הפנייה לרשימה של אורין מוריס על הרומן שלי "מדוע איני כותב"

למי שמעוניין:

אוריין מוריס כתב יפה ובנדיבות באתר "הפתיליה" על הרומן החדש שלי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים").

 

הנה הקישור לרשימתו

 

תוספת מאוחרת (מה-25 באוגוסט 2018): אתר "הפתיליה" ירד מהרשת. לפיכך אני מעלה לכאן את רשימתו של אורין (בהרשאתו ובהרשאת עורך אתר "הפתיליה" לשעבר, טל שקד).

אורין מוריס

"במובן מסוים, אני בהחלט האדם האחרון שכשיר לכתוב על ספר מעין זה: שהרי הוא קרוב כל כך אצלי. ראשית, אני מכיר את אריק גלסנר, אמנם היכרות אישית שטחית מאין כמותה, אבל אני מכיר אותו קרוב כבר לעשור. דבר שני, אנו קולגות, לא הייתי אומר מתחרים, אבל שניים שעוסקים באותו המקצוע עצמו התמהוני: בקורת הספרות.  גלסנר אמנם מרכזי, עקבי וותיק ממני בתחום, אך אנו עוקבים ממרחק מה, זה אחר פועלו של השני.

למעשה, בזה מסתכמת עיקר היכרותנו. לפעמים אנו נקלעים לאותה רחבה פנימית של בית קפה, שיחותינו על פי רוב נמשכות קצת פחות מדקה, ועולות תמיד על אותו מסלול קובע: "מה אתה קורא עכשיו", אני שואל, והוא עונה "על מה אתה כותב?". שלום שלום, וכל אחד לענייניו. כך בערך עשור.

אך לא בזה העניין. כי הסיבה שאני קרוב מדי אצל הספר הזה, היא לא עניין גיאוגרפי של חלל בית קפה, וגם לא עניין תעסוקתי של אותו משלח יד משונה. גם לא עניין פרסונלי, של מידה של כבוד והערכה לפועלו, אלא עניין אחר. הסיבה שאני הבנאדם האחרון בעולם שכשיר לכתוב על הספר הזה, היא שאריק גלסנר חיבר עכשיו ספר שני מפרי עטו (קדם לו "ובזמן הזה", כתר 2004), שעיסוקו הוא במבקר ספרות שכתב ספר והוא דלפון ואין לו אמצעים היכן לגור, והוא הולך סובב עם תיק מחשב, שיש בו גם זוג תחתונים וגרביים, אבל נשכחת ממנו כל הזמן מברשת השיניים (עמ' 70), שצריכה להיות חלק מפק"ל נסיעה הכרחי זה.

ואני קורא שורות אלה וחש שהספר אולי אינו עלי ולא עוסק בי, אבל הדמות הזו, היא כרגע אני. זה נכון כמובן שבמידה רבה, זו חתירתו של כל ספר שבעולם. שייגש אליו הקורא ויראה בדמות הראשית את בבואתו שלו, עצם מעצמיו, המתהלך בעולם השונה משלו, ולא פעם עושה את כל מה שקצרה ידו מלעשות.  אלא שהמקרה כאן מעט אחר: כי המקרה חריף וקיצוני בהרבה. הנה: גם אני מבקר ספרות שכתב ספר ונקלע עקב כך לדלפונות. גם אני, ספרי לא התקבל במידה ששכנעה וספקה אותי, שאכן צריך הייתי לכותבו, והקליעה אותי למחשבה שמוטב היה אולי אילולא נכתב ויצא (לא באמת). וגם אני יכול הייתי לנסות לסכם לעצמי כל זה בעבור עשר שנים בדומה למלאכתו של אריק גלסנר בספרו זה "מדוע איני כותב", שאכן דן, עוסק ומספר במקרה הקודם של הוצאת ספרו הקודם והמשבר אליו נקלע עקב כך.

כך, שאפשר לומר, שאני במידה רבה האדם האחרון בעולם שיכול לכתוב על ספר זה. ואילו מנגד מי בקי יותר בפרטיו, מי מצוי יותר בפוזיציות ובמתחים הללו? מי עוד יכול באמת לסבול ולהתענג עליו כמו כותב שורות אלה, שפסע על אותה הדרך, הקיא ובלע את אותן השורות עצמן. הקיא ובלע, כי זוהי פעולת הביקורת, ולא פעם פעולת הכתיבה. העלאת גרה של חומרי נפש, לשם עיכולם מחדש.

תמיד הערכתי את גלסנר. אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי בשמו. אבי ניגש אלי, אמר לי קרא את זה, חומר מעניין. הוא  הגיש לי מוסף עיתון ועליו רשימות של אינטלקטואל צעיר המוציא את זמנו ומשתדל להרוויח לחמו בשמירה על מעונות האוניברסיטה בתל אביב (קטע המופיע בספר במלואו, עמ' 40). זה בעצם דיוקן מסוים, עגום ומשעשע, של מצבו של האינטלקטואל העצמאי, בישראל של שנות הקפיטליזם הביביסטי המוקדם, וסוגי הביזוי אותם מוכרח הוא לקחת על עצמו בשביל לקיים אורחות חייו. לא סטופנדיה, לא מימון מפלגתי משל משרד התרבות ובית העם, אלא שמירה בשכר מינימום כלשהו, ורצף האינסידנטים ומפגשי הארעי אליהם ייקלע העוסק בתחום כפוי טובה כעין זה.

קראתי וסברתי שזה די משעשע, וגם מעט אולי ארוך. אבל זו הייתה בהחלט עמדה חדשה (ישנה, "התלוש" הרי) של דיוקן האינטלקטואל בכלכלת הזעם והחידלון של ישראל במפנה המילניום. לא ידעתי אותו זמן עד כמה מצב דברים זה מבשר על מצבי שלי, מקדים אותו במספר שנים לבוא. מאוחר יותר התחלתי לעקוב אחר רשימות הביקורת שלו, משך שנים קראתיו, תמיד מתוך אמון. לא תמיד הוא הבריק, כדרכם באמת של מתמידים. אבל כמעט תמיד, משכנע, רציני ואמין. ואלו תכונות נדירות מאוד בסצינה ספרותית צפופה, עמוסת יצרים ודחוסה כשלנו. ישנם מבקרים של כמה עשורים המפרסמים תדיר בעיתון ויכתבו תמיד רק על שוחרי טובתם, החייבים להם בדין, ואלו אשר הם מבקשים להתחבב עליהם (או להעליבם במקרה הביקורת השלילית), וזה לא פעם מכריע על מה יכתבו ועל מה לא (שזו, אגב, המשמעותית שבהכרעות למבקר, שכן, זו הגדרתו את הקיים). יש, למשל, מוסף שלם שעיקר בחירותיו הן מזן ה"שמור לי ואשמור לך", ואם חלילה אחד מכותביו יוציא פתאום ספר, אזי בכיר החוקרים יקפוץ כדג גדול ממעמקיו לבולעו ולעכלו, במאמר בן חמישה חלקים על אפו וחמתו של הקורא התמים. כך שמבקר הגון הוא מצרך נדיר מאין כמותו, ומה שלא ייאמר על גלסנר, הוא לאורך השנים מתגלה כהגון והסולידי שבמבקרים, ועל כך גם נתונה לו הערכת רבים.

אבל זה מעט רדוקטיבי. כי גלסנר שווה מעט יותר מזה כמבקר. הוא מעז לקחת על עצמו אחריות של מודרניסט, להעריך, לחלק לקבוצות, מגמות וזרמים. דבר אפנתי מעט פחות היום, ולו בשל קריאות הרוחב שכל זה יצריך. ברשימותיו גם יש מימד עומק כלשהו, יכולת ירידה לתוך הטקסט, אבל לא כזו עתירת יומרה שתמפה את המבוך הנפשי שמצוי בין היצירה ללא מודע של הכותב. הוא דרך כלל יציץ, יגזור איזו אבחנה, סוציולוגית על פי רוב, וישתדל שלא לפגוע או להיפגע. כי זו אינה המטרה ככלות הכל, המטרה היא לצמוח ולהשכיל, או להעמיק חקור, לצבור ולקטלג.

ואחרי כל ההקדמה הזאת, לעניין עצמו: "מדוע איני כותב" הוא ספר בלתי רגיל. פנייתו מתאפיינת בתחושת כנות, בנכונותו לחלוק כאב ומבוכות של התבגרות ושל תקופה, ובעיקר חקירה מתמשכת של אדם ביסוד הכוזב שבנפשו והסיכוי, שבין אסון וגאולה שעוד עומד לו, בבואו אל העשור הרביעי לחייו. סגנונו מעניין, ושעטנזי. חלקו מסופר מעמדת "עשר שנים אחרי" (כשם להקה אמריקאית של להיט אחד ענק), וחלקו חומרים שבכתובים, או שראו אור – במהלך השנים של התפתחות העלילה -שנות המאבק על התקבלות והכרה של צעיר דתל"ש מכפר הרוא"ה, בעולם הספרותי התל-אביבי. בן דמותו של הכותב, אכן נאבק, וגם מתקבל. אלא שתוך כך, והדבר עשוי להישמע מעט קלישאי – אך אינו מועבר כך בספר כלל – הוא מאבד במידת מה, את החוט המקשר אותו עם פנימיותו שלו. עם קווי העומק העקרוניים והמכריעים לקיומו האותנטי. כך קורסים הדברים אט אט אל תוך משבר, כאשר לצד זה נחשף עומק אחר, טרגדיה מטרימה של סיפור האב שהתאבד במושב, ואהבה ראשונה שנותרה בלא מענה, כאשר אלה כמעט שזורים האחד בשני, מותירים אולי את הקורא להכריע מי מביניהם הוא המכריע בפצע הנפש המוקדם (ועד כמה שהרעיון שמעלה כאן הכותב הוא כביכול מופרך, בהשוואה מעין זו בין הכאבים, הוא גם מאוד אותנטי לנפש הילד החווה).

ישנם פה ושם דיונים מפרכים ומתישים. ישנם מעיקים מעט, וחזרתיים. זה גובה מחיר, אבל זה גם קו דמות. אדם ששב ומנתח עד העצם, בודק עצמו ומבקר. מסרס את תשוקותיו, ורודף אחריהן שוב ושוב. מנסה לענות על שאלות הרבה, חוקר חופר ולא מתרצה. לעיתים זה מגרה, לעיתים זה לא. הכתיבה של גלסנר, על פי רוב מפתיעה לטובה. אין בה מעט היובשנות שלעיתים עשויה להימצא בכתיבתו הביקורתית, אלא מימד של עושר לשוני ולחות, תוך שליטה לא מצויה בהפעלת הפועל העברי (שכאשר אני חושב על זה עכשיו, זו עיקר המיומנות לה נדרש הסופר העברי, שכן, שם עיקר החיוניות והגמישות שבשפה זו).

כל זה נצבר ונאסף לקראת סוף הספר כבמערכה, ומתגלה למעשה כי מה שנראה פזור דעת, הוא למעשה, מגוון מכדי להיות בלתי מקרי, הוא מהלך אחד, רב משתתפים, שסופו מתכנס אל פרדס האב המתאבד, והמבוי הסתום של השבילים המתפצלים שכל זה מותיר עבור הבן האובד. האם יימצא לו השביל, השביל שלו? זו שאלה שאיני רוצה להידרש אליה כעת, כי הספר הזה מסתיים בצורה מבריקה ועונה בה תשובה יותר יסודית והגונה מאשר אני יכול להרוס, ולצמצם בשורה בלתי הגונה אחת. ולכן, לא."

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: