונס את אשתו, כמו שאביה כופה עליה באלימות לאכול בשר, כך שגם האונס מוכפל כאן, לא רק הרתיעה מתאוות הבשרים: אונס אכילת הבשר מתווסף לאונס המיני.

——-

לטעמי, הפוסט-הומניזם, על אף שחילקתי אותו לאנטי ולהיפר מודרני, הוא אחד בבסיסו. הפוסט הומניזם האנטי-מודרני, שמתבטא למשל בנטייה העכשווית לצמחונות (כמו גם בספרים שהזכרתי), נובע (בצד המחאה המוסרית על התהליך המואץ של תיעוש גידול בעלי החיים למאכל) גם מתחושות אי נוחות של האנושות ואף מבוז עצמי של האדם, תחושות שנובעות מהתחזית שהמצב האנושי הולך להשתנות באופן רדיקלי ומההשלכות של השינויים האלה על תפיסת האדם שלנו.

שוב יובל נוח הררי – בהתלהבותו לבשר לנו על השינוי הממשמש ובא לדעתו, כמו גם ביכולות הסינתזה המרשימות מאד שלו, אך שלהן לא נלוות תמיד יכולות אנליטיות – הוא מדריך מוצלח בהצבעה על מקורות אי הנוחות מהמצב האנושי בהווה. הררי מצביע לא רק על כך שהטכנולוגיה העכשווית הופכת – ותלך ותהפוך יותר ויותר – מקצועות אנושיים שלמים למיותרים, ובכך מופחת כבר ערכם של בני האדם, אלא גם על כך שדעות מקובלות ורווחות במדע העכשווי סותרות כמה מאמונותינו העמוקות ביחס לשאלה מה הוא האדם. לפי הררי (וצריך לזכור שהסוגיות הללו שנויות במחלוקת בתוך המדע, הרבה יותר מכפי שהוא מציגן), ביולוגים ותיאורטיקנים של המחשוב מתייחסים ליצור האנושי כ"אלגוריתם", כלומר כמערכת שמטרתה לחשב חישובים, לפתור בעיות ולהגיע להחלטות. ראיית התודעה בדרך כזו (שוב אדגיש, שגם מנקודת מבט חילונית לחלוטין, שאינה מאמינה ב"נשמה", זו תפיסה שנויה במחלוקת), כמכשיר לפתרון בעיות, גם אם מתוחכם, מובילה הן לתפיסה שהאדם אינו בעל חופש בחירה (כפי שמחשב, גם המתוחכם ביותר, אינו יכול לפעול בניגוד לאלגוריתם שלו), הן לתפיסה שהאינדיבידואל אינו דבר מה קדוש ומסתורי ובלתי ניתן לפיצוח (להיפך, ייתכן ומחשבים מתוחכמים יבינו אותנו טוב יותר משאנו מבינים את עצמנו), הן להכרזה שתחושת "האני" היא בדיה שיצרה האבולוציה לצרכיה.

לפי הררי, ההומניזם, "הדת" שכבשה את העולם במרוצת חמש מאות השנים האחרונות, עומדת לפיכך בפני שקיעתה, כי היא הושתתה על אמונה במותר האדם בממלכת הטבע כמו גם על חשיבותו הבלתי מעורערת של האינדיבידואל. הררי הוא למעשה אידיאולוג של הפוסט הומניזם. הוא לא רק מתאר את שקיעת ההומניזם, לתפיסתו, אלא, במשתמע, גם מעט מייחל לכך. ניתן לאתר תאוות השפלה של האדם בספרו, שמחה לאידו. כך שהררי מגלם את הקשר בין התיעוב האידיאולוגי להומו סאפיינס משעבד החיות (מה שכיניתי "פוסט הומניזם אנטי מודרני") לוויתור הקל מדי, העולץ כמעט, שמתגלה בספרו על ההומניזם לטובת קיום שונה לחלוטין ("פוסט הומניזם היפר מודרני").

——-

ובחזרה לספרות.

כמה תופעות מרכזיות בספרות העכשווית קשורות ל"פוסט הומניזם", הפעם לזה מהסוג השני, ההיפר-מודרני.

מילות הסיום המהדהדות של "החלקיקים האלמנטריים" של מישל וולבק מ-1998 (הוצאת "בבל", מצרפתית: מיכל סבו) הן: "ספר זה מוקדש לאדם". ואכן, הרומן הגדול הזה, אולי החשוב בדורנו, ספוג בתחושת תום עידן, תחושה של קץ האנושות. ספריו של וולבק בכלל רוויים בתחושות "פוסט הומניסטיות". התחושה שמפעמת בכמה מיצירות וולבק היא שהתפתחויות מדעיות ממשמשות ובאות ישנו מן היסוד את המצב האנושי. כך, למשל, תתמסמס האינדיבידואליות בקיום קולקטיבי של האנושות בעתיד המתואר ב"החלקיקים האלמנטריים", וכך יחיו בני האדם לנצח, אך חיי התבוננות נטולי יצרים, ב"אפשרות של אי" (מ-2005). זה הפן המשיחי, האוטופי, במחשבת וולבק. לעומתו מופיע החזון הדיסטופי של הצמחייה שמכסה את פני האדמה אחרי היעלמות האדם ב"המפה והטריטוריה" (ספר הרבה פחות חשוב ומרשים, יש לציין).

ה"פוסט הומניזם" של וולבק נובע לא רק מחזון של התפתחויות טכנולוגיות מרעישות, אלא גם, ואולי בעיקר, משנאת החברה העכשווית, ממחאה מוסרית, מתחושה שלציוויליזציה האנושית במצבה הנוכחי (על ערכי התחרות הכלכלית והמינית שמניעים אותה) אין זכות קיום מוסרית.

גם מפעלו האוטוביוגרפי המרשים של קארל-אובה קנאוסגורד בסדרת "המאבק שלי" בת ששת הכרכים (שלושה כרכים ראו אור בעברית בהוצאת "מודן" בתרגום מנורווגית של דנה כספי) הוא, לדעתי, תגובה לתחושה שאנו חיים בעידן "פוסט הומניסטי". אלא שזו הפעם תגובה ומחאה הומניסטית. אם הררי מדבר על התקופה שלנו כתקופה שמתחוללת בה קריסה באמונה באינדיבידואליות, קריסה בתפיסה ש"אני יודע על עצמי דברים שאף גורם חיצוני לעולם לא יוכל לדעת. רק לי יש גישה לאותו מרחב פנימי של חופש, שהוא ה'אני' האמיתי שלי" – קריסה שנובעת מכך שכבר בהווה (ועוד יותר בעתיד) ישנן (ויהיו) מכונות שיכירו את הפנימיות שלנו טוב יותר מאיתנו, כמו שכבר כיום הרפואה יודעת על גופנו מה שאין לנו סיכוי לדעת בכוחות עצמנו – הרי שקנאוסגורד כתב שיר הלל ל"אני", שיר הלל למבט האינטרוספקטיבי, למבטו של האינדיבידואל בחייו הפרטיים והחד פעמיים. הסדרה של קנאוסגורד היא הכרזת מרד ומלחמת שחרור, הכרזתו של היחיד שהוא, והוא בלבד, יהיה זה שיספר את סיפור חייו. מונטיין השיב על ההאשמות נגדו שהוא עוסק יותר מדי בעצמו את התשובה שזה הנושא שהוא הכי מבין בו והוא מבין בו יותר מכל אחד אחר. כך גם קנאוסגורד מבקש לחלץ את סיפור החיים הפרטי מידי "המומחים" (פסיכולוגים, סוציולוגים וכו') ולהכריז שהיחיד הוא המוסמך ביותר לספר את סיפור חייו הוא. ההתמקדות באינטרוספקציה אצל קנאוסגורד חשובה גם בהציגה חוויית תודעה-מבפנים, חוויה סובייקטיבית, כזו שהמדע לא יכול להתחרות בה, כיוון, שכפי שהמדענים מודים, חוויית התודעה הסובייקטיבית (Qualia) אינה חופפת את השינויים המוחיים המטריאליים, שניתן לאתרם, למשל, בסקירה של פעילות מוחית.

——-

האקלים הרעיוני-רגשי ה"פוסט הומניסטי" הוא אקלים מסוכן.

ראשית, גם אם צודקות התחזיות על שינוי רדיקלי שצפוי לקיום האנושי במאה הקרובה (ולא בטוח בכלל שהן תתאמתנה) הרי שהתחושה שאנו חיים בתקופת דמדומים, בין עבר אנושי לעתיד "פוסט אנושי", תורמת לאדישות שלנו ביחס לתיקונים "קטנים" אך נצרכים במצב האנושי העכשווי. להיאבק למען דיור הולם והוגן לכל, למשל, נראה מעשה מיותר אם בקרוב כולנו נחיה לנצח את נעורי הנצח שלנו, נבלע גלולות "סומא" לאושר תמידי ו"נשדרג את עצמנו לאלים", כפי שחוזה הררי. הסכנה הגדולה, בקיצור, היא האדישות ביחס לתיקון עולם לא גורף.

אבל, בנוסף, האקלים "הפוסט הומניסטי" גם ניזון, כאמור, מתפיסה רדוקטיבית של בני האדם, מתפיסה מנמיכה של "המצב האנושי"; הוא, כאמור, נשען על ומוביל לתחושות של בוז עצמי ושנאה עצמית של בני האדם. מלבד זה שהתמונה המדעית על אופייה של התודעה ושל ייחודו של האדם בטבע רחוקה מלהיות חד משמעית (כפי שמציג זאת בחד-צדדיות מסוימת הררי), הרי שגדולות עד מאד הסכנות בבוז העצמי הזה גם כשלעצמן. מין שבז לעצמו ומיואש מעצמו אינו מנסה להתעלות על עצמו, לשפר את חייו וחיי הסובבים אותו. מי שלא מכבד את עצמו גם אינו מסוגל למעשים גדולים של נדיבות ואכפתיות. מי שלא מכבד את עצמו שוקע בדיכאון חסר אונים. האקלים "הפוסט הומניסטי" מעודד כך פסיביות וחיים באינרציה. האדם – אם לעשות פרפרזה על אמרה של חז"ל ביחס לעם ישראל – משול לעפר ומשול לכוכבים; הוא אכן יכול לרדת ואף ירד עד לעפר, אך הוא גם יכול לעלות ולהגביה עד הכוכבים.

ה"הומניזם", האמונה באדם ובייחודו, כמו גם האמונה באינדיבידואל ובייחודו, הוא תפיסת עולם שבכוחה לדרבן אותנו למעשים גדולים, מבחינה מוסרית ונפשית (לא רק כלכלית-טכנולוגית). ואילו הבוז והשנאה העצמית הופכים בקלות למחשבה שמגשימה את עצמה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ארז  ביום דצמבר 14, 2017 בשעה 3:40 PM

    הוצאת לי את המלים מהפה. כבוד!

  • AHUVA ILAN  ביום דצמבר 14, 2017 בשעה 4:35 PM

    הצלחת להביא להבנה עמוקה ביותר של "הפוסט-הומניזם" בספרות, נפלא!

  • אריק גלסנר  ביום דצמבר 14, 2017 בשעה 9:17 PM

    תודה רבה על תגובותיכם!

  • רותי דרור-אוריאלי  ביום דצמבר 15, 2017 בשעה 1:58 PM

    תודה על ההסבר מאיר העיניים

  • יעל  ביום דצמבר 16, 2017 בשעה 10:31 AM

    תודה, אריק.
    מסה מעמיקה ומדויקת. גם אני, כמו המגיבים הקודמים, שותפה לדעות אלה.
    אני חייבת לומר שאני שותפה גם לביקורת על יובל נח הררי – כתיבתו המבריקה והסוחפת מטשטשת לא מעט פירכות והטיות. לא קראתי את הספר השני, העתידני, שהוא ספקולטיבי בהגדרה, אבל כבר בספר הראשון יש למשל הטיה לטובת צמחונות והומוסקסואליות. אני צמחונית מושבעת ואין לי דבר נגד נטיות מיניות כלשהן, אבל יש לי התנגדות לדעות שמוצגות כעובדות. דוגמה לפירכה לוגית פוסט-הומניסטית מהספר הראשון: ההתייחסות הרומנטית ללקטות לעומת ההתקפה על החקלאות. כמה נעים להיות לקט, לדעת הררי, וכמה קשה לעבוד בשדה. העובדה היא שהחקלאות פרנסה הרבה יותר בני אדם, כלומר כנראה שהרבה פחות מהם מתו מרעב ומסכנות אחרות. ארשה לעצמי קצת ציניות: קל לזלזל בביטחון תזונתי כשאתה פרופסור עם קביעות באוניברסיטה העברית…
    לטרנדים הפוסט-אנושיים שאתה מציין יש להוסיף את האל-הוריות. תמיד היו אנשים שיכלו להוליד צאצאים ובחרו שלא לעשות כך, זו החלטה אישית של כל אדם וזה בסדר גמור, אבל כעת זו נעשתה אידיאולוגיה ויש לה דוברים נלהבים. אני תוהה אם המטרה היא שלא יהיו בני אדם על כדור הארץ.

    • קרן  ביום דצמבר 19, 2017 בשעה 3:45 PM

      יעל,
      עד כמה הלחץ האינסופי מגיל ילדות, משפיע על היותה "החלטה אישית של כל אדם"? קצת נסחפת ואולי את מרגישה מאוימת. אופציית האלהורות מדוברת עכשיו, במקום להסתתר. וזה טוב שהיא מדוברת, שנשים מדברות עליה כעל בחירה אפשרית, שגם היום רבות מאוד לא יכולות לעשות, מכל מיני סיבות חברתיות, דתיות וכלכליות. מכאן כבר הגעת לאידיאולוגיה של הכחדה?

  • אריק גלסנר  ביום דצמבר 16, 2017 בשעה 10:56 AM

    תודה רבה על הערותייך, יעל.

  • carmelal1  ביום דצמבר 18, 2017 בשעה 5:35 PM

    נכון שלא ידעתי ולא שמתי לב ולא הבנתי לעומקן את התפישות הפוסט הומניסטיות
    בספרות ובפילוסופיה אולי (האם הררי הוא פילוסוף – שאלה במקומה) הרווחות יותר
    עכשיו מאשר אי פעם, על פי מה שתיארת. נכון, ובכל זאת אינני מייחסת להן חשיבות
    כה רבה. הדברים נראים לי, במבט לגמרי לא מעמיק, די "אופנתיים". ובשבילי זה
    מספיק כדי להסתייג ולהתרחק מהם. תודה על ההסברים שלך!

    http://www.lachish-maman.com/

    בתאריך 14 בדצמבר 2017 בשעה 10:46, מאת מבקר חופשי :

    > אריק גלסנר posted: "פורסם לראשונה, בשינויים מסוימים, במדור לספרות ב"7
    > לילות" של "ידיעות אחרונות" הנובלה "חתולה אורחת" (הוצאת "כתר", מיפנית:
    > עינת קופר) של הסופר היפני טקשי היראידה, שראתה אור במקור ב-2001 ותורגמה
    > לעברית לאחרונה, מציבה במרכזה דמות של חתולה שהופכת להיות"
    >

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: